קלמן ליבסקינד

בענייני הדרת נשים הגיע הזמן שכולם ירגעו

12/12/11   |   573 תגובות

(פורסם במוסף השבת של מעריב)

ההקצנה במגזר הדתי מפריעה לי. ההתעסקות בשאלה האם אבות לילדות בכיתה א' יכולים לצפות בהופעת בנותיהן מוזרה לי. ביטויים חדשים כ"שמירת נגיעה", שלא היו קיימים בילדותי, ולא משום שאז לא שמרו, אלא משום שאז לא דיברו על זה כל כך הרבה, מביכים אותי. ההפרדה בין חניכים לחניכות בבני עקיבא נראית לי מוגזמת. לחתונות נפרדות רעייתי ואני משתדלים להימנע מלהגיע, ובכלל, אנחנו חסידים גדולים של צניעות וחסידים קטנים הרבה יותר של העיסוק בה. משום שבעיסוק האובססיבי הזה בעצמו יש משהו מאד לא צנוע.

כואב לי לשמוע את מי שטוענים שהעיסוק בסוגיות של צניעות ושירת נשים מוביל אותם לתחושה שדתיים רואים באשה קודם כל אובייקט מיני. ובכל זאת, קשה לי לבוא אליהם בטענות על כך. להקצנה אצלנו יש חלק בקרקע שמצמיחה אמירות כאלה.

אבל, הי, רגע, בואו נראה מה קורה בצד השני. זה שמטיף לנו. יצא לכם לראות פעם ברחוב אשה עם מחשוף? ברור. הפרהסיה שלנו הרי עמוסה בכאלה. בואו ננתח לרגע את מה שעבר עליה רגע לפני שיצאה מהבית. היא הרי לא התלבשה כך כי היא שכחה לשים את הז'קט או כי היה לה חם. היא עמדה מול הראי, בחנה את עצמה היטב והחליטה: "זה מה שאני רוצה שיראו לי". או במילים אחרות, "אני יוצאת החוצה כדי לצעוק 'אני אובייקט מיני, הסתכלו, פתחתי כפתור'". וכשהיא יוצאת כך עם בעלה, וגם לו אין בעיה עם זה, כמוהו כמי שמכריז בקול "הביטו איזה אובייקט מיני יש לי בבית". וכשיצרנית רכב מוכרת את הדגם החדש שלה באמצעות שלט חוצות ומשכיבה על מכסה המנוע בלונדינית הלבושה באופן מינימליסטי, היא לא שמה אותה שם משום שבלונדינית חשופה משדרת הבנה עמוקה במנועי דיזל. היא רוצה להגיד לנו  "בואו, נגרה אתכם להסתכל על האוטו דרך הבחורה. כי בחורה היא קודם כל אובייקט מיני". אז מה רוצים ממי שחושבים ש"קול באשה ערווה"? מה ההבדל בין אלה לאלה? האם המתירנות הליברלית שומרת על כבוד האשה? האם היא לא מתייחסת אליה כאובייקט מיני? ולמה אף פעם לא שמעתי משהו בעניין הזה מצידם של מי שטוענים שזכויות הנשים חשובות להם? האם לא לכל דוס שמבקש להלביש בצניעות את המרחב הציבורי יש אח תאום בצד השני שמבקש להפשיט אותו?

 הבעיה שלי היא לא עם המאבק נגד הדרת נשים. עניינית, עם הכותרת שלו אני מזדהה. מפריעה לי התחושה שלא ענייני הנשים עומדים כאן על הפרק אלא עוד מסע הסתה נגד הדת והדתיים. כבר שנים אני שואל את עצמי איפה נמצאים כל הלוחמים הללו לזכויות נשים, כשבמגזר הבדואי אשה היא חפץ חסר זכויות, שבעלה יכול להתחתן עם עוד נשים ובגיל 25 לזרוק אותה מהבית כדי להביא צעירה יותר,  שכשהיא מתגרשת היא נשלחת אוטומטית בחזרה לבית אביה וכשהיא מתגוררת בפזורה יש לה סיכוי קטנטן להישלח לבית ספר אחרי כתה ח', שמא ההורמונים שלה ושל בן השבט השכן יפגשו.

לא, אני לא מעביר נושא או בורח לענייני הבדואים כי שם קל לי יותר להתווכח. אני משתמש בזה רק כמכשיר לבדוק האם יש לי עסק עם מי שמעניינות אותו הנשים או עם מי שמעניין אותו רק לכסח את הדתיים.

