התקשורת היא האויב הכי גדול של הנשים

יום האשה הבינלאומי צויין בשבוע שעבר, כתמיד, בעיקר בכלי התקשורת. מראיינת אורחת נוספה לצידו של המראיין הקבוע בתכנית הבוקר, בשעה המוקדשת לשירים עבריים פינו הבסים את מקומם לנציגות הקול הרך ובסימפוזיונים האינסופיים בענייני היום נותרה סוגיית ייצוג  הנשים בדירקטוריונים הפרמטר היחיד למצב האשה. המס הזה, שמעלה התקשורת לעולם הנשי, הוא מס שקר. כי התקשורת היא האויבת הגדולה ביותר של הנשים. היא בזה להן, דורכת עליהן ורומסת את כבודן יותר מכל אחד אחר. אלף דיונים של ערוץ 10 בנושא זכויות נשים לא ישכנעו שהנשים באמת חשובות למישהו  בערוץ הזה, כשתכנית ה"הישרדות" שלו מתפרנסת מצילומי תקריב של עכוזה החשוף של המתמודדת, המרוח מהאינץ' הראשון ועד האינץ' האחרון על המסך. אף אחד בערוץ הזה לא יוכל לקשקש על פמיניזם כשהוא אחראי ל"היפה החנון", תכנית עלובה שמציגה נשים שאמנם משוכנעות ששתיים ועוד שתיים זה חמש אבל נראות פצצה . כי מי שמכסה את המסך עם בחורות ערומות, ציצים וישבנים, אומר  בעצם: עזבו את כל השאר, אין שאר. האשה היא הישבן והישבן הוא האשה. זה מה שיש לה ואת זה אנחנו רוצים שתיראו. בדיוק כמו המגישה הדעתנית והמתקדמת שמקפידה לפתוח כפתור לפני שהיא עולה לשידור, לא משום שחם לה אלא כי זה מה שחשוב לה שנראה אצלה. ובדיוק כמו שכל עורך בן יומו במקומון בנגב יודע שבשביל ה"תמהיל" הנכון הוא חייב אצלו בגיליון בחורה אחת בפוזה מגרה. אז די עם הצביעות. כלי התקשורת הם האחרונים שכבוד האשה מעניין אותם.  

מיהי אשה

בדיוק מהמקום הזה בלט בשבוע שעבר מאמרה המתנשא של דנה ויס באתר האינטרנט של ערוץ 2. לוויס אין בעיה עם הדרך שבה מוצגות נשים על המסך. יש לה בעיה עם - הפתעה, הפתעה - החרדים. ויס, למרות שאף אשה חרדית לא פנתה אליה בקריאת SOS,  החליטה שהחרדיות מדוכאות וזקוקות לעזרתה. "אין להן חופש מינימלי לבחור מתי להפסיק ללדת", קבעה, אנחנו, לעומתן, "נהנות מהחופש שהביאה הקידמה". תמיד סיקרן אותי לדעת איך מתקבלים למועצת חכמות הפמיניזם, המקום שבו קובעים מי היא אשה משוחררת וחופשיה ומי מדוכאת. תמיד רציתי לגלות איך התקבלה שם ההחלטה, שלפיה מי שמחכה עד גיל 35 עד שהיא מוצאת ביומן זמן פנוי להביא ילד לעולם, ומי שחוזרת מישיבות הנהלה בשמונה בערב ומי שמפסיקה להניק רק משום שצריך לחזור לעבודה כי הקריירה לוחצת, היא המודל לאשה החופשיה. ואיך, לעומתה, מי שרואה את היעוד שלה בהבאת ילדים לעולם, בטיפוחם ובחינוכם ומוכנה לשם כך להסתפק בדירה קטנה ובחיי צניעות ולעיתים אף עוני, היא אשה מדוכאת שצריך להציל אותה מעצמה? יש הרבה נשים כאלה, דנה, שהדבר היחיד שמעניין אותן בחיים הוא משפחה, חינוך וילדים. הן בזות לתפקיד הניהולי, לא חשוב להן להיות כוכבות, לא מעניין אותן מה יכתבו עליהן. ככה הן מבינות את הביטוי "אמא". את, דנה, מרחמת עליהן. נדמה לי שגם הן מרחמות עליך.    

