איזה כיף להכין כתבות של צבע ואווירה, חשבתי לעצמי כשצפיתי בכתבה שהכין יגאל מוסקו לפני שבוע וחצי לאולפן שישי על הבדואים בנגב. כי כשאתה עוסק בתחקירים אתה חייב לחקור ולנבור וללמוד ולהביא את הסיפור המדויק. כשאתה פובליציסט, אתה יכול לכתוב את דעותיך ואת מה שעל ליבך. אבל כשאתה יגאל מוסקו אתה דומה למי שקוצץ ירקות לסלט. אוהב כוסברה, מכניס. לא אוהב, משאיר בחוץ.
הכתבה ששודרה ביום שישי שעבר בערוץ 2 הייתה סוג כזה של סלט. מוסקו הסתובב עם המצלמה בדרום וערבב בקערה שלו קצת עמדות פוליטיות וקצת תמונות. הוא הפעיל את המצלמה היכן שהיה לו נוח וכיבה היכן שלא. חלק מהמידע הרלוונטי הוא סיפק לצופים וחלק בחר לחסוך מהם. בקיצור, בית ספר לעיתונות לא ממש היה שם.
"הדרום הפרוע" הייתה כותרת יומרנית לגמרי לסיפור שעסק ברובו בבעיה ספציפית של פלג בדואי ספציפי במשפחה ספציפית, שישוב יהודי גדול שמתוכנן לקום בנגב, מיועד בחלקו הקטן לקום על המקום שבו פרושים היום בתיו הבלתי חוקיים. אין עוד ולו מקרה אחד דומה בנגב כולו. יש כמה הפוכים, שבהם יושבים כפרים בדואים על אדמה פרטית של יהודים. סיפורם לא נכנס לכתבה. הוא, ככל הנראה, לא היה די "פרוע".
מוסקו הציג את סיפורו של הכפר הבלתי מוכר הזה, אום אל חיראן, באמצעותם של שני מרואיינים, עטווה וסלים אבו אלקיעאן. הוא סיפר שהחמולה שלהם, שמונה 70 משפחות, יושבת בצפון הנגב כבר כמעט 60 שנה, מאז שהממשל הצבאי העביר אותה ממקום יישובה הקודם שנמסר לקיבוץ שובל. "עכשיו המדינה רוצה להעביר אותם שוב ליישוב חורה", פירט בקולו את תלאותיה הבלתי נגמרות של המשפחה הזו.
אז הנה מה שמוסקו לא סיפר לכם. ראשית, נגד בני אבו אלקיעאן הוצאו על ידי בית המשפט צווי הריסה, משום שבית המשפט קבע שהשטח שבו הם גרים ושאותו צילם מוסקו כלל לא שייך להם ומשום שכל מה שהם בנו עליו נבנה בלי היתר. חלק מבני החמולה, כמו אותו עטווה שראיין מוסקו, פנו לבית המשפט כדי לבקש סעד. בית המשפט דחה את טענותיהם וגם הטיל עליהם 10 אלף שקלים הוצאות משפט. גם לשופטים הם סיפרו את מה שסיפר לנו מוסקו. שהאדמה הקודמת שעליה ישבו נמסרה לקיבוץ שובל. מוסקו רק לא סיפר שבית המשפט קבע שהעובדה שהבדואים ישבו שם לא הופכת את המקום לשלהם, ממש כפי שהעובדה שסבא שלי התגורר בראשון לציון לא הופכת את ראשון לציון לשלי. עטווה גם מספר למוסקו בהתרגשות שאת הישוב שלו, זה שממנו רוצים עכשיו לפנות אותו, המדינה בעצמה בנתה. בערוץ 2 הראו את הקטע הזה בהתלהבות שוב ושוב. אם מוסקו היה מעיין בהחלטת בית המשפט היה יודע שמדובר בהבל מוחלט. לא המדינה בנתה שם אלא המרואיין שלו שלא ממש סופר את החוק.
