עוד על משטרת ישראל ומלחמתה באזרחים תמימים

בשבוע שעבר גוללתי כאן, בכאב ובזעם, מפגש טראומתי שעברתי עם המשטרה. היה זה אחרי שרעייתי ואני נרגמנו באבנים, בכניסה למושב שלנו, על ידי צעירים ערבים שסיימו שעה קודם לכן שיעור קוראן במסגד בלוד. בלילה, לבקשת השוטרים, הגענו לתחנה להגיש תלונה מסודרת. הערבים, שראו אותנו שם, הגישו גם הם תלונה. שלושה ימים אחר כך התהפכו היוצרות ומקרבן הפכתי לעבריין, כששוטר מתחכם שראה יותר מדי סרטים חקר אותי בחשד שאיימתי על הערבים בנשק. אחרי ששוחררתי בערבות המלצתי כאן לכל מי שמוצא את עצמו מותקף כמוני להיזהר מהמשטרה.  הפרסום הזה הביא איתו גל עצום של מכתבים וטלפונים של קוראים שעברו חוויות דומות. השורה התחתונה כמעט בכולם היתה זהה. משטרת ישראל איננה כתובת ראויה. היא מורכבת מאוסף של טכנאים וראשים קטנים ואם אפשר להימנע מהיכרות איתה, גם כמתלונן, מוטב כך. יכולתי להפיק מהסיפורים הללו מוסף שלם. בחרתי בשני מקרים מייצגים, מקרים שאותם יכולתי לאמת מול המשטרה ומול מסמכים.

ליד הסיפור של י', אני מודה ומתוודה, הסיפור שלי מחוויר. י', איש מילואים ביחידה מובחרת בשנות השלושים לחייו, מנהל עסק תיירותי בישוב סמוך לירושלים שבו הוא מתגורר. יש לו בעסק הזה מתחם מגודר עם פרגולה, מרפסת, ספסלי ישיבה וגם משרד. י' כבר כמעט התרגל לקום בבוקר ולמצוא את העסק אחרי פוגרום לילי. פעם זה נגמר בשריפה, פעם בהשחתה של ציוד, פעם אחרת בגניבה של משקפות, מחשבים, מכשירי קשר ומצלמות. לפני כשנתיים, באחד מלילות הקיץ, קצת אחרי חצות, עבר י' ליד מתחם התיירות שלו והבחין בכמה צעירים ערבים חונים את רכבם בסמוך ונכנסים הישר לתוך השטח המגודר. "ניגשתי אליהם ובצורה הכי יפה בקשתי שיצאו החוצה. אפילו לא הרמתי קול", הוא משחזר. "הם היו ארבעה, שלושה גברים ובחורה עם בקבוקי וודקה ביד, ואני לא חיפשתי בלגן.  בהתחלה הם אמרו לי 'עזוב, תן לעשות חיים'. אמרתי להם 'זה שטח פרטי, צאו החוצה'". בסופו של דבר, אחרי ויכוח, הואילה החבורה לצאת. י' חזר הביתה, נכנס למיטה ובארבע לפנות בוקר התעורר לשמע דפיקות. "אני פותח את הדלת, שני שוטרים עומדים בחוץ ואומרים לי 'בוא, תתלווה אלינו לתחנה, זה בקשר לאירוע שהיה עם הערבים'". י', שעדיין לא הבין מה עומד ליפול לו על הראש, נפרד מהאשה המבוהלת ועלה לניידת. "בדרך אומר לי פתאום השוטר 'אחד הערבים טוען ששדדת אותו'. חשבתי שהוא צוחק איתי. אמרתי לו 'תגיד לי, אתה נורמלי?'". חצי שעה אחר כך, בתחנה, בעוד החוקר מבהיר לו שהוא עצור בחשד ל"תקיפה וגניבה של 1000 שקל תוך הפעלת אלימות", נמחקה לו שארית החיוך האחרונה. י' ההמום לא ידע מאיפה נפל עליו התיק הזה. "אמרתי להם שוב ושוב 'לא היה ולא נברא'. אין לך יותר מה להגיד בסיטואציה הזויה כזאת. ואז שמים עלי אזיקים כמו עבריין ולוקחים אותי למעצר, והכל בגלל תלונה של מי שלפני כמה שעות בכלל הסיגו גבול ונכנסו לעסק שלי ועכשיו טוענים ששדדתי אותם אצלי בעסק. אתה מבין כמה זה מטורף?". קודם, כשהחוקרים אפשרו לו לקיים שיחת טלפון אחת, י' צלצל הביתה. "זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי ששמעתי את בעלי בוכה", סיפרה לי השבוע רעייתו, "הוא היה חסר אונים. אתה חייב להכיר אותנו כדי להבין כמה סיפור כזה הוא הדבר הכי רחוק שיכול להיות מאיתנו. תקיפה? אלימות? שוד?". בבוקר, אחרי שעודכן במאורעות הלילה, הגיע אחיו של י' לתחנה.  בלובי הוא פגש את שלושת הערבים ממתינים. גם הם, יש להניח, התקשו לעכל איך הצליחו לשכנע בקלות כזו את המשטרה שהם בכלל הקורבנות. שלושה ימים אחר כך הלכה המשטרה עוד צעד אחד קדימה וזימנה את האח לחקירה, אחרי שאחד הערבים טען שהוא איים עליו בפגישה שהיתה ביניהם בתחנה. עכשיו כבר הפכה המשפחה התמימה הזו, בחסות המשטרה, כמעט למשפחת פשע. בצהריים, כשהוא אזוק ברגליו, העמיסו השוטרים את י' לניידת, בדרך לבית המשפט, שם שיחרר אותו השופט למעצר בית מלא אצל הוריו. עילת המעצר, כך כתב החוקר בבקשה, "שיבוש הליכי חקירה וסיכון בטחונו של אדם". "ישבתי שם בתא קטן עם אנס ונרקומנית, כשאני הופך בראש ולא מצליח להבין מה אני עושה כאן", הוא מספר. חודש וחצי אחרי ששוחרר החליטו במשטרה לקחת את המתלונן העיקרי נגד י' לבדיקת פוליגרף. המכשיר כמעט התפוצץ. "הגעתי למסקנה שהנ"ל דובר שקר", כתב הבודק. הערבי, תושב מזרח ירושלים, זומן לחקירה בעקבות הממצאים והסביר שנכשל בבדיקה כי פחד שהולכים לחשמל אותו. לפני כמה חודשים הופתע י' לשמוע שהתיק הועבר לפרקליטות וזו מתכוונת להעמיד אותו לדין פלילי. לשימוע הגיע סנגורו, עו"ד איתן להמן, עם תצהירים של עדי ראיה ושמיעה לאירוע, שחיזקו את גרסתו של י'. המשטרה, שהיתה בשטח, לא גבתה משום מה את עדותו של איש מהם. בעקבות השימוע החליטה הפרקליטות לסגור לי' את התיק "מחוסר ראיות". הרישום הפלילי הזה יישאר איתו במחשב עוד הרבה שנים. לערבים שלום.

