רגע אחד אמש, בהפגנה בבית שמש, הבהיר לאן בדיוק עלול לדרדר אותנו הקמפיין האנטי חרדי הפרוע והמכליל שאנחנו עדים לו בימים האחרונים. זה היה כשהדסה מרגוליס, אימה של הילדה המפורסמת במדינה, הזכירה בנאומה ששלושים אלף חרדים נוספים מבקשים להתגורר בעיר. לא סיקריקים. לא קיצוניים. "חרדים". לקהל הספיקה המילה הזו כדי להגיב בשריקות בוז צורמות. קודם לכן הזהיר אחד מחברי הכנסת מהשתלטות מסוכנת של חרדים על ערים בישראל, משל היה מדובר במחלה מדבקת ולא בקבוצת אוכלוסיה לגיטימית. החרדים, וזה לא חדש, הם המגזר היחיד שעליו מותר להגיד הכול. עיתונאי שהיה כותב על ערבים מה שנכתב השבוע על החרדים היה נחקר בחשד להסתה. עיתונאי שהיה כותב דברים כאלה לפני שבעים שנה על היהודים היה מוקע אצלנו כאנטישמי והופך לפרק בבחינת הבגרות בהיסטוריה.
אי אפשר לחשוד בי, כשאני מנסה לגונן על החרדים מפני הגל העכור ששוטף אותם, שאני ...

אני מבקש להזמין אתכם לסיור מסוג שטרם ערכתם. זהו סיור מודרך בראשו של נער הגבעות שהשליך השבוע אבן על קציני צה"ל. זה לא יהפוך את המעשה שלו ללגיטימי יותר או לנורא פחות, אבל זה יסביר כמה דברים שאי אפשר להתעלם מהם כאילו אינם.
לפני שש שנים גירשו את חבריו ואת קרובי משפחתו מגוש קטיף. שופל צבאי החריב את ביתם. זה קרה למרות שבבחירות הדמוקרטיות העם בחר דווקא בגישה הפוליטית ההפוכה, אלא שאת איש זה לא עניין. התקשורת, שתמיד סיפרו לו שהיא מגינת הדמוקרטיה, דווקא מחאה כפיים למהלך. במשך שנים הוא חי תחת טרור פלשתיני שבתל אביב לא מרגישים ממנו כלום. כמה משכניו לישוב נרצחו. אחרים נפצעו. הוא וחבריו מותקפים באבנים ובבקבוקי תבערה עד היום, אבל שום דבר מזה לא מצליח לחדור למהדורות החדשות. העיתונות התל אביבית מתעניינת בעץ הזית של אחמד הפלשתיני מהכפר הסמוך יותר ממה שהיא מתעניינת בראשו המדמם של השכן שלו התינוק ...

(פורסם במוסף השבת של מעריב)ההקצנה במגזר הדתי מפריעה לי. ההתעסקות בשאלה האם אבות לילדות בכיתה א' יכולים לצפות בהופעת בנותיהן מוזרה לי. ביטויים חדשים כ"שמירת נגיעה", שלא היו קיימים בילדותי, ולא משום שאז לא שמרו, אלא משום שאז לא דיברו על זה כל כך הרבה, מביכים אותי. ההפרדה בין חניכים לחניכות בבני עקיבא נראית לי מוגזמת. לחתונות נפרדות רעייתי ואני משתדלים להימנע מלהגיע, ובכלל, אנחנו חסידים גדולים של צניעות וחסידים קטנים הרבה יותר של העיסוק בה. משום שבעיסוק האובססיבי הזה בעצמו יש משהו מאד לא צנוע.
כואב לי לשמוע את מי שטוענים שהעיסוק בסוגיות של צניעות ושירת נשים מוביל אותם לתחושה שדתיים רואים באשה קודם כל אובייקט מיני. ובכל זאת, קשה לי לבוא אליהם בטענות על כך. להקצנה אצלנו יש חלק בקרקע שמצמיחה אמירות כאלה.
אבל, הי, רגע, בואו נראה מה קורה בצד השני. זה שמטיף לנו. יצא לכם ...

   
 
מי שעדיין לא השתכנע עד כמה חולה, מוטה וחד צדדית היא התקשורת הישראלית קיבל אותה בשיח המתלהם שקיימה סביב התיקון לחוק איסור לשון הרע. הבהרתי כאן בשבוע שעבר שאני לא מתלהב מהחוק ושבעיני הוא בעיקר מיותר ובלתי נחוץ. אלא שהרבה יותר ממה שאני לא מתלהב מהחוק, אני בז למסע ההפחדה, ההסתה והדיסאינפורמציה שמתקיים אודותיו. שורה ארוכה של עיתונאים, שרובם מעולם לא פירסמו תחקיר, לא התמודדו עם תביעת לשון הרע וכנראה גם לא ממש קראו את החוק, ניסו לשכנע את הציבור בכל דרך שהתיקון החדש לא יאפשר עוד לפרסם תחקירים שעד כה פורסמו בנקל. ובכן, קוראים יקרים, כל מה ששמעתם בנושא עד היום הוא קשקוש מקושקש. אוסף של הבלים. ואחד הבולטים שבמפיצי ההבלים הללו הוא רזי ברקאי . בין אוסף הראיונות הפוליטיים האחרונים שלו, שבהם תקף את "הימין ההזוי" בכנסת, את הפרלמנטרים בימין שהם "שלוחותיה של דניאלה ...