בימים שבהם היו לנו הציטוטים המבישים של הרבנים לזרא, בחרתי לברוח דווקא אל שיר הלל לצעירי הציונות הדתית, שפירסם אפרים קישון במעריב לפני למעלה משלושים וחמש שנה. "בחברה המאבדת את פרצופה", כתב, "נשארו הפנים הצעירים מתחת לכיפה הקטנה ללא שינוי, פנים טובים ונקיים. מתחת לכיפה הסרוגה עוד יש מקום לנימוסים, עוד יש רצינות, עוד יש אהבת מולדת. עוד יש שקט. אדם המרצה בפני קבוצות נוער, בבתי הספר או במועדוני האוניברסיטאות, יבחין במהרה שנוער דתי לפניו. הם מתנהגים אחרת, שואלים אחרת, עונים אחרת. מעולם לא שמענו מפיהם הערה חסרת טעם לגבי המדינה...אילו היו הרבנים שלנו מתעלים מעט מול הרמה של כוכבים מתחרים", העיר קישון, "הרי היתה אותה כיפה סרוגה גם גדולה יותר".
אוי, כמה הערות חסרת טעם כלפי המדינה משמיעים רבנים בעת האחרונה. אוי, כמה הם לא מצליחים גם היום להתעלות מעל לרמה של כוכבים מתחרים.
מאז נולדתי אל המגזר הזה אני יודע שכל דתי סוחב על ראשו, לטוב או לרע, את כל המגזר כולו. גם אם תהיה עצמאי בחשיבתך או מורד בתפיסתך, כלום לא יעזור לך. כשתפנה מקום לזקנה באוטובוס, תשמע את השכנה מאחור מסבירה לבנה על "החינוך הנפלא שלהם". מנגד, כשרב בזרנוגה עילית יפלוט דבר הבל, יופנו אליך מייד המבטים הדורשים תגובה, כאילו למדת איתו באותו בית מדרש.
לכאורה, הייתי אמור להתחבר בקלות למכתב התמיכה של הרבנים בנשיא לשעבר, משה קצב. שהרי, אינספור פעמים תקפתי כאן את התנהלות התקשורת בפרשה, מתחתי ביקורת על הפרקליטות והעליתי שאלות קשות על הכרעת השופטים. משפטית, אחרי נבירה ולמידה ארוכה של התיק, אני סבור שעם אותו חומר ראיות אפשר היה להגיע גם לתוצאה אחרת. ובכל זאת, מכתב התמיכה בנשיא המורשע היה בעיניי אחד הכתמים האיומים שהצליחו מי שמכונים "רבנים בכירים בציונות הדתית" להמיט על קהלם. לו היה מישהו מהם לוקח חודשיים חופש מן הישיבה ואחרי התעמקות, דרישה וחקירה היה מגיע לתוצאה שונה מזו שאליה הגיעו השופטים, הייתי מכבדו. אבל סתם ככה? חודשיים אחרי ששלושה שופטים הרשיעו אותו באונס, להחליט שקצב זכאי בלי לדעת את העובדות? בלי להכיר את חומר החקירה? בלי לנמק? להסביר שיש בעיה עם השופט ג'ורג' קרא רק בגלל שהוא לא יהודי? אתם נפלתם על הראש? "אשרי העם שאזרחיו ביקורתיים", כתב בשבוע שעבר הרב שלמה אבינר. צודק. אלא ששבועיים עברו מאז פורסם המכתב ולא הצלחנו לשמוע נימוק אחד משכנע לכתיבתו. כך לא מותחים ביקורת. כך משליכים פצצת אטום בלי אבחנה. האם יכול להיות שחבורה גדולה כל כך של רבנים, מורים ומחנכים הגיעה למסקנה שנמאס לה? שהגיעה העת לסגור כאן את העסק ולכבות את האור על הממלכה?
