חופש אקדמי עאלק

לפני שבועיים השכיבה תנועת 'אם תרצו' את האקדמיה הישראלית על שולחן הניתוחים. בדו"ח מטלטל בן 66 עמודים הראתה התנועה כיצד כבש את הקמפוסים השיח הלא ציוני במקרה הטוב, האנטי ציוני במקרה הפחות טוב. הדו"ח מגולל רשימת כנסים של שנאה והסתה נגד ישראל והציונות שמארחות האוניברסיטאות. הוא מפרט שורת עצומות שעליהן חתומים במצטבר מאות מרצים ישראלים התומכים בסרבנות, הקוראים לעולם לא לצרף את ישראל ל- OECD והתומכים בחרם אקדמי ותרבותי.
המחברים מזכירים את הפרס שהוענק למחקר שנערך באוניברסיטה העברית ואשר "גילה" כי חיילי צה"ל נמנעים מלאנוס נשים פלשתיניות רק מטעמים גזעניים. הם מספרים על מרצה שלכיתתו לא יכול היה להיכנס חייל במדים, על מרצה שתיקנה במבחן את הביטוי "ארץ ישראל השלימה", שכתב סטודנט, ל"פלסטין המאוחדת",  על מרצה שאצלה למלחמת העצמאות קוראים "מלחמת 48", על קליניקה באוניברסיטת חיפה העוסקת בסיוע לאסירים ביטחוניים ועל תכנית באוניברסיטת ת"א שבמסגרתה מתנדבים התלמידים בארגוני השמאל הרדיקלי ומקבלים על כך מילגה. הדו"ח כולל מחקר, שפורסם לפני שנתיים, אשר בדק את חומרי הלימוד הנלמדים בחוגים למדעי המדינה. הממצאים הראו ש-80 אחוזים מהחומר העוסק בלאומיות ובציונות מבוסס על רשימת מקורות המייצגת גישות פוסט ציוניות או אנטי לאומיות.
 לפני שבועיים נחשפו הנתונים הללו בכתבה של חנן עמיאור ב'ישראל היום' ועוררו מהומה באקדמיה. המהומה, כצפוי, לא עסקה בממצאים אלא במי שעומד מאחריהם. לא המרצים בעייתיים, התברר, אלא הדו"ח ומי שכתב אותו.
 בפורום אינטרנטי שבו מתכתבים אנשי מדעי החברה החלה מתקפה משולחת רסן על 'אם תרצו' ועל ד"ר אודי לבל וד"ר רן ברץ, שמוזכרים בדו"ח כמי שהעניקו ליווי אקדמי לפרק אחד בו.
ח"כ לשעבר ענת מאור ציינה שהיא מזהה "סימנים ראשונים של טוטליטריזם". ד"ר מרים בנטואיץ' קראה לחבריה להשיב מלחמה בבלוגים בפורומים אינטרנטיים. ד"ר רוני שטרקשל הציע "להחרים את דיוני ועדת החינוך של הכנסת", שהעזה בחוצפתה לדון בנושא. פרופ' אבנר דה שליט, דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית, הזהיר כי "לאחר שיטהרו את האקדמיה, יכניסו אנשי 'אם תרצו' את האנשים שלהם, אלה שרוצים להצדיק אידיאולוגיה ציונית על ידי מחקר". לדה שליט, שחתם על עצומות תמיכה בסרבנות,  היתה גם דרישה מד"ר לבל. "עליך להתנער מהפרסום הזה...אתה צריך לצאת היום מעל כל במה ולהסיר את הגושפנקה והלגיטימיות ששמך מעניק ל'מחקר' הזה". לבל, שדעותיו חריגות בנוף האקדמי, נלחץ. שנתיים אחרי שפורסם הדוח הראשוני, שבו צוינה בהבלטה תרומתו למחקר, חודשים ספורים לאחר שקיבל אות מיוחד בטקס של התנועה, הוא פנה בדחיפות ל'אם תרצו' ודרש להסיר את שמו בטענה שלא ליווה את המחקר. במייל ששלח הודה שמחברי הדוח התייעצו איתו טלפונית "כמה פעמים...ואני באריכות ובסבלנות נתתי את כל העזרה האפשרית, גם את ההערות שלי על המתודולוגיה". לעיתון 'הארץ', שניסה להרוג את הדו"ח כולו דרך הטפלות לפרט הקטן הזה, כבר הסביר לבל המבוהל שניהל עם אנשי 'אם תרצו' רק שיחת טלפון אחת בה התבקש לתת כמה "טיפים". אחרי כמה ימי לחץ שיגר לארז תדמור מ'אם תרצו' מייל נרגש. "אני ממש ממש מבקש, לאור המציאות הקשה שנכפתה עלי כעת באקדמיה, שתוציאו את השם שלי כעת. אני במצוקה לא קטנה והדבר גורם לי לצרות". קודם לכן, בהודעה אחרת, כתב לתדמור:  "אם זורקים אותי אתה פותח לי אוניברסיטה חלופית ללמד בה".  אה, כמה טוב שיש בישראל חופש אקדמי.

