עיתונאי רע, בלי לב

יש עיתונאי אחד - רע, גס רוח ומניפולטור - שכמעט כל מילה שיוצאת תחת קולמוסו גורמת לי לרצות לעזוב את המקצוע האהוב והחשוב הזה שלנו.  לרוץ ברחובות ולספר שאני זגג, שאני מנקה חדרי מדרגות, אפילו מהנדס יערות. העיקר שלא אצטרך להודות שהוא ואני עובדים באותו מקצוע. קוראים לו מרדכי גילת והשבוע הוא הוכיח שוב שבדרך אל המטרה שלו, כל האמצעים - מכוערים, חסרי לב ובלתי אנושיים ככל שיהיו - כשרים.   

כבר כמה חודשים שהאיש הזה מקדש מלחמה נגד יו"ר הכנסת לשעבר דליה איציק. כשלעצמה, לא חייבת להיות במלחמה כזו שום בעיה, אלמלא הדרך הנמוכה שבה נוהג האיש. 

לפני מספר שבועות העביר משרד מבקר המדינה, לתגובת המבוקרים,  טיוטת דוח שחיבר בעניין מינהל הכנסת ופרשת השיפוצים בביתה של איציק. עם מי שנתבקשו למסור את התייחסותם לדוח נמנית גם היועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד נורית אלשטיין. ביום שישי האחרון סיפר גילת בטורו שאיציק מנסה לעכב את הגשת הדוח וציין כי "לעזרתה נרתמה אחת המבוקרות השוליות בדוח, הטוענת כי בגין בעיה רפואית מסוימת נבצר ממנה להשיב למבקר". גילת לא השאיר את הטענה הבריאותית הזו תלויה באוויר והחליט לבדוק אותה: "'תגידי', שאלתי עובדת המכירה את הנושא, 'העובדת החולה מגיעה לעבודה במשכן הכנסת? מתפקדת? מקבלת החלטות'? 'בוודאי', השיבה, 'בשביל להגיע לכנסת ולעבוד היא בריאה, בשביל לכתוב כמה עמודי תשובה למבקר היא חולה. היא פשוט צוחקת על המבקר'". גילת לא הזכיר את אלשטיין בשמה אולם כל מי שמכיר את הפרשה הבין מייד כי מדובר בה. שלשום פירסם העיתונאי יואב יצחק כי בניגוד לאבחנה הרפואית של ד"ר גילת, אלשטיין לא נכנסה למיטה עם נזלת אלא מתמודדת עם מחלה קשה שנתגלתה אצלה והיא עומדת בפני טיפולים לא פשוטים.

אני מכיר מאות עיתונאים. את חלקם אני מעריך יותר, את חלקם פחות. ובכל זאת, אם אצטרך לסמן מישהו מהם שימשיך לרדוף בנבזות אחרי נשואי הכתבות שלו עד הקבר, אני מכיר רק אחד כזה. מרדכי גילת. הוא ואין בלתו. חסר לב, חסר רגישות, לא בנאדם. אלשטיין, חשוב להדגיש, איננה מבוקרת כלל  בדו"ח,  אין שום טענה נגדה, היא לא חשודה בדבר וחצי דבר. היא לא גנבה, היא לא רצחה, היא לא פגעה באיש. אבל אצל גילת כל העניינים הללו לא משנים. הוא התחיל עם הפרשה וידחוף אותה קדימה, יהיה מה שיהיה. ומי שעומד בדרך - שימות.

לגילת, אגב, יש חשבון אישי ארוך עם עו"ד נורית אלשטיין, שהעידה במשפט הדיבה שבו הביסה אותו בתיה כרמון והוציאה ממנו ומהעיתון שלו רבע מליון שקל. אחת מהעיתונאיות בצוות של גילת, התברר אז, הגיעה לביתה של אלשטיין ל"ניחום אבלים" כשזו ישבה שבעה על אימה, ובמפגן של רגישות עיתונאית מופלאה משל עצמה ניסתה להוציא ממנה ברגעיה הקשים אינפורמציה על הדרך שבה העסיקה אימה המנוחה עובדת שתסייע לה.

אני יודע שיהיה מי שיטען שהפוסט הזה הוא חלק ממלחמות עיתונאים. שמדובר בעיתונאי יריב מעיתון מתחרה. קשקוש. מעולם לא חשבתי שכל החכמה העיתונאית נמצאת אצלי או אצל חבריי ב'מעריב' ואני יודע להעריך עבודה עיתונאית רבה וחשובה שנעשית בכלי תקשורת אחרים. בידיים נקיות, בלי ונדטות, בלי רשימות חיסול, בלי סגירות חשבונות. לא אצל גילת. 

