ביום שלישי בערב טלפנו אלי מהעיתון כדי לבקש שאכתוב למחר מאמר בעניין ה"תג מחיר" שהסתבך בכפר כוסרא. סירבתי. נמאס לי. אני לא סובל את צעירי תג מחיר, אני לא אוהב אלימות ואני בז לאנשים שאין בהם מוסר ומוכנים לפגוע במי שלא עשה להם רע. אבל הודעתי חגיגית שאני לא מוכן עוד לשחק את המשחק. אם לעיתונות הישראלית לא אכפת מיהודים, לי לא אכפת מערבים.
ההתעלמות הכמעט מוחלטת של כל העיתונות - כולל זה שאתם קוראים עכשיו - מפגיעות יומיומיות ביהודים, מול הדיווחים הבלתי פוסקים על כל פנצ'ר של תג מחיר, הוא עניין בלתי נסבל בעיניי. זה ניסיון מכוון, מודע ולצערי גם מוצלח לעוות את המציאות.
אני מכיר את הטיעונים שלפיהם הטלוויזיה בוחרת לטפל באייטמים שיש בהם צילומים טובים (ולערבים תמיד יש כאלה). אני מכיר את ההסבר שלפיו לספר כל יום על עוד אבן ועל עוד בקבוק תבערה זה משהו שעלול לשעמם את הקוראים. אבל בסוף בסוף, אחרי שהתכנסנו כדי למכור עיתונים ולהרוויח כסף ולעשות רייטינג, אנחנו במקצוע הזה קודם כל כדי לתווך בין המציאות בשטח לבין הצרכנים שלנו בבית. ואם על כל פיגוע של יהודים יש אלף פיגועים של ערבים אבל זה לא מה שמשתקף על המסך בשמונה בערב, אז כולנו שקרנים, כולנו חוטאים וכולנו עיתונאים רעים.
כי אין יום שאין בו ניסיונות לרצוח יהודים. אבנים, בקבוקי תבערה, שמשות מנופצות. כל יום. כל הזמן. בדרך כלל זה לא מעניין אף עיתונאי. מתי זה מעניין? כשמי שנפגע הוא אחד "משלנו". תושב השומרון או אפילו ירושלים הבירה (כן, כן, יש הרבה כאלה שאתם לא שומעים עליהם) ששמשת רכבו נופצה על ילדו שישב מאחור, לא יצליח לעולם לנצח בקרב על המהדורה את הצמיג המפוצץ של אחמד מאבו גוש. אבל בשבוע שעבר רצה הגורל ומי שחטפה את האבן הייתה שחקנית התיאטרון ליא קניג, ששבה מהופעה בירושלים דרך כביש 443. זה הספיק לרזי ברקאי כדי לנהל איתה שיחה ארוכה על "החוויה הקשה" שעברה, לשמוע על הכלכלבה הקטנה שלה שניצלה בנס וש"המזל שלה שהייתה במעיל חורף ולא נכנסו לה הזגוגיות לפרווה" וגם לא לשכוח לתת קרדיט לנהג האמיץ שחילץ אותה משם. מי ששמע את הראיון יכול היה להתרשם שמדובר באירוע חריג ולא במשהו שיהודים בשומרון חווים כל יום.
עוד דוגמא? ביום שלישי אוטובוס מלא בשגרירים של משרד החוץ סייר בנגב ושמשותיו נופצו מאבנים שזרקו בדואים בתל שבע. ברוב כלי התקשורת לא הקדישו לזה מילה. באחרים הקדישו לזה מילה. עם יד על הלב, נכון שאם אותו אוטובוס עם אותם שגרירים בדיוק היה נרגם ביצהר, זה היה פותח את המהדורות? זה כל הסיפור.
ועוד משהו. אם אני הייתי תושב כוסרא והייתי מקבל מחיאות כפיים על זה שיכולתי להרוג יהודי והצלחתי להתאפק ולהימנע מכך, הייתי נעלב. ועדיין, את העובדות כדאי תמיד לזכור ולא לשכוח. ערבים מיו"ש מסתובבים אצלי במושב בלי שום בעיה. אם אני אכנס אליהם לכפר וגם אצא ממנו נושם, הם כנראה יקבלו את פרס גלי צה"ל. זה כל ההבדל.
לפיכך, עד שהדיווחים יפסיקו להיות חד צדדיים ומגמתיים, אני מוציא את עצמי לחופשה מהצורך לכתוב על כל ענייני תג מחיר.
אקו"ם