למה התקשורת לא מספרת שמנהיגי הרשות מסיתים לרצח?

תארו לעצמכם שאחרי סכסוך ארוך, ממושך ואלים ביני לבין השכן מהבלוק שממול, יציע לי מישהו לשבת איתו ולסגור עניינים. והנה אני משתכנע לנסות, יוצא מהבית עמוס בחששות, ומה אני רואה על קיר ביתו של השכן? שלט ענקי עם הכתובת: "לעולם לא נזנח את השאיפה לחסל את קלמן". כמה אנשים סבירים היו מציעים לי להמשיך במהלכי הפיוס, כאילו לא ארע דבר? ובכן, זה בדיוק מה שקורה בינינו לבין הרשות הפלסטינית. אבו מאזן, נביל שעת, אבו עלאא' וכל שאר מי שחינכו אותנו להתייחס אליהם כאל הערבי הטוב, המתון, מסיתים לטרור בקולי קולות ואנחנו לא שומעים.

לפני חודשיים הגיע למחסום בקעות מחבל כשמטען חבלה על גופו, קרא "אללה אכבר" ונורה על ידי החיילים, רגע לפני שהגיע אליהם. שבועיים אחר כך הגיע מושל מחוז ג'נין של הרשות הפלשתינית אל בני משפחתו של המחבל והעניק להם 2000 דולר בשמו של הנשיא אבו מאזן. בעיתונות הפלסטינית הסיפור הזה כיכב. קוראי העיתונים בעברית לא יודעים עליו. עוד דוגמא? יום אחד בלבד לפני הרצח באיתמר קרא יועצו של אבו מאזן, בנאום שנשא, לזנוח את חילוקי הדעות הפנימיים ו"להפנות את הנשק אל האויב המרכזי". הוא גם קרא להעצים את יום השנה לזכרה של המחבלת דלאל מוגרבי, מי שאחראית לפיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף, מי שעל ידיה דמם של 37 אנשים, בהם 12 ילדים. מוגרבי היא מחבלת אהודה במיוחד על בכירי הנושאים ונותנים איתנו על שלום. לפני שנה וחצי, בועידת הפת"ח, העלה אבו עלא על נס אותה ואת שותפה לביצוע הפיגוע. "בינינו נמצא הגיבור חאלד אבו עצבה", קרא הפרטנר שלנו לקול מחיאות הכפיים, "גיבור הפעולה של השהידה דלאל מוגרבי, לו הברכות וברוך הוא בבואו. ולגיבורה השהידה דלאל כל התהילה". על שם מוגרבי נקראים גם תחרויות כדורגל ברשות הפלסטינית, מרכזי נוער ולהקות מחול. תאופיק טיראווי, עוד חבר בכיר בפת"ח,  כיבד בנוכחותו אירוע זיכרון לרוצחת הזו, כשמעליו מתנוסס השלט "אנו מחדשים את ההתחייבות והשבועה: לא נסור מדרך השהידים". פחות משבוע לפני הפיגוע באיתמר הודיע יומון הרשות הפלשתינית על טורניר כדורגל לצעירים שיישא את שמה של וופא אידריס, המחבלת המתאבדת הראשונה, שהתפוצצה לפני 9 שנים ברחוב יפו בבירה ורצחה יהודי. יומיים קודם לכן הנציח הפת"ח, בתהלוכה שקיים במחנה הפליטים דהיישה, את הטרוריסט שאחראי לטבח 11 בני אדם, בהם ילדים ותינוקות, בשכונת בית ישראל בירושלים. באותו שבוע ממש, בעצרת שנערכה באזור ג'נין לרגל ציון יום השנה ה- 46 להקמת הפת"ח, צפה חבר הוועד הפועל של הארגון, שהגיע כ"נציגו של הנשיא אבו מאזן", בהצגת תכלית של פיצוץ דגמי בניינים בהתנחלויות. נביל שעת, עוד אחד מהפלסטינים "הטובים", הצהיר רק לפני 9 חודשים ש"אנחנו גאים בשהידים...זכותנו לשוב למאבק המזוין". אחריו דיבר עוד חבר שלנו, ג'יבריל רג'וב, בזכות המאבק המזוין. בקיץ שעבר, למי שמחפש עוד דוגמאות, העניק שר האסירים ברשות הפלשתינית את "מגן העמידה והנתינה" לאם שארבעת בניה המחבלים כלואים בישראל ומרצים יחד 18 מאסרי עולם. "היא ראויה שנקוד בפניה בהצדעה ובכבוד", הכריז.

