על ידיעות אחרונות, ישראל היום ומה שביניהם

הכתבת הפוליטית של גלובס, לילך ויסמן, חשפה בשבוע שעבר שלפני כשלוש שנים הציעה לשכת ראש הממשלה לעורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בעז ביסמוט, לשמש כפרוייקטור חיצוני שיאתר באפריקה פתרונות יצירתיים, שיסייעו להרחיק מכאן את המסתננים. ההצעה דיברה על סכום נאה ועל בונוסים גבוהים תמורת הצלחה במשימה. ביסמוט, ששימש בעבר שגריר ישראל במאוריטניה והוא בעל תואר שני בלימודי אפריקה והבנה נרחבת בנעשה ביבשת, החליט שלא להיענות להצעה. הסיפור הזה היה ראוי, ללא ספק, לחשיפה ועל כך מגיע מלוא הקרדיט לוויסמן ול"גלובס".

העניין האמיתי החל למחרת כשב"ידיעות אחרונות" זיהו את ההזדמנות ומצאו לנכון להקדיש כמעט עמוד שלם כדי לכתוש את ביסמוט ולעקוץ קשות את העיתון שלו. תחת חתימתו של הכתב המדיני של העיתון, איתמר אייכנר (שלהגנתו אומר שאני מקווה שהטקסט שהוא חתום עליו לא נכתב על ידו) העלה "ידיעות" מן האוב ציטוטים מתוך כתביו של ביסמוט, כדי לרמוז שהוא מוטה לטובת נתניהו או חמור מכך, לטובת מדיניותו. העיתון גם לעג לשורה מתוך המסמך שחובר בלשכת ראש הממשלה ולפיה "בין ראש הממשלה למר ביסמוט מתקיימים יחסי אמון מלאים".

ההתקפה על ביסמוט היתה מגושמת ומכוערת במיוחד. כשביסמוט עבד ב"ידיעות" וקיבל בתקופת ממשלת שרון את ההצעה לשמש כשגריר במאוריטניה, ב"ידיעות" לא חשבו שיש עם זה בעיה. עכשיו, כשהוא ב"ישראל היום" וההצעה מגיעה מנתניהו, פתאום מדובר בשערורייה. הטענות כלפי ביסמוט עלו רק משום האכסניה הנוכחית שלו ב"ישראל היום". עמוס רגב, עורך "ישראל היום",  הזכיר במאמר תגובה שלושה עיתונאים, אנשי "ידיעות", שמונו ללא מכרז לעבוד בלשכת נתניהו. ניר חפץ, שערך את "7 ימים" ומונה לראש מערך ההסברה של נתניהו. יועז הנדל, ששימש בתפקיד הזה  אחריו ורוני סופר, שהיה הכתב המדיני של YNET והלך לדברר את ראש הממשלה. ב"ידיעות" לא חשבו אז שיש בעיה עם מישהו מהשלושה, למרות שיש להניח שאם נתניהו רצה בהם היו לו גם איתם "יחסי אמון מלאים".

את שנתם של קברניטי "ידיעות" לא טרדו מעולם גם מסעות הדילוגים של איתן הבר, מוותיקי העיתון, שנים קודם לכן. הבר שימש במשך תקופה ארוכה ככתב צבאי, אחר כך זינק לפוליטיקה ושירת לצד יצחק רבין ואז שב לעסוק בעיתונות כאילו מעולם לא עזב אותה. בין לבין, תוך כדי עבודתו ב"ידיעות", הוא גם עסק במשימות אחרות בלתי עיתונאיות בעליל, כמו אותה משימה שאליה נקרא על ידי שר הביטחון, אהוד ברק, שהשתמש בו כדי לנסות לפשר בינו לבין הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

עולם העיתונות מלא בדוגמאות בעייתיות רבות מהתחום הזה. החל מעיתונאים ופרשנים שריקדו בצעד תימני בין הפוליטיקה לעיתון, וכלה בעיתונאים שהגיעו לכתוב אחרי שכיהנו במערכת הפוליטית כדוברים וכיועצים לפוליטיקאים. כל המקרים הללו חמורים בהרבה מעניינו של ביסמוט, שכל אשמתו נעוצה בכך שקיבל הצעה וסירב לה בנימוס.

הסיפור הזה מלמד שוב על הבעיה החמורה באמת.  בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" ניטש קרב אימים סביב עניינו של איש אחד, בנימין נתניהו. מי שמתקרב אל נתניהו או אומר מילה טובה על מדיניותו נכנס לקו האש של נוני מוזס, כשבמקביל הוא הופך אצל המתחרים למועמד ראוי לפרס ישראל, ולהיפך.  שום דבר לא ענייני. שום פרשנות לא נגועה בשיקולים עיתונאיים.

אם נתניהו היה פקיד קטן במשרד לא חשוב, ניחא.  כשהקרב בין העיתונים ניטש סביב ראש הממשלה, אישיותו, תפקודו ומדיניותו - העניינים הכי חשובים שעל סדר היום הציבורי - המחיר כבד. "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" הם שני העיתונים הנפוצים בישראל. הקוראים שלהם, המהווים את רוב קוראי העיתונים בישראל, חייבים לדעת שאם הם צורכים את אחד משני העיתונים הללו הם לא מקבלים דיווח אמיתי לגבי שום דבר שקשור לראש הממשלה שלהם.