סיפור דומה עבר גם נ'. נ' הגיע לפני כמה שנים לבית החולים 'מאיר' בכפר סבא  כדי לבקר את רעייתו, יום לאחר שילדה את בנם. סמוך לחצות, כשיצא הביתה ועבר בחניון, ראה לפתע רכב הונדה סיוויק עוצר סמוך לשומר החניון בחריקת בלמים, כשמתוכו מזנקים החוצה חמישה צעירים ערבים חמושים במוטות ברזל. נ' צעק לעבר השומר והוציא את הטלפון הסלולארי, במטרה לחייג למשטרה. "אחד מהם נתן לי מכה בפנים ושבר לי את הטלפון על הרצפה", נזכר השבוע. נ', בכיר בחברת הייטק, לא איבד את העשתונות ושלף את אקדחו. בינתיים הגיעו למקום גם אח מחדר ניתוח שסיים משמרת וסגן קב"ט בית החולים שהוזעק. בתוך דקות הגיעה גם ניידת עם שוטר ושוטרת. רגע לפני כן , משחזר נ', אסף אחד מהחבורה את מוטות הברזל של כולם ונמלט מהמקום. כשהשוטרים ביקשו לברר מה ארע, סיפר להם נ' הנרגש את הסיפור. לערבים היתה גירסה אחרת. "הוא איים עלינו עם האקדח שיירה לנו בראש", טענו. לשוטר זה הספיק כדי לקחת לנ' את האקדח ולבקש מכולם לנסוע אחריו לתחנה. בתחנה התהפכו היוצרות. הערבים הגישו אחר כבוד את התלונה ויצאו נקיים מהסיפור, כשאיש לא טורח לחקור אותם כחשודים במשהו.  נ' ההמום, שלא הבין מאיפה זה בא לו, עוכב לחקירה, נחקר כחשוד באיומים בנשק ושוחרר רק לפנות בוקר. "מאז", אמר לי השבוע, "האקדח נעול בכספת ואני לא מוציא אותו משם, יהיה מה שיהיה. אני את הלקח שלי למדתי". כשאחרי תקופה נסגר תיק החקירה נגדו מ"חוסר ראיות", נאלץ נ'  לשכור עורך דין ולשלוח אותו לגבות תצהירים מכל עדי הראייה בבית החולים. באמצעות העדים הללו, שהמשטרה לא טרחה לחקור, הצליח לשכנע את המשטרה לשנות את עילת הסגירה ל"חוסר אשמה".

