בשבוע שעבר העבירו כלי התקשורת את הציבור הישראלי קורס מזורז באזרחות. על גבם של תושבי עמנואל למדנו את גבולות המותר והאסור בדמוקרטיה, שמענו על חשיבותם של בתי המשפט ועל הצורך לכבד את החוק, גם כשהוא לא מוצא בעינינו. אם סבא ג'פטו היה מביא אותנו לעולם, הייתם רואים אחרי הפרשה הזו לא מעט עיתונאים מסתובבים עם אף באורך של קילומטר. כי הרבה עיתונאים אוהבים מאד את החוק, עד הרגע שהוא מתנגש עם עניינים הקרובים לליבם. אז נמצאים כל התירוצים והנימוקים למה לכלי התקשורת מותר לתמוך במה שלויינברג מעמנואל אסור. קחו לדוגמא את גלי צה"ל. התחנה הזו משתמשת כבר שנים ארוכות בחיילים סדירים כדי לשדר בשבת. מותר? אסור. נו, ולמישהו בגלי צה"ל זה מפריע? לא ממש. כשהפורום המשפטי עתר בנושא לבג"צ הסבירה התחנה שהפסקת השידורים בשבת "תביא לפגיעה קשה...בחיילים ובכלל הציבור הנזקק ...

   
אוי, כמה שזה היה צפוי. ברגע ששמעתי שיעקב טירקל ימונה לעמוד בראש הוועדה לבדיקת ארועי המשט הפעלתי סטופר. היה ברור שזה עניין של שעות עד שזה יגיע. זה קורה לכל שופט שמועמד למשהו והוא לא מזוהה לחלוטין עם מה שצריך להיות מזוהה כאן לחלוטין.
השיטה ידועה והיא נשענת על שלוש רגליים קבועות: איסוף של ציטוטים אנונימיים מכפישים מיריביו, דייג של כמה פרטים פיקנטיים בביוגרפיה שלו ובחירה מדוקדקת של ארבעה פסקי דין "בעייתיים" מתוך אלף שכתב, כדי להוכיח מה שצריך להוכיח.
'ידיעות אחרונות', בכפולת עמודים, השתמש השבוע בהוראות ההפעלה הללו בלי לדלג על אף אחת. קודם ציטטו לנו גורמים "במערכת המשפטית" שאמרו ש"טירקל אידיאלי לממשלה שאינה רוצה לחקור באמת". אחר כך הציגו לנו את חוות דעתם המלומדת של שלושה עורכי דין חסרי שם. שניים מהם הוצגו כ"עורכי דין ...

   
לפני שבועיים השכיבה תנועת 'אם תרצו' את האקדמיה הישראלית על שולחן הניתוחים. בדו"ח מטלטל בן 66 עמודים הראתה התנועה כיצד כבש את הקמפוסים השיח הלא ציוני במקרה הטוב, האנטי ציוני במקרה הפחות טוב. הדו"ח מגולל רשימת כנסים של שנאה והסתה נגד ישראל והציונות שמארחות האוניברסיטאות. הוא מפרט שורת עצומות שעליהן חתומים במצטבר מאות מרצים ישראלים התומכים בסרבנות, הקוראים לעולם לא לצרף את ישראל ל- OECD והתומכים בחרם אקדמי ותרבותי.
המחברים מזכירים את הפרס שהוענק למחקר שנערך באוניברסיטה העברית ואשר "גילה" כי חיילי צה"ל נמנעים מלאנוס נשים פלשתיניות רק מטעמים גזעניים. הם מספרים על מרצה שלכיתתו לא יכול היה להיכנס חייל במדים, על מרצה שתיקנה במבחן את הביטוי "ארץ ישראל השלימה", שכתב סטודנט, ל"פלסטין המאוחדת",  על מרצה שאצלה למלחמת העצמאות ...

  אם הייתי צריך לשים את האצבע על השורה האחת, זו שסימלה השבוע יותר מכל את התהליך שעברה התקשורת הישראלית ביחס אל זרועות הביטחון שלה, הייתי משתמש בשורה שכתב השבוע עמיתי לעיתון עפר שלח. "מהיום", קבע, כשהוא מאשים את הדרג המדיני באחריות לשליחת לוחמי השייטת אל ספינות המשט, "ידיה של היחידה הטובה ביותר בצבא מגואלות בדם של אזרחים". כך, במילים אלה ממש. אלא שהשורה הזו של שלח, גם אם היא חריגה בקיצוניותה, לא מלמדת רק עליו. 
כי משהו רע קורה פה כבר כמה שנים ביחס של התקשורת בישראל לכל מה שמריח מהגנה על בטחון המדינה. אפשר לטעון אלף פעמים, בצדק, שחשוב לבקר ולפקח ולשאול שאלות. אבל לא זה הסיפור. הסיפור הוא שבמאבק בין הנרטיב שלנו לזה של אויבינו, חלק גדול בעיתונות הישראלית נמצא במתחם שבין תמיכה בגרסת האויב לבין ישיבה נייטרלית על הגדר. את התהליך הזה ניסחה באבחנה חדה ומדויקת, ...