 מה עושים בכל זאת? מניחים בצד את הפוליטיקה ומפעילים מתינות ושכל ישר. מאפשרים לכל אחד לנהוג לפי אמונתו, לפחות במקום שבו הוא לא דורך לאחר על הרגל. ולכן סתימת פה של אשה שרוצה להספיד את אביה בבית העלמין היא בלתי נסבלת. אבל אם צוער בבה"ד 1 מבקש לעשות תורנות מטבח במקום לשמוע זמרת, אין שום סיבה לא להתחשב בו. הוא, מצידו, לא צריך לצאת באמצע ההופעה. המפקד שלו, מצידו, לא צריך להיות חמום מוח ולהדיח אותו בגלל זה מהקורס. ומאותו מקום בדיוק לא יתכן שנשים לא יוכלו להופיע על שלטי פרסומת במרכז העיר, אבל מנגד אפשר להימנע מלפרסם עליהם נשים חשופות במקום שזה עלול לפגוע בציבור.

והששון אלי קרב, כמו זה שנשמע נגד רדיו "קול ברמה" שלא מעלה נשים לשידור, הוא יותר אינסטינקט לוחמני מאשר קול התבונה. משום ש"קול ברמה" היא תחנת רדיו מגזרית שהוקמה כדי לתת לציבור החרדי את מה שהוא רוצה לשמוע. ואם זה מה שהוא רוצה לשמוע, שייהנה. בדיוק באותה מידה שברדיו א-שאמס, הרדיו הערבי של הרשות השנייה, אנחנו לא באים בטענות על הדרת יהודים ולא סופרים כמה מהם עולים לשידור.

המרחב הציבורי נופל קרבן לקיצוניים שמנסים למשוך אותו אליהם. זה ישתנה אם  אלה יערטלו קצת פחות את המרחב הציבורי ואלה יגלו מעט יותר התחשבות במי שלא מקפיד על קוצו של יו"ד, כמותם. התחשבות זה שם המשחק. התחשבות הדדית.

 

 התנהגות בלתי אבירית

השבוע העניקה התנועה לאיכות השלטון תואר אביר מטעמה לאישים שתרמו לאיכות השלטון בישראל. בין האבירים השנה היו גם שניים חרדים, ח"כ הרב חיים אמסלם ועו"ד יואב ללום, שהתנועה מצאה להוקיר על מאבקים שניהלו בתוך החברה שלהם. כמדי שנה מתקיים בסיום הטקס מופע אמנותי. לפני שנתיים, כשהיה לי עצמי הכבוד לקבל את הפרס הזה, הופיע שלום חנוך. לפני שנה יהודה פוליקר. השנה רמי קליינשטיין. לאחר האירוע הסביר דובר התנועה, שוקי לבנון, בתשובה לשאלת כתבים, שהתנועה בחרה מראש להזמין זמר ולא זמרת מתוך רצון להתחשב בזוכים החרדים ובני משפחותיהם.

לו היו פוגעים שם במישהי, הייתי נזעק בעצמי. אלא שזה לא קרה. אף אשה לא נעלבה. פיה של שום זמרת לא נסכר. אם התנועה בחרה להתחשב, כפי שהסביר הדובר, זה כשלעצמו יפה. יפה מאד. אלא שכאשר ההסתערות התקשורתית החלה, בתנועה נלחצו. עו"ד אליעד שרגא, מייסד התנועה ואיש שיש לי הערכה לרבים מהמאבקים שהוא מנהל, מיהר להכחיש. במקום להתגאות שדווקא תנועה כמו שלו, שהובילה מלחמות בפוליטיקה החרדית כשהיה צריך, יודעת גם להתחשב בחרדים כשהדבר לא פוגע באיש, הוא מיהר לבשר לאומה שהדובר הוציא את עצמו לחופשה. שיהיה ברור. אם הייתה מוזמנת לאירוע זמרת, לא הייתה מבחינתי שום בעיה. הייתי שר איתה בהנאה. הבעיה שלי מתחילה בחשש של עו"ד שרגא שמא יואשם, רחמנא ליצלן, בהתחשבות בחרדים. "דבריו של הדובר נאמרו על ידו בטעות ואינם משקפים את עמדת התנועה", הוסבר בהודעה מיוחדת. "התנועה מבקשת להתנצל בפני כל מי שחש שנפגע מהטעות". ובכן, אני נפגעתי. לא מהטעות. מההתנצלות המבישה. שהרי לא בסתם "טעות" עסקינן אלא במשהו עקרוני הרבה יותר, שכן ברור שאם לבנון היה טועה במידע לגבי שעת האירוע, לדוגמא, איש לא היה קופץ. ואם הסיפור הזה יסתיים בכך שהדובר -  שביקש להסביר שגם לוחמים גדולים יודעים להתחשב באחר ולא מתביישים בכך -  ילך הביתה, אשלח בחזרה לאליעד שרגא את מגן האביר שקבלתי ממנו.