(ד"ר אודי לבל הכחיש השבוע שהופעלו עליו לחצים כלשהם מהאקדמיה. בתגובה שמסר בעניין הדו"ח ל'הארץ' טען שנעשה לו עוול כשיוחס לו ליווי אקדמי. במכתב ששלח לרשימת תפוצה של חוקרים במדעי המדינה כתב "כמובן שלא חשנו אז ואיננו חשים היום כי מדובר בעבודה מדעית". לבל טען כי בסך הכל השיב טלפונית לכמה שאלות של אנשי 'אם תרצו')


הכאב שלנו כבר לא כואב
זוכרים את המסגד שהוצת בכפר יסוף שבשומרון? ברור. זה פתח מהדורות חדשות. עסקנו בזה בהרחבה. כל אחד מ"נכבדי" הכפר קיבל את הבמה להגיד מה הוא חושב שכניו היהודים. ואת המסגד בלובן א- שרקיה? כמובן. גם כאן חגגנו יומיים על המתנחלים  למרות שעד היום לא ברור מה גרם לשריפה. עכשיו נעבור לשאלות קצת יותר קשות. יודעים מי זו שרית פריגל? ומי זה יוסי שוק? ושולי הרמלך? ושלום ומרדכי לפיד? קצת יותר קשה מהמסגדים, נכון? ובכן, מדובר ברשימה חלקית לגמרי של חללים יהודים שאנדרטאות לזכרם הוצתו/נשרפו/נגנבו בשנים האחרונות בפעולות שמשום מה לא הצליחו לתפוס את תשומת לב התקשורתית.
בית העלמין העתיק של חברון מוצת, מצבות של יהודים בהר הזיתים מחוללות, אבל אותנו, אפעס, זה לא נורא מטריד. אנחנו, בהתנהגות שההסבר לה לקוח  כנראה מתחום הנפש, מוכנים לקבל באהבה כל פגיעה במקודש לנו, אם יש עוד משהו כזה. כמה מאיתנו, לדוגמא, שמעו על כתובות התמיכה בזכות החמא"ס, שנמצאות מרוססות על אנדרטאות הזיכרון של הצנחנים בשייח ג'ראח אחרי כל הפגנה שמקיימים במקום אנשי השמאל?

האנדרטה הזו הוקמה על ידי אנשי גדוד 71 עם תום מלחמת ששת הימים. הלוחמים, שנטלו חלק בשחרור ירושלים ועלו בהמשך לרמת הגולן, שבו לבירה כדי להשתחרר. "החבר'ה סרבו לנסוע וביקשו להישאר עוד לילה ביחד", סיפר לי השבוע יורם זמוש, מפקד פלוגה בגדוד. מישהו הדליק מדורה. אחרים נטלו אבנים גדולות וערמו אותם לגלעד. המג"ד ביקש שפתון מאחת החיילות וכתב מילות זיכרון לנופלים. החיילים התאספו סביב ושרו את 'התקווה'. אחד הלוחמים הציב בראש הגלעד הטרי את הקסדה המחוררת של דוד גלעדי. גלעדי, רק בן 22 בנפלו, עשה במלחמה את המילואים הראשונים שלו. "הוא לא היה בתקן", נזכר זמוש. "הוא התנדב. כל הדרך לירושלים תפס אותי בשרוול ואמר לי שהוא רוצה להצטרף". גלעדי חטף כדור בראש, כשזמוש שלח אותו עם לוחמים נוספים לטהר מבנה שמהקומה השניה שלו ירו הלגיונרים.

לפני כמה שנים  הציבו זמוש וחבריו קיר לזכרו של גלעדי. "בתום הקרבות, בעת הפרידה, הקמנו גל זה בגבעת הרתק. הצבנו בראשו את קסדתו המנוקבת של דוד גלעדי הי"ד", כתבו. בחודשים האחרונים, מאז הפך האזור לאתר הפגנות פופולארי של פעילי שמאל קיצוני וערבים, מוצא זמוש את האנדרטה מחוללת שוב ושוב. פעם מפרק מישהו את האבנים. פעם מצייר דגל אש"ף. לאחרונה טבע מישהו בראשה את הכתובות "חמא"ס" ו"תחי פלשתין".

דודי דולב, אחיינו של דוד גלעדי, הקרוי על שמו, פנה עם תמונות האנדרטה המחוללת  לשורה של כלי תקשורת מרכזיים. איש לא חזר אליו. איש לא התעניין. גם הערוץ הראשון,  היחיד שהרים את הכפפה כעבור שבוע, מצא שמי שאשם בוונדליזם הוא "המתח בין יהודים וערבים". פעם, כשהיה לנו כבוד לאומי, היינו כואבים כשהיו פוגעים בנו. היום אנחנו כואבים רק את כאבם של הפלסטינים.