כל הבלופים שמוכרים לכם על "גירוש" ילדי העובדים הזרים

כל מי שקרא עיתונים, שמע רדיו או צפה בשבוע האחרון בטלוויזיה יצא, בהכרח, עם תובנה אחת ברורה: כולם בישראל מוכנים להיאבק כדי להשאיר פה את העובדים הזרים הבלתי חוקיים. כו-לם. לאף אחד אין בעיה איתם. לאף אחד לא מפריע שהמדינה תפתח את שעריה בפני כל מי שבא לו. לאף אחד, חוץ מלאלי ישי ולעוד כמה חרדים הזויים וימניים קיצוניים (או להיפך).

ואז פירסם בסוף השבוע ערוץ היהדות של YNET  סקר שהזמינה עמותת "גשר" בנושא. ומה מתברר פתאום? הפתעה. רוב מוחץ של אזרחי ישראל דווקא מתנגד למתן אזרחות לילדי העובדים הזרים ותומך בהוצאתם מהארץ.

רגע, אתם בטח שואלים ממש כמוני, אז איפה התחבא השבוע הרוב המוחץ הזה? איך לא שמענו את עשרות האחוזים שבסקר השיבו שהשארת ילדי העובדים הזרים  בישראל תהפוך אותנו ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה? התשובה לכך, כמובן, פשוטה. לא שמענו אותם כי איש בתקשורת לא חשב שצריך לתת להם לדבר. אז מה אם הם הרוב?

אבל לא רק בסתימת פיות עסקינן, אלא במניפולציות שקריות של ממש. קחו, לדוגמא, את מספר המועמדים לגירוש. בתקשורת מדברים כל הזמן על 400 ילדים. "לדמוגרפיה היהודית לא יקרה כלום אם ישארו כאן עוד 400 איש", טוחנים לנו כל הזמן בראש. 400? איך בדיוק 400? קודם כל צריך לזכור שבהחלטת הממשלה אושרה הישארותם של 800 אחרים, נכון? כלומר, אנחנו כבר מדברים על 1200 ילדים. ומכיוון שאין לאף אחד כוונה להשאיר אותם כאן בלי אבא ואמא, הרי למספר הזה של הילדים צריך להוסיף עוד מספר כפול של הורים. אם כך, הגענו כבר ל- 3600. אז למה כל הדיון עוסק ב- 400?

וכמה פעמים שמעתם בימים האחרונים על "הלחץ הציבורי" על הממשלה להשאיר את שאר הילדים. הרי לכל אחד ברור, עיין ערך הסקר שהזכרתי, שאין שום לחץ ציבורי. יש לחץ של חבורת עיתונאים. הא ותו לא.

שמעתי השבוע אינספור פרשנים ועיתונים מסבירים שעד היום מדיניות הממשלה לא היתה ברורה ולכן צריך להשאיר את מי שנולד כאן ומהיום והלאה לסדר את המדיניות. אין קשקוש גדול מזה. מדיניות הממשלה לא צריכה לעניין איש. כי גם אם מדיניות הממשלה לא היתה ברורה, החוק היה ברור מאד. ומי שבא לכאן עם אשרה לשנתיים ונשאר חמש שנים הוא עבריין בכל מדיניות של כל ממשלה. ועבריינים לא אמורים לקבל פרסים, גם אם נולדו להם ילדים חמודים שיודעים עברית ורוצים להיות בגולני. ולא ברור למה שום עובד זר עבריין שרואיין השבוע, והיו הרבה כאלה, לא נשאל ברחל בתך הקטנה את השאלה היחידה המתבקשת: שיקרת, תיחמנת את המדינה, למה את החושב שמגיע לך פרס בדמות אזרחות ישראלית?

הקמפיין המטורף בעד העובדים הזרים הלא חוקיים גילה שוב עד כמה העיתונות של מדינת תל אביב חיה בתוך בועה, מנותקת מסביבתה ומשוכנעת שהדעה האחת שלה היא היא היחידה הבאה בחשבון. ממש כמו השיכור שעומד במרכז העיר ומשוכנע שכל מי שסביבו עומד על הראש.

אם נשים בצד את עמיתי, בן דרור ימיני, הצדיק היחיד בסדום התקשורתי הזה, הרי שרמת השיח שמתנהלת סביב הנושא הזה נמוכה מים המלח. אין דיון בשאלת הזהות היהודית של המדינה, אין דיון בסוגיית הפרס שניתן לעבריינים. הנוסחה העיתונאית פשוטה: אם סבסטיאן מקולומביה אוהב פלאפל ואדי ממולדובה מעריץ את משה פרץ וג'ימי מניגריה אוהד את הפועל תל אביב, ברור שצריך לתת להם אזרחות. אלו הרי, אחת לאחת, הדרישות של חוק השבות, לא?