עוד דוח ועוד מחקר

הכותרות שהצליח לייצר דוח העוני האלטרנטיבי של ארגון "לתת", שפורסם בשבוע שעבר, היו קשות כתמיד. "עשרות אלפי ילדים נאלצים לגנוב אוכל כדי להתקיים...12% מהילדים במשפחות הנתמכות בידי רשויות הרווחה אספו אוכל מהרצפה או מפחי אשפה בשנה האחרונה". נתונים איומים, שככל הנראה משקפים מציאות רעה.

כמעט כל כלי התקשורת אכלו את ההודעות לעיתונות של "לתת" בלי לשאול שאלות. העיתונות אוהבת מספרים ואחוזים וכשזה בא יחד עם ילדים ועם פחי אשפה אין מה שיעצור את זה על שולחן העריכה.

לכלי התקשורת, שחשופים למבול של דוחות ומחקרים, יש בעיה קשה. הדוחות הללו מגיעים תמיד מבעלי אינטרסים - גם אם חיוביים - וברוב המקרים הם עמוסים נתונים שגם אם היינו רוצים לבדוק אותם, אין לנו את המשאבים לכך. הדבר פשוט יותר כשמדובר במחקר שמי שעומד מאחוריו יודע שיש לנו אפשרות לבדוק אם מהימנותו. כך, לדוגמא, שלום עכשיו הוא אמנם ארגון בעל אינטרס פוליטי וכשמזכ"לו, יריב אופנהיימר, מדווח לנו על 200 התחלות בניה חדשות בשומרון, הוא יודע שאף אחד מאיתנו לא ילך לספור את הבתים, אבל הוא גם יודע שאם עיתונאי משוגע אחד יחליט בכל זאת לעשות את זה או שאם דני דיין יעלה לשידור  ויוכיח שיש רק 20, הוא יובך קשות ואמינותו תוטל בספק. הבעיה מתחילה במחקרים או בדוחות שמי שמפרסם אותם הוא גם אינטרסנט וגם יודע שאין לנו שום יכולת לעקוב אחריו. דוח העוני האלטרנטיבי של ארגון "לתת" הוא דוגמא טובה לזה.

"לתת" הוא ארגון חשוב שעושה דברים טובים עבור אנשים שגורלם לא שפר עליהם. אלא שהוא בעל עניין. הוא חי מתרומות, עשרות מיליוני שקלים בשנה, וראשיו יודעים ידוע היטב שאם יציגו מציאות כלכלית משופרת, הם כורתים את הענף שעליו יושב חלק מהמנגנון  שלהם.

הדוח שפורסם בשבוע שעבר נסמך על שלוש רגליים. האחת, הפחות חשובה, הייתה סקר דעת קהל של הציבור הרחב אודות העוני. השתיים האחרות, אלה שתיארו את פרצופו של העוני ומימדיו, נשענו על סקר שנערך בקרב מנהלי עמותות התומכות בעניים ובקרב הנתמכים שלהם בעצמם. הסקר הזה כמעט חסר ערך. הביטוח הלאומי, שיושב על המחשב, יכול לדעת בלחיצת כפתור כמה אנשים בישראל מרוויחים פחות מ- 5404 שקלים. הוא גם יכול בלחיצה שניה לדווח כמה מקבלי קצבאות יש ואיזה בדיוק. לארגון "לתת" אין כלום מכל זה. אז איזה משמעות בדיוק יש לנתון שהוא מפרסם ולפיו 79 אחוזים ממנהלי העמותות - אלה שחיים ומתקיימים מתרומות - מדווחים על גידול  בדרישה למזון? איזה סקר רציני יכול לבדוק את הנתון, שכולם ציטטו השבוע, ולפיו 9 אחוזים מהילדים הנתמכים נאלצים לגנוב אוכל ו- 12 אחוזים אוספים אוכל מהרצפה או מפחי זבל? כמה רציני אפשר להיות כשמישהו שנתמך על ידי העמותה נשאל בסקר "האם יש לך ולמשפחתך את כל המזון הדרוש לקיום בסיסי"? ומה יגיד? שיש לו הכל והכל בסדר? הרי רק עכשיו הוא בא לבקש עזרה. זה בערך כמו לערוך סקר על בעיות גב בקרב הממתינים בתור לאורתופד או לערוך סקר על הצורך בהתחמשות באמצעי לחימה חדשים בקרב מפקדי גדודים בצה"ל.

הסקרים הללו עקומים לא משום שמי שמשיב עליהם איננו  אדם ישר. אלא משום שהוא מוטה. ארגון לתת עושה עבודה חשובה ומצבם של העניים רע. ובכל זאת, עיתונות איננה מקצוע של תוכים. ובציטוט האוטומטי הנלהב הזה של כל הודעה לעיתונות על "מחקר" חדש, כמו זה של "לתת", יש משהו פופוליסטי ומאד לא רציני.