העיתונות הצבועה בעד הנרטיב הפלסטיני

מסורת יפה יש לבדואים, לרצוח

גם לכם קורה שאתם קוראים בעיתון או שומעים ברדיו משהו הזוי ומייד מציצים לתאריך שעל שעון היד, רק כדי להיות בטוחים שזו לא מתיחה של האחד באפריל? לא מזמן זה קרה לי בעקבות ידיעה שקראתי באחד מאתרי הספורט. לפני כחודשיים רצח חייל בדואי את חברו לגדוד, בדואי גם הוא, בעקבות  ויכוח על טלפון סלולארי או משהו דומה. מסתבר שאביו של החייל היורה, להלן יכונה הרוצח,  הוא בן דודו של שופט הכדורגל איברהים אבו זעילה.
משום מנהג האבות הקדום של הבדואים להוציא להורג כל מיני חפים מפשע שהגורל הביא אותם לעולם דווקא במשפחתו של הרוצח, מנהג הקרוי "נקמת דם", שכבה משפחת אבו זעילה בבונקר במשך חודש ופחדה לצאת החוצה. עכשיו, בשעה טובה, שוחרר שופט הכדורגל ממעצר הבית. ולא, זה לא בגלל שהבדואים החליטו לשבור את מסורת אבותיהם. זה רק משום שאבו זעילה, המשמש גם אחראי המתנדבים במשטרה המקומית ברהט, הגיע למשפחת הנרצח, שילם 160 אלף ₪ טבין ותקילין וקנה את חירותו ואת חירותם של ילדיו. אותם לא ירצחו. כי חוק זה חוק וכללי התנהגות זה כללי התנהגות ומי שהפרוטה מצויה בכיסו קונה לעצמו את חיי העולם הזה.
ומה באשר לשאר בני המשפחה, אלה שטרם שילמו? להם אנחנו צריכים להחזיק אצבעות שיצליחו לגייס את הכסף או שלכל הפחות לא יתפתו לצאת החוצה.

הידיעה הזו הזכירה לי שכמה ימים אחרי הרצח שמעתי את אחד מקרובי המשפחה של הנרצח, קצין קרבי בעברו, מתראיין בגלי צה"ל. נקמת הדם היא מסורת ארוכת שנים בעדה הבדואית, הוא הסביר בערך באותה נימה שבה הרב לאו מסביר על מסורת התפוח בדבש שלנו בערב ראש השנה. אחר כך הוא הרגיע את מי מהמאזינים שחשש שחיילים בני משפחתו של הנרצח ישתמשו בנשקם הצה"לי כדי לנקום את דמו. זאת תהיה החלטה מסודרת של ראשי המשפחה, הוא הסביר, לא כל אחד לוקח נשק ונוקם. איזה מזל.

הסיפור הזה הוא לא נורמלי בכל קנה מידה. במדינת ישראל חיות אוכלוסיות ששומרות על מסורות שלקוחות מאזורים על כדור הארץ שלגביהם נהוג לומר ש"אנחנו לא רוצים להדמות להם".  מצד אחד הם בחרו לגור כאן, איתנו. מצד שני, הם מקפידים על שמירת מנהגים שלא מקובלים, אם נשתמש בלשון עדינה, בחברת בני אדם נורמטיביים.  אלא שבסופרמרקט של החברה הישראלית עושים לאוכלוסיות הללו כל הזמן הנחות סוף עונה. שהרי "ככה נהוג אצלם".
אם בחתונה שלי מישהו יירה בקפצונים, המשטרה תפשוט על האולם. בחתונות של ערבים יורים כדבר שבשגרה ולמרות שפעם בכמה חודשים מקפח כך אחד המוזמנים את חייו, מעולם לא שמעתי על שוטר סיור שנכנס לגן אירועים בטייבה כדי לברר מה מקור הרעש. ומכיוון שיש לי תחושה שהיורים בחופה הערבית לא חתמו קודם על האם - 16 שלהם  בנשקיה הסמוכה למקום מגוריהם,  אני יכול להניח במידה של זהירות שכל פשיטה של כחולי המדים תניב אוסף של נשקים בלתי חוקיים. אלא שפשיטה כזו לא מתרחשת. למה? נו, אתם יודעים.  "ככה נהוג אצלם". אתם רוצים עוד אירועי אוקטובר? עוד ועדת אור?