והטרימינולוגיה,הו הטרימינולוגיה. מאות פעמים הופיעה השבוע בתקשורת המילה "גירוש" על הטיותיה השונות. לפני כמה שבועות, כשציינו חמש שנים להתנתקות, אף עיתון לא היה מוכן להשתמש בביטוי הזה כדי לתאר את מה שעברו אנשי גוש קטיף. "החלטה לגיטימית של ממשלה לא יכולה להיקרא 'גירוש'", שיקרו כלי התקשורת לעצמם ולאנשי קטיף. אז אולי מישהו יכול להסביר לי למה כשזורקים מהבית עשרת אלפים איש, שומרי חוק, קוראים לזה "פינוי", כאילו מדובר בהורדת שאריות אוכל מהשולחן אחרי הארוחה, וכשאוכפים את החוק על חבורת עבריינים מהתפוצות מדובר ב"גירוש" אכזרי? ובכלל, מה קרה לה, לדאגה התקשורתית לשלטון החוק, זו שאנחנו מרבים כל כך להזכיר בכל פעם שאנחנו עוסקים ביהודי השומרון? איך יכול פתאום רזי ברקאי לאחל לצעיר, שנמצא כאן באופן בלתי חוקי, שיישאר איתנו? ואיך יכולה השחקנית נעה מימן לזכות בראיון מפרגן ב'ידיעות אחרונות', רק כדי לספר שהצטרפה לארגון שמגייס משפחות שיחביאו בביתן מועמדים לגירוש? תארו לעצמכם מה היתה מעוללת התקשורת למי שהיה מעז להודיע על הקמת ארגון מקביל, שיסתיר את מי שמפרים את צו הקפאת הבניה. גם הוא היה מקבל חיבוק תקשורתי? קדחת. אז מי, לעזאזל, מחליט כאן איזה חוקים צריך לכבד ואיזה דווקא נורא רומנטי לרמוס? מועצת העיתונות? אגודת העיתונאים?

"זו לו המדינה היהודית שאני מכיר", אמר בעקבות החלטת הממשלה השר פואד בן אליעזר, מי שאת עמדותיו העקרוניות ביותר מקפיד לגבש רק אחרי שעבר על עיתוני הבוקר. זו אולי באמת לא המדינה של פואד וגם לא של כמה עיתונאים, שאין להם  שום בעיה להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה. אבל זו כנראה כן המדינה של הרוב המודמם, שלא מוכן לגדל כאן דורות של גויים, רק בשל זכות אבות עבריינים. חבל שהתקשורת סותמת לרוב הזה את הפה.

ההסתה בסוגיה הבדואית נמשכת

בשבוע שעבר כתבתי כאן על מבצע האכיפה שנערך בריכוז הבדואי הבלתי חוקי בערקיב וסיימתי בכמה מילים על הצורך של המדינה לא להתעייף מלהילחם על האמת. ניבאתי ולא ידעתי מה ניבאתי.

זה התחיל מדיווח הזוי ב- CNN ולפיו "הכוחות הישראלים הגיעו לכפר מלווים באוטובוסים מלאים אזרחים שעודדו אותם תוך כדי הריסת הבתים". הבנתם? השוטרים התקנאו בשחקני מכבי תל אביב בכדורסל והביאו להקת מעודדות. נשמע הגיוני, נכון? אתרים אמריקאיים אחרים ידעו לספר שלא מדובר בסתם אזרחים אלא בבני נוער ישראלים שהגיע למקום במסגרת "מחנה קיץ" ובתלמידים שמתנדבים במשמר האזרחי, שנשלחו ליטול חפצים מתוך בתיהם הנהרסים של הבדואים. רגע לפני שגולדסטון נוחת כאן כדי לבדוק במה דברים אמורים התגייס למסע ההסתה הזה גם המחזאי יהושע סובול. מקריאת התיאורים הפלסטיים של פינוי הבדואים, כפי שפירסם במאמרו ב'ישראל היום', אפשר להתבלבל ולחשוב שסובול הטריח את עצמו עד לנגב כדי לראות את הדברים בעיניו. אבל לא. בנגב חם וסובול העדיף להישאר במזגן ולקרוא באינטרנט עדויות של פעילי שמאל קיצוני. כי כשאפשר להעליל על המדינה בכמה הקשות מקלדת בתל אביב, אין שום סיבה להזיז את האוטו מהחניה. "מהצילומים נגלית עתה זוועה נוספת", חשף סובול. גם הוא, ממש כמו המקורות של ה- CNN, זיהה בתמונות שראה באינטרנט "נערים ישראלים שנתלוו לכוחות". סובול גם ידע לאבחן ש"הנערים הללו לא נקלעו לשם במקרה. מתכנני המבצע לקחו איתם את הנערים האלה - המתנדבים לסייע למשטרה ככוחות עזר".

ובכן, מר סובול, מדובר בסיפור פשוט. פשוט מאד. מדינת ישראל האיומה לא רצתה שלמחרת הריסת הבניה הבדואית הבלתי חוקית היא תמצא את עצמה מול מאמר מטיף שלך על הרכוש הבדואי שנדרס תחת גלגלי השופל האכזרי. לצורך כך היא שכרה על חשבונה המלא  סבלים שיסייעו לבדואים להעמיס את הציוד. גדוד המעודדים של ה- CNN, אדון סובול, וכוחות החסמב"ה שאתה ראית בתמונות, הם בסך הכל חבורת עובדי קבלן שנשכרו להעמיס את הציוד. זה הכל.

אם אתה או עמיתיך מהשמאל הקיצוני, שבאו לערקיב לסייע לבדואים, הייתם מוכנים להטריח את עצמכם כדי לעזור להם להעמיס את תכולת בתיהם, הצעירים הללו היו נשארים מובטלים. אבל אתה העדפת לכתוב במזגן וחבריך העדיפו לעמוד מהצד ולצלם. כי חשוב שהעולם ידע מה מעוללת ישראל.