העבריינים, וזה עולה מכל אחד מהסיפורים,  מכירים את אופיים של השוטרים ואת דרכי עבודתם העצלות. הם יודעים לנצל אותם לטובתם יותר טוב מכל אזרח תמים שמבקש להתלונן. אם תחושת הביטחון של האזרח מעניינת כאן מישהו, הוא חייב להבין שהקלות הבלתי נסבלת שבה מצליחים הזאבים האלימים הללו לשכנע את המשטרה שהם בכלל כיפה אדומה או סבתא, עברה כל גבול. 

עוד כיפה

ההכרזה על יורם כהן כראש השב"כ הבא תפסה אותי לא מוכן. מעולם לא שמעתי את שמו של כהן, אני לא יודע מי הוא ואין לי שמץ של מושג אם הוא באמת יותר מתאים מי', שהתמודד מולו על התפקיד. ובכל זאת, בשניה ששמעתי שהאיש חובש כיפה היה לי ברור שזה לא יגמר טוב. שזה עניין של שעות עד שב"הארץ" יגלו שבכיתה ג' הוא אמר למורה משהו על החילוניים, על הערבים או על שניהם ביחד. וזה אכן הגיע, כצפוי. כדי לדבר על הכיפה של נושאי תפקידים בכירים צריך לחזור כמה שבועות אחורה, אל פרשן פוליטי לא חכם במיוחד ב"הארץ" שהביע דאגה ממינויו של האלוף יעקב עמידרור לראש המועצה לבטחון לאומי, מחשש ששמירת המצוות שלו לא תאפשר לו להתעדכן בשבת במצב הביטחוני. כעת, מסתבר, המצב מחמיר. רק תארו לעצמכם איזו קטסטרופה תהיה כאן אם מדינות ערב יחליטו לפלוש אלינו בשבת בבוקר, כשראש השב"כ באמצע תפילת שמונה עשרה, ראש המועצה לביטחון לאומי עסוק בקריאת התורה, סגן הרמטכ"ל בשיעור פרשת שבוע וראש הלשכה של נתניהו אוכל טשולנט. אוי, געוואלד.

בין אלו שהמינוי של כהן  טרד במיוחד את מנוחתם היה הפרשן הבטחוני של "הארץ", אמיר אורן. אורן, שבמשך שנים בוחש בפועל במינויים שאותם הוא אמור רק לסקר, ניהל קמפיין בעד י', המועמד שהפסיד, וכשנכשל מיהר להכתיר את מינוי כהן כ"תמוה". המינוי הזה הזכיר לו את מינוי תמוה אחר, זה של שאול מופז שאותו העדיפו בנימין נתניהו ויצחק מרדכי כרמטכ"ל, על פני מתן וילנאי. קו ישר אחד מחבר בין ההתמודדות היום לזו בעבר. בשתיהן היה אמיר אורן בעל עניין. אז הוא ניהל קמפיין בעד וילנאי, דיווח שערפאת מעוניין במופז ואפילו העז לטעון שמופז יוכל להיות רמטכ"ל "רק אם חלילה יתרסק מטוס עם כל המטה הכללי ומופז יהיה האלוף היחיד שיישאר". כשאיציק מרדכי קיבל החלטה המנוגדת לחוות דעתו המלומדת של העיתונאי, נכנסו הוא ויועץ התקשורת שלו, אבי בניהו, לקו  האש של אורן. אורן, שסרב לסלוח לשניים,  ניהל מלחמת חורמה נגד חזרתו של בניהו לצה"ל. כשקצין חינוך ראשי דאז, תא"ל אלעזר שטרן, העז להחזיר אותו למרות זאת, כינה אותו אורן "פוליטרוק" ו"מפקד מיותר" ואף טלפן ללשכתו כדי להגיד לו מה הוא חושב עליו. חמוש ברקע הזה לא היה מפתיע לראות את אורן מריץ בשבועות האחרונים את י' לתפקיד ראש השב"כ, כשהוא מספר לנו על כישוריו, על מומחיותו בתחום הפוליגרף ועל חמש השפות שהוא דובר. אורן אפילו קבע שי' יצלח בקלות את ועדת טירקל. כשנתניהו בחר למנות את כהן, אורן יצא שוב לקרב, כשהוא לא שוכח להעלות שאלות באשר לתפקיד ששיחקה הכיפה שעל ראשו של כהן בבחירתו. לפני כמה שבועות שאלה עיתונאית את מו"ל הארץ עמוס שוקן איך בעיתון שלו אין אף חובש כיפה. שוקן השיב לה, כראוי,  שהוא לא סופר אנשים לפי הכיפות שלהם. הוא אולי לא סופר אבל סופרי הארץ סופרים ועוד איך.