אותו דבר בדיוק קורה עם הבניה הבלתי חוקית של הערבים. אלף פעמים שמענו את ראשי מועצת יש"ע, שנדרשים להגיב בשידור על כל קרוואן שהוצב בגזרתם, מנסים לשאול את הרזי ברקאי התורן למה הוא לא מתעניין בחמישים אלף בתים בלתי חוקיים של הבדואים בנגב. אז הם שואלים.
שמעתם פעם את ברקאי מעלה על הקו בתגובה את ראש מועצת אבו בסמה ושואל אותו למה הוא לא הוציא אף פעם צו הריסה, למרות שלאן שרק יזרוק את מבטו הוא יראה רק בתים בלתי חוקיים? כלום. התקשורת יכולה לטחון יום אחר יום את השאלה הפילוסופית הרת הגורל האם העובדה שראש המועצה האזורית שומרון קרע את צו ההקפאה מהווה פגיעה אנושה במרות החוק.  אבל הערבים? להם מותר.
הפולנים אוכלים גפילטע פיש, המרוקאים עושים חריימה והערבים? הם מחסלים אזרחים חפים מפשע כנקמה, יורים בחתונות ובונים בתים בלי אישורים כאילו עוד לא הוקמה כאן מדינה. כל אחד עם המנהגים של העדה שלו.

ירושלים שלהם

הויכוח המתנהל סביב הדרישה לאטום את "בית יהונתן" בשכונת השילוח בירושלים לא מלמד יותר מדי על מדיניותו של ראש העירייה ניר ברקת, גם לא על סוגיית אכיפת חוקי הבניה. הוא מלמד קודם כל על התקשורת הישראלית. 117 בתים של ערבים, שלהם כבר הוצאו צווי הריסה, מקיפים את "בית יהונתן" מכל עבריו. הם ניבנו בניגוד לחוק ועברו את כל ההליכים. מה שהפריד עד כה בינם לבין ערימת עפר היא רק רצונו הטוב של ברקת והחלטתו  לשנות את המדיניות התכנונית  כך שתתיר בניה של ארבע קומות בשכונה, במקום שתי קומות שניתן היה לבנות עד היום.
שוחרי העבריינות הפלסטינית היו צריכים לחבק את ברקת, שכן החלטה כזו תכשיר רטרואקטיבית את בתיהם הבלתי חוקיים של רוב העבריינים הערבים, אלה שהחליטו בוקר אחד להוסיף עוד קומה לבית בלי לשאול אף אחד.
ברקת מציג את הנתונים הללו מעל כל במה ומסביר אותם בצורה הכי נהירה בעולם, אבל זה לא עוזר לו ולא יעזור לו כשמולו עומדת עדת עיתונאים שהנרטיב הפלסטיני, מה לעשות, קרוב לליבה הרבה יותר. ואלה, יותר ממה שחשוב להם שלא יהרסו בתי הפלסטינים, חשוב להם שייהרס הבית היהודי היחידי, בית יהונתן.
אתמול כבר הודבק לבית הזה בעיתונות השם "בית המריבה". זה שם הקוד שמדביקים העיתונים לכל מי שהם מבקשים לעשות לו דה לגיטימציה. ומי בדיוק רב כאן עם מי? ברור. התקשורת הישראלית עם ההסטוריה של העם היהודי. שהרי הערבים בכלל לא צד לויכוח הזה.

לפני כשבועיים פורסם שחבר מועצת עיריית ירושלים, דוד הדרי, נציג אחת מסיעות הימין, מעכב את אישור תקציב האכיפה עד שלא יקבל הסברים למדיניות העירייה. לרגל זה ראיין אותו מיכה פרידמן בגלי צה"ל. לזכותו של פרידמן יאמר שהוא אפילו לא מנסה להסתיר את דעותיו. במאבק בין הנרטיב שלנו לזה של הפלסטינים, אם נתנסח בעדינות, הוא לא תמיד איתנו. פרידמן ביקש להבין למה לא הורסים את בית יהונתן. הדרי הסביר שמכיוון שבפני העירייה עומדים צווים מרובים כל כך, היא קבעה לעצמה סדר קדימויות. "העירייה קבעה שבתים שנבנו על דרך, על מקום שבו יהיה כביש או על גן לאומי או על שטח ירוק, לעולם לא יינתן להם רישיון, לכן הם נהרסים ראשונים". מנגד, מי שיש לו היתר לבנות שתי קומות על השטח הפרטי שלו והוסיף עוד קומה בניגוד לחוק, יטופל בהמשך התור. נשמע הגיוני.