 מחאה, עאלק

יש כמה דרכים להפוך בתקשורת הישראלית לכוכב. הקלה ביותר היא פשוט להיכנס בכל הכוח בראש הממשלה, בנימין נתניהו או בשר החוץ שלו, אביגדור ליברמן. מדובר במהלך בטוח שאין שום סיכון בצידו. אם נתת לשניים הללו בראש, אף אחד לא יבדוק מי אתה ומה הרקע לדברים שלך. שיעור כזה לימד אותנו לפני שבועיים שגריר ישראל לשעבר, אילן ברוך. ברוך פרש ממשרד החוץ "במחאה", כך לפחות סיפרו לנו, והותיר אחריו מכתב ביקורת קשה. "בשנתיים האחרונות התחדדו בפי קברניטי המדינה מסרים מדיניים ופוליטיים, המקוממים אותי ואינם נותנים לי מנוח", כתב, "אני מתקשה לייצג ולהסביר אותם ביושר". בעיתונות הפך ברוך מיד לאליל. לרגע, כשברוך היה בעיצומה של סדרת החינוך שהעביר לממשלת ישראל, נראה היה שמישהו כאן בלבל את היוצרות. יש מדינות שבהן בחירת ממשל חדש מביאה איתה החלפה של כל שגרירי הממשל הקודם. אצלנו נראה היה שקרבה ההחלטה שלפיה כניסה של שגריר לתפקידו תחייב החלפה של שר החוץ וראש הממשלה. ביום שישי, לפני שבוע וחצי, קראתי אצל אריאל כהנא ב"מקור ראשון" מעט מעלילותיו של הגיבור המקומי החדש. פתאום התברר שהמצפוניסט, שסיפר כמה קשה לו להסביר את עמדותיה הנוקשות של הממשלה, בכלל לא נדרש לעשות את זה. את התפקיד האחרון שלו מחוץ לישראל, כשגריר בדרום אפריקה, הוא סיים שלושה חודשים לפני שנתניהו עלה לשלטון. מאז יושב כאן מי שבעיתונים כונה "דיפלומט בכיר", ומשמש בשלט רחוק כשגריר לא תושב בנמיביה, בוצואנה וזימבאבווה. לברוך, התברר לי השבוע מבדיקה שערכתי במשרד החוץ, היה אמנם קשה מאד מבחינה מוסרית להסביר את ליברמן, אבל כשהתפנתה לפני חמישה חודשים משרת השגריר במצרים הוא העדיף לשים בצד את סט הערכים שלו ולהתמודד על הזכות לייצג את המדיניות של שר החוץ האיום והנורא בקהיר.  

בחודשים האחרונים, התברר עוד, הוא מנהל עם הנהלת המשרד מו"מ על תנאי הפרישה. עכשיו, כשהמו"מ הסתיים בהצלחה, החליט לעזוב ב"מחאה". ברוך, אגב, הודה שהתפקידים שמילא בשנתיים האחרונות היו "שוליים", אבל היה מוכן להישבע שגם אם היו מציעים לו את תפקיד השגריר בגרמניה, היה דוחה את ההצעה בנימוק שאינו יכול לעשות שקר בנפשו. וזה בדיוק העניין. שאף אחד לא הציע לו. מה שהביא את כולנו אל המכתב הזה. "לא נראה לך קצת תמוה להיאבק על הזכות לייצג את מדיניות ליברמן ועוד במצרים ואחרי הכישלון בהתמודדות לצעוק שאתה פורש כי אתה לא יכול להסביר את העמדות הללו", שאלתי את ברוך. "עד שאתה מחליט לפרוש צריך להתנהל באופן מציאותי", הסביר לי את תפיסת עולמו. אחר כך סיפר לי על המו"מ על תנאי הפרישה שלו. "עם הוותק שלי והגיל שלי יכולתי לפרוש עכשיו פרישה מוקדמת בלי לפגוע בפנסיה שלי", הסביר. "ממש מחאה דה-לוקס", הערתי. "גם מחאה דה-לוקס זו מחאה", השיב. יומיים אחרי הסיבוב התקשורתי המיוסר שעשה עלינו, מיהר השגריר הפורש לקחת חלק בהפגנה בשיח ג'ראח. את זה, כנראה, קל מאד להסביר בזמבית. מישהו שעקב אחרי הפרשה שאל אותי איך אדם שמסתובב עם חמאה כזו על הראש מעז לרוץ כך לתקשורת. פשוט מאד, השבתי לו. אם השמש לא זורחת, החמאה אף פעם לא תימס.

מזעזע

אם תיפתח חקירה נגד מי שפירסם את תמונתו של מולי שגב, יוצר "ארץ נהדרת", לבוש במדים נאציים, אעזור לו לממן את הגנתו. לא משום שאהבתי את התמונה. נהפוך הוא. אני סולד ממנה. אבל אם בשם חופש האומנות וחופש הביטוי מותר לשגב להציג כנאצים ופאשיסטים  מי שלא חושב כמוהו, אז לכולם מותר. נמאס כבר מהזעזוע החד סטרי הזה. טינופת היא טינופת היא טינופת.