לעיתים יש משהו מתסכל מאד בעבודה שלנו. אנחנו, העיתונאים, לפחות בעיני עצמנו, אנשים חשובים. אנחנו עוסקים בעניינים שברומו של עולם, אנחנו מדברים פנים אל פנים עם קובעי המדיניות ואפילו מותחים עליהם ביקורת חריפה כשהם שוגים, לפי תפיסתנו. אבל לפעמים, ברגע המכריע, דווקא כשהם אמורים להישען על היצירה העיתונאית המלומדת שלנו בטרם שיקבלו החלטות, הם מגלים לפתע עצמאות בלתי נשלטת ועושים ככל העולם על רוחם. וזה מרגיז.
כמה עיתונאים, שמתקשים לחיות עם המציאות המתסכלת הזו, שכנעו את עצמם עם השנים ששימוש בתוקפנות יתרה תסייע להם להתגבר עליה. אחד כזה, אולי הבולט שבחבורה, הוא הפרשן הצבאי של "הארץ" אמיר אורן.
לאמיר אורן, שמסתובב ברחוב וסופר כיפות, יש אובססיה לדתיים. פעם הפריע לו הרב אביחי רונצקי, פעם הרב רפי פרץ, פעם הוא ספר בטור שלו את הסרוגים בלשכת נתניהו והשבוע הוא גילה איזה נזק עושים שומרי ...

  התחבטויות קשות עברו בשבוע האחרון על רבים, מכל גווני הקשת הפוליטית, שנדרשו להכריע בינם לבין עצמם כיצד להתייחס אל מה שהשאיר אחריו אריאל שרון. מצד אחד, נקרעתי גם אני בתוך תפיסת עולמי, הרי מעשיו הטובים בוודאי עלו על הרעים. מצד שני, האם מי שתרם 100 שקלים וגנב 99 הוא בסך הכל איש חיובי? האם רופא שטיפל ב- 99 חולים וירה בראשו של החולה ה- 100, ייזכר לטובה? האם, כפי שחישב הבן גלעד, מי שבנה 100 ישובים והרס 22, נמצא ביתרת זכות של 78? האם הכל בחיים זה חשבון עובר ושב? סוגיה לא פשוטה.
 
+++

הרבה שעות ביליתי השבוע מול המרקע. אלמלא הנסיבות, הייתי מעז לכתוב שנהניתי לבלוע, דרך תחנות חייו של אריאל שרון ותרומתו הכבירה לבטחון המדינה, את ההסטוריה הצבאית של ישראל. לטרון, ה- 101, המיתלה, אום כתף, תעלת סואץ. ובכל זאת, אפשר לנחש די בקלות איך היו נראים המשדרים הבלתי נגמרים הללו אם רק היה ...

ביום שלישי בערב טלפנו אלי מהעיתון כדי לבקש שאכתוב למחר מאמר בעניין ה"תג מחיר" שהסתבך בכפר כוסרא. סירבתי. נמאס לי. אני לא סובל את צעירי תג מחיר, אני לא אוהב אלימות ואני בז לאנשים שאין בהם מוסר ומוכנים לפגוע במי שלא עשה להם רע. אבל הודעתי חגיגית שאני לא מוכן עוד לשחק את המשחק. אם לעיתונות הישראלית לא אכפת מיהודים, לי לא אכפת מערבים.
ההתעלמות הכמעט מוחלטת של כל העיתונות - כולל זה שאתם קוראים עכשיו - מפגיעות יומיומיות ביהודים, מול הדיווחים הבלתי פוסקים על כל פנצ'ר של תג מחיר, הוא עניין בלתי נסבל בעיניי. זה ניסיון מכוון, מודע ולצערי גם מוצלח לעוות את המציאות.
אני מכיר את הטיעונים שלפיהם הטלוויזיה בוחרת לטפל באייטמים שיש בהם צילומים טובים (ולערבים תמיד יש כאלה). אני מכיר את ההסבר שלפיו לספר כל יום על עוד אבן ועל עוד בקבוק  תבערה זה משהו שעלול לשעמם את הקוראים. אבל ...