פרידמן, שלא היה בקי בפרטים, היה משוכנע שמדובר בתרגיל והניח שמקורו בכך שרק בית יהונתן נמצא על קרקע פרטית, לעומת בתי הערבים שנבנו על קרקע ציבורית. "לו היית אומר לי שיש 50 אחוזים מהבתים שבנויים על שטח ציבורי ו- 50  אחוזים על שטח פרטי והעדיפות צריכה להיות כמובן להריסת בתים על שטחים ציבוריים, זה היה עושה שכל", הקשה עליו פרידמן לפני שעבר לעצות מעשיות, "אבל אם יש רק בית אחד בסילואן שבנוי על קרקע פרטית והוא צריך להיות בסוף הרשימה, אז תגמור עם הבית הזה. זה ייקח 3 ימים ואז תוכלו לממש את כל סדרי העדיפויות שלכם".

הדרי התעקש ללמד את פרידמן את העובדות. "אז הנה אני עושה לך שכל. בערך מחצית מהבתים על שטח פרטי ומחצית על שטח ציבורי. בית אחד של יהודים ועוד 117 בתים שיש נגדם צווי הריסה בתוקף".

פרידמן לא הרים ידיים והחליט לחנך את חבר המועצה הסורר. "אתה הרי זרוע אכיפה של בית המשפט. יש שופטים בירושלים, אם לא שמעת. העניין הזה כבר נקבע לפני שנים. יש צו של בית משפט, לפי הסדר, לפי התאריך, מה שבא ראשון נהרס ראשון, לא? לא זה צריך להיות סדר העניינים?".

הדרי השתאה אל מול הבורות. "אני מסכים איתך פעם שניה. אין לך מושג כמה עשרות בתים עברו את בית המשפט וקיבלו את כל הצווים, רק שנגדם אף אחד לא יוצא. יש בית בלתי חוקי שנמצא 200 מ' מבית יהונתן, הבית של האיחוד האירופי...".

פרידמן: "הבה נסיים את שיחתנו באמירה שיכולה לשדר מסר אופטימי, אני לא יודע אם אופטימי זו המילה הנכונה, מסר חיובי...מתי יהרס בית יהונתן אם הכל יתנהל כשורה?".  

שלשום ראיין גם רזי ברקאי את הדרי. קודם העלה על הקו את יו"ר ועד תושבי סילואן הערבים. "אנחנו לא עברייני בניה, אלא מחוסר ברירה", הצטדק האחרון. "העירייה לא עושה שום דבר  שעונה על הצרכים של הריבוי הטבעי שלנו". נשמע מוכר, לא? כשהטיעון הזה יוצא מפיו של ראש המועצה בבית אל, רזי מגלגל אותו מכל המדרגות. כשסבחי אבו דיאב משמיע אותו הוא מתנגן פתאום לאוזן של רזי הרבה יותר משכנע. "תשמע", פנה רזי להדרי, "50 אלף תושבים, אני לא צריך להגיד לך שסילואן היא שכונה מאד מאד צפופה. איך האנשים האלה, כשמסתכלים על בית יהונתן, בית שנבנה באופן בלתי חוקי, איך הם יכולים לקבל את העובדה שתושבים יהודים נהנים שם מסוג של חופש והם עצמם לא מקבלים אפילו אישור אחד?".

נגיד שאין לי בעיה עם האג'נדה של גלי צה"ל ונניח שאני מוכן אפילו להתעלם לרגע מהעובדה שדווקא התחנה ששייכת לצבא הגנה לישראל בוחרת תמיד להתייצב מאחרי הנרטיב הפלסטיני. אבל נדמה שגם לעניין הזה הגיע הזמן להציב גבולות.
יהודים מקבלים בסילואן חופש? יהודים קיבלו שם אישורי בניה? והערבים הללו, שרזי מספר שהם מסתכלים בקנאה יוקדת על בית יהונתן, הם בנו את הבית שלהם עם אישורי בניה? מאיפה ההמצאות האידיוטיות הללו? כמה פעמים עוד אפשר לשמוע את השטויות האלה? כמה פעמים צריך לחזור על הנתון הכל כך פשוט הזה שבסביבת סילואן יש 117 בתים ערבים עם צווי הריסה וגם בית יהודי אחד? כמה זמן צריך לחכות עד שרזי ברקאי יהיה מוכן פעם אחת, רק לצורך הג'סטה, להעלות על הקו את ראש העירייה ולשאול אותו מתי לעזאזל יתחיל לאכוף כבר את החוק ולהרוס את הבתים הבלתי חוקיים של הערבים? כמה שקרנים, צבועים  ופוליטיים יכולים להיות עיתונאים שתוקפים שוב ושוב את ניר ברקת על חוסר הפעולה שלו נגד בית יהונתן ומוכנים לעצום את עיניהם מול העובדה הכל כך פשוטה שהבית היהודי הזה מוקף בים גדול של ערבים שעושים מה שבראש שלהם ובונים בלי אישור של אף אחד?