הציטוטים הללו, ויש אינספור כמותם, אינם חומר מודיעיני חשאי. הכל גלוי. הכל נמצא בעיתונות הרשמית של הרשות הפלשתינית. ארגון "מבט לתקשורת הפלסטינית", של איתמר מרכוס, מתרגם את החומרים הללו ומעביר אותם לכל גורם מעוניין באופן שוטף. ומכיוון שהסכסוך הישראלי פלסטיני הוא הנושא הבוער ביותר על סדר יומנו הציבורי, הרי שהעובדה שהסיפורים הללו לא מוצאים את דרכם אל הכותרות הראשיות שלנו היא לא פחות משערורייה. לא מופרך יהיה להעריך שרוב אזרחי ישראל, לו היו קוראים מדי יום מה חושבים השותפים שלנו למו"מ על טרור ועל רצח, היו חושבים אלף פעמים לפני שהיו מאפשרים לממשלה לשבת איתם. אלא שכלי התקשורת, שעמדתם בסוגיה הפלסטינית ידועה, בוחרים לסמא את עיני הציבור ולא להציג בפניו את הנתונים הללו. אני לא מוצא שום הסבר אינטליגנטי אחר.

אנחנו אשמים

בדיוק מהמקום הזה, היה העיסוק הממושך בשאלה מי אחראי לגדר הביטחון באיתמר וכמה התראות שווא היו בזמן האחרון, בבחינת הסטה מהדיון האמיתי ומעיסוק בהשלכות שצריכות להיות לפיגוע הזה באשר ליחסינו עם הרשות ולאחריותם של מנהיגיה לטרור.

מספרים שכשאלוהים סיים לחלק את התפקידים בין המלאכים, נשאר בפינה מלאך אחד בלי ג'וב. "אתה", אמר לו אלוהים, "תהיה מלאך המוות". "אני?", נבהל המלאך, "מה אני צריך את התיק הזה? אנשים יצביעו עלי ברחוב ויאשימו אותי בכל האסונות שלהם". "אתה לא מבין", הרגיע אותו בורא העולם, "זה התפקיד הכי טוב. עליך אף פעם לא יטילו אחריות לכלום. פעם זו הגדר שתהיה אשמה,  פעם זה יהיה הסייר שלא דיווח. אתה תמיד תצא נקי". 

תת אלוף דנידין

שני כתבים צבאיים, כרמלה מנשה ואור הלר העלו, בהסתמך על מקורות צבאיים, את האפשרות שהפיגוע באיתמר היה תגובה ל"תג מחיר" של המתנחלים. בוועד מתיישבי השומרון פרסמו שה"קצין הבכיר", שציטטה מנשה, הוא מפקד אוגדת יהודה ושומרון, תת אלוף ניצן אלון. האמירה המקוממת הזו, בין אם באה מאלון ובין אם מקצין אחר, היא איומה ונוראה. הדברים הללו מצוטטים בכל העולם וכשמפקד בכיר בצה"ל מפיל על הצד שלנו ולו חלקיק של אחריות לשחיטתה של ילדה בת ארבעה חודשים, אין לנו מה להלין על הערוץ הנורבגי שרואה גם הוא כך את הדברים. מעבר לזה, נדמה שהגיע הזמן שגם התקשורת תעביר את הציטוטים הללו, של מפקדים שמתחבאים מאחרי התואר "קצין בכיר", עם קצת יותר חשדנות וקצת פחות חרדת קודש. משום ש"קצין בכיר" איננו נטול אינטרס, לא כשהוא מדבר על המרמרה ולא כשהוא מתייחס לפיגוע באיתמר. הקצין הבכיר שלנו נמצא ברגע קשה. הרצח הזה קרה במשמרת שלו ובגזרתו. הוא שאחראי להפחתת הכוחות בגזרה בעקבות התחושה שאנחנו בתקופת רגיעה. הוא שחתום על העובדה שלפני שנה ישבה באיתמר פלוגה ובליל שבת, לפני כמעט שבועיים, רק מפקד כיתה וחמישה חיילים. כך צריך להסתכל גם על הניסיון שלו להעיף את האחריות על כתת הכוננות, על סייר הביטחון או על המתנחלים. הקצין הבכיר הוא בעל עניין. הוא לא פרשן חיצוני. ואם הוא מבקש לפזר את האחריות שלו גם לאחרים, שיואיל לגלות אומץ ולעמוד מאחורי הדברים, עם שמו ופרצופו.