מה שמטריד אותי יותר מכל בטקסטים מהסוג הזה הוא החפיפיות של מי שחתומים עליהם. מדובר באנשים שחייבים להיות השקולים שבחבורה. אנשים שכל ירא שמים וירא חטא מטיל עליהם את יהבו, כשהוא בא לבקש את פסיקתם בעניינים של מותר ואסור, עניינים שלעיתים עונש כבד מידי שמים מתנוסס מעליהם. והנה, שוב ושוב מתגלה הקבוצה הזו ככזו שהרצינות ממנה והלאה. הרב אבינר טען בשבוע שעבר שקרא את חומר החקירה. לצורך הדיון, ורק לצורך הדיון, אומר שאני מאמין לו. והרב טאו? גם הוא קרא הכל? והרב שטרנברג? והרב וישליצקי? והרב קוסטינר? והרב דורון? וכל שאר החותמים? כולם קראו את כל חומר החקירה לפני שפסקו את הדין? ומה תגידו, רבנים נכבדים, לבני הישיבה ולבנות האולפנה שתולים בכם עיניים נבוכות? מה הם צריכים להבין וללמוד מההתנהגות שלכם?
כל מי שמכיר את תיק קצב יודע שלבד משתי האפשרויות הקיצוניות - האחת שמדובר באנס והאחרת שמדובר בצדיק שלא דבק רבב בבגדו - יש גם אפשרות שלישית. כזו שלפיה אונס אולי לא היה אבל יחסים כאלה ואחרים בינו לבין מי מהמתלוננות דווקא היו. לו בית המשפט היה מגיע למסקנה שזה מה שקרה, היה חייב לזכות את קצב. שהרי ניאוף איננו עבירה פלילית. אבל הרבנים?
"כל האמירה שלנו היא בנוגע לסעיפי האונס בלבד", הצטדק הרב אבינר, כאילו ניהל משרד עורכי דין ולא ישיבה, "בשום מקום לא כתבנו שקצב זכאי וטהור לחלוטין". נו, אז אם אתם לא משוכנעים שהוא זכאי וטהור, אם אין לכם ידיעה ברורה מה בדיוק ארע בחדר במלון (גם לי אין), אז זה המקרה שבו חייבים לקפוץ ולפסוק? בלי טיפת זהירות וסייג? בלי "אולי" ובלי "לכאורה"? גם הטענה לפיה מדובר היה מראש במכתב פרטי שלא היה אמור לדלוף החוצה, מקוממת. האם יש לרבנים הללו שתי אמיתות? אחת פרטית ואחת ציבורית? באחת מהן האיש אשם ובאחת זכאי?
כשמותחים ביקורת על רבני הציונות הדתית, אסור לשכוח שהחתומים על העצומה אינם הפרצוף האמיתי והמלא של המגזר הזה. בשטח, בפריפריה, בעשייה החברתית, ישנם עשרות רבנים צעירים, מנהיגים מקומיים, שעוסקים בחינוך נוער ובתרומה לקהילה בצניעות גדולה. לא תמצאו אותם באתרי האינטרנט, לא תראו אותם על במות רעיוניות, אין להם זמן להגיב לכל מראיין ואין להם עניין לחתום על עצומות. את התוצרים שלהם אפשר לראות בכל תחומי החיים במדינה.
הציונות הדתית נמצאת בתקופה של פריחה יוצאת מן הכלל. דווקא משום כך הציבור הזה, שבמובנים מסוימים השאיר רבים מהמנהיגים שלו הרחק מאחור, צריך לדעת לעמוד מול אלה ולומר להם "עד כאן". אתם אינכם מנהיגינו ואינכם רבנינו בכל תנאי. וביום שבו תיקחו אותנו למחוזות שאיננו רוצים לילך בהם, שם ניפרד.
הפרשה הזו יכולה וחייבת להיות פתח למהפכה תפיסתית בציבור הדתי לאומי. רב לא יזכה עוד לכבודו אך משום התואר שרכש. משום שזה בדיוק ההבדל בינו לבין הדוקטור באוניברסיטה. כי דוקטור להיסטוריה יכול להיות שוטה, שחצן וחסר שיקול דעת ועדיין להיות מרצה מצוין. רבנות, בניגוד ללימודי היסטוריה כללית, איננה רק השכלה. רבנות היא דרך חיים, היא דוגמא ומופת, היא שיקול דעת. ומי שלא מצטיין באלה יתכן שמוטב להיזהר גם כשמתייעצים איתו בענייני בשר וחלב, שבת או נידה.
ובקשה אחרונה לי מעמיתיי העיתונאים: הפסיקו נא לכנות את האדונים הללו "מנהיגי הציונות הדתית". כשהם מתנהגים כך הם אינם מנהיגינו. הציונות הדתית חזקה, מוצלחת וגדולה מסך כל "מנהיגיה".
(פורסם בשבת שעברה במוסף שבת של מעריב)
אקו"ם