יאיר שטרן במקום יונה וולך

אתמול אחה"צ לקחתי את ילדיי לטקס האזכרה במלאות 68 שנים להירצחו של מפקד הלח"י,  אברהם שטרן יאיר. בעיתון 'הארץ' ממליצים אמנם בזמן האחרון שלא להטריד יתר על המידה את הדור הצעיר בגבורתם של מי שמסרו נפשם למען המולדת, אבל אני בחרתי לשם כך אפילו לשחרר את הקטנים לפני תום הזמן החוקי של הלימודים. נדמה לי שלפעמים יש בחוויות מהסוג הזה השלמה נחוצה ומתבקשת לתכנית הלימודים הרשמית. כמה הזדמנויות עוד יהיו לילדים שלי לעמוד לצידם של הלוחמים האמיצים שעוד נותרו עימנו, שעונים על מקלותיהם, נעורים לחיים כשהם שרים עם הקהל כולו "חיילים אלמונים...רצוננו להיות לעולם בני חורין"? בכניסה לרחוב הקטן בנחלת יצחק אפשר היה לחשוב שמדובר בלווייה של חייל שנהרג רק הבוקר. מאות אנשים זרמו בדרך אל בית העלמין. מכיוון שרובם המכריע לא זכו להכיר את האיש, הופך הטקס הזה משנה לשנה לאירוע חינוכי בעיקרו. דווקא משום כך מרנין לראות את מעגל הנוכחים ההולך ומתרחב. חיילים, צעירים חובשי כיפות סרוגות וזקני הלח"י. איזה חיבור נפלא. בחוץ, עם תום האזכרה, שמעתי כמה חבר'ה סביב גיל העשרים, שהרהיבו עוז וניגשו אל כמה מלוחמי חרות ישראל וביקשו לדבר, לשמוע סיפור, לשאול כמה שאלות. כשדן כנר וגאולה כהן הקריאו משיריו של יאיר המשורר חשבתי על שתי פרשיות מתחום החינוך שהתרגשו עלינו בשבוע האחרון. קודם היה זה מנהל הגימנסיה הרצליה שסרב להכניס לבית ספרו קציני צה"ל. אחר כך הסבירו לנו כמה "תרבותניקים" שבלי שירי הזימה של יונה וולך הילדים שלנו לא יגדלו כמו שצריך. טוב היה עושה שר החינוך, גדעון סער, שעמד ליד הקבר, לו היה מזמין את תלמידיו של בית הספר היוקרתי לאזכרה ובמקביל עורך לילדי ישראל הכרות עם כמה משיריו של יאיר, על חשבון כמה מאברי המין של יונה וולך. הילדים היו לומדים אז, שניים במחיר אחד, גם שירה נפלאה וגם אהבת מולדת שקשה למצוא כמוה.

מי שמבין מה אנחנו מחפשים בפיסת האדמה הזו יודע שבית ספר שסגור בפני מפקדי צבא ההגנה לישראל הוא בית ספר שיש לו בעיה קשה של ערכים.  

לפיכך, אני מקדיש למנהל הגימנסיה הרצליה, ד"ר זאב דגני, את הבית הזה משירו של יאיר, אודות השילוב הארץ ישראלי הבלתי ניתן לניתוק בין השירה והחינוך מזה, והמלחמה על המולדת מזה. בין חדר המורים לחדר המלחמה. ספרא וסיפא.   

כן, גם אני חייל ומשורר!

היום אכתוב בעט - מחר אכתוב בחרב

היום אכתוב בדיו - מחר אכתוב בדם

היום - על הנייר, מחר - על גו אדם

שמים נתנו הספר והחרב.

גורל חרץ: חייל ומשורר.