גילת נגד חולה הסרטן

רגע אחרי שסיימתי לרתוח על הדברים נזכרתי שאצל גילת זו התנהגות שכמעט הפכה לשיטה. שזו לא הפעם הראשונה שהוא פוגע בחולים קשים ומציק להם בלי שום רגש. מקרה קודם, מזעזע לא פחות,  שאותו בדקתי לפרטיו, ארע לפני כשבע שנים. על הכוונת של גילת היה אז נציב שירות המדינה, שמואל הולנדר. גילת אסף כמה מקרים שבהם החליט הנציב שלא למצות את ההליכים עם מי שעמדו תחת חקירות משמעתיות בדיוק כפי שציפה,  והאשים אותו בטיוח. אחד המקרים הללו עסק במשה שמעוני. שמעוני היה לפני כעשור עוזרו של מנכ"ל משרד הפנים ובמקביל סיים לימודי משפטים. כשנדרש לעשות סטאז', הוא קיבל אישור לעשות אותו אצל היועץ המשפטי של המשרד. בנציבות חשבו שיש עם זה בעיה ופתחו בחקירה שבסופה הוחלט להעמיד את שמעוני לדין משמעתי (!!!) בעניין הזה ובסוגיה נוספת של שימוש ברכב המשרד לנסיעות פרטיות. שני התיקים הללו, אגב, נסגרו בסוף הדרך, אחרי ששמעוני הביא הוכחות לטיעוניו. אלא שקודם לכן, לאחר שהוגשה התובענה, חלה שמעוני בסרטן, מה שהביא את הולנדר להקפיא את ההליכים נגדו. גילת, שלפי כתיבתו חשד שמדובר במחלה ששמעוני לקה בה רק כדי להתחמק מאימת הדין המשמעתי, לא היה מוכן לתת לעבריין המסוכן לחמוק. "חודש אחרי הגשת התובענה", סיפר גילת בעיתונו, "פנה שמעוני לנציב שירות המדינה, וביקש עיכוב הליכים בגין מחלה קשה בה לקה. הולנדר נעתר לבקשה...העובדה שבשביל לעמוד לדין היה שמעוני חולה", כתב גילת, "ובשביל להמשיך בקריירה הציבורית והפוליטית הוא היה בריא, לא הטרידה אותו כנראה. גם לא העובדה ששמעוני לא נטל חופשת מחלה ולא טען שאינו יכול לתפקד". הסיפור הזה, שאותו בדקתי אז בקפידה, היה מהקשים שבהם נתקלתי. שמעוני, הסתבר לי אז, אכן פנה לנציב הולנדר, סיפר לו בטלפון בקווים כלליים על מחלת הסרטן שהיכתה בו, וביקש להגיע אליו לפגישה. הולנדר נעתר וכמה ימים אחר-כך אירח את שמעוני בלשכתו. שמעוני נראה אז רע. מגופו בלטה צינורית מיוחדת להזרקה של חומרים כימותרפיים. את ראשו, ממנו נשרו השערות, כיסתה פאה נוכרית.
"זה היה מראה קשה", סיפר לי אז הולנדר. "ראיתי בחור צעיר כל-כך, ובמצב כזה. כשהוא יצא מהמשרד הייתי קרוב לבכי". שמעוני סיפר להולנדר על ההתמודדות עם המחלה ומסר לו חוות-דעת רפואית מבית-החולים 'הדסה עין-כרם'. "אצל משה שמעוני נתגלתה מחלה בשם Hodgkins Lymphoma", כתב הרופא. "מדובר במחלה ממאירה של תאי ובלוטות הלימפה. בנוסף התגלו גרורות בעמוד השדרה, הצלעות ובית החזה. לאור הנ"ל, מקבל מר שמעוני טיפול אגרסיבי יומיומי של כימותרפיה בבית-החולים. בתקופה זו חייב מר שמעוני
להיות בשקט נפשי מקסימלי, מאחר שכל מצב של Stress עלול להחמיר את מצבו ולפגוע בהצלחת הטיפול. המינימום המתבקש הוא לאפשר לו תנאים אלו". תקראו את השורות הללו שוב ושוב ותגידו כמה עיתונאים אתם מכירים שהיו ממשיכים במלחמה מול האיש הזה, אב לילדים, שמואשם בסך הכל בעבירה משמעתית קלה מהסוג הזה? אני מכיר אחד. רק אחד. אחד בלבד. הולנדר לא הסתפק אז בניירות של שמעוני והתקשר למזכיר ההסתדרות הרפואית, ד"ר יורם בלשר. "אמרתי להולנדר  שזו לא מחלה של מה בכך", אישר באזניי אז בלשר. "מתים מזה". הולנדר, במפגן של אנושיות, סירב להמשיך לנהל נגד שמעוני מלחמה משמעתית על השאלה איפה עשה את הסטאז' שלו, בעוד האחרון רץ מטיפול כימותרפי אחד לשני. בסופם של הטיפולים הצליח שמעוני לנצח את המחלה. אחרי שהוכיח שאת הסטאז' במשרד הפנים עשה באישור מלמעלה ושכמעט כל הנסיעות ברכב המשרד  אושרו לו לאחר עבודה עד השעות המאוחרות של הלילה, הוחלט בנציבות לסגור את התיק נגדו ולהסתפק בנזיפה בתיקו האישי.
את גילת, שהמשיך לעסוק בפרשה, לא שכנעו חוות-הדעת הרפואיות. סרטן? גרורות? כימותרפיה? אולי מספיק כבר עם התירוצים האלה?

נפרדנו כך

קשה להאמין שכבר עברו שבועיים מאז שהוא הלך מאיתנו. שגרת החיים, ההתרוצצויות, העבודה, כל אלה כמעט שהצליחו להשכיח מאיתנו את תחושת היתמות. כמה זמן עוד נוכל להחזיק כך, כשאנחנו מסתובבים ביקום כמו מוכי ריבית ומדד, רק אנחנו ונגיד בנק ישראל, בלי הכתב הכלכלי של גלי צה"ל מתן חודורוב שיסביר לנו מה קורה כאן. פשוט נורא.  