אבל זה עוד כלום. מה שמוסקו לא סיפר עוד לצופים זה שמדינת ישראל השקיעה הון תועפות כדי לבנות שכונות שלמות שיתאימו לבני משפחת אבו אלקיעאן בישוב חורה. היא פיתחה עבורם על חשבונה מגרשים, הכינה להם תשתיות, סללה קווי טלפון והציבה פילרים של חברת החשמל. הכל על חשבונה. הכל כדי להסדיר את מגוריהם. כל אחד מבני משפחת אבו אלקיעאן יכול לגור שם על דונם אדמה משלו ולרשום אותו על שמו בטאבו. לדוגמא, לסלים, שאותו ראיין מוסקו, מוכנה המדינה לתת שלושה מגרשים בשטח של דונם, אחד עבור כל אחת מנשותיו, וגם לשלם לו פיצוי על הבניה הבלתי חוקית שלו שהוא ייאלץ לנטוש. נורא, נכון? כמעט כל בני אבו אלקיעאן שיתפו פעולה עם המהלך הזה. הם גרים בשלוש שכונות מסודרות. חלק קטן מבני המשפחה סרב להסדר. ניחשתם נכון, החלק הקטן הזה הם המרואיינים של מוסקו. כך שלספר דרך העיניים שלהם על בעיית הבדואים בנגב זה משהו שלא ממש מתכתב עם המציאות.
מצד שני, בינינו, קשה לבוא בטענות לבדואי שמעדיף להישאר בשטח הפתוח, במרחבים, בלי חוק ובלי גבולות, לבנות מה שהוא רוצה, על איזה שטח שהוא רוצה וגם לקבל חיבוק חם של "אולפן שישי".
במקום אחר, אל סרה, ראיין מוסקו את ח'ליל אל עמור, שחי בריכוז בלתי חוקי של 12 משפחות ויש לו אל המדינה טענות מכאן ועד להודעה חדשה. אל עמור הציג למוסקו ולצופים שלט שהכינו התושבים, המספר שהכפר שלהם "נוסד בתקופה העות'מנית". מי שמכיר את העובדות לא היה יכול שלא לגחך למראה התמונה. כל משפחה בדואית שהייתה לה איזושהי טענה לבעלות על קרקע, רשמה אותה בשנות השבעים אצל פקיד ההסדר במשרד המשפטים. אל עמור, שלמצלמה סיפר אגדות מהתקופה העות'מנית, אפילו לא תבע בעלות על המקום הזה, אבל למצלמה של ערוץ 2 הוא היה יכול למכור גם שסבא שלו ישב שם בתקופת האבן התיכונה.
יגאל מוסקו היה צריך להתמודד עם הטענה הקשה שלפיה תכניתו של בני בגין להתיישבות הבדואים אינה ישימה, משום שאין בשטח די קרקע לתת לבדואים את מה שהוא הבטיח להם. כדי לעשות את זה מוסקו היה חייב ללמוד את העובדות. במקום זה הוא מצא דרך יצירתית שלא מחייבת מאמץ. "תכנית בגין", סיפר, "הותקפה מימין בטיעון שאין מספיק אדמות לחלק לבדואים". הטענה הזו לא נטענה "מימין". היא נטענה בכותרת הראשית של "מעריב". אני הייתי חתום עליה ונכון שיש הטוענים שדעותיי נוטות ימינה. אלא שלא את דעתי הבאתי, אלא עובדות ומספרים. מוסקו, שכנראה התקשה להתמודד איתם, העדיף לטעון שמדובר בטענה "מימין" ולעבור הלאה.
אה, והיה גם הקטע הבלתי נשכח בסוף הכתבה שבו מאיים עטווה אבו אלקיעאן, אפרופו הדרישה ממנו להתפנות: "אתה חושב שאני לא חושב פעמיים להביא איזה אם-16 וגם לירות? אני חושב גם על זה. להכין גם איזה בור כזה עם רימונים". טקסט כזה אם היה יוצא מפיו של איציק ממגרון היה קופץ לראש המהדורה עם הכותרת המתאימה. כשמדובר בבדואי ובעיתונאי שמזדהה איתו, פתאום גם אם-16 ורימונים נשמעים עניין סביר והגיוני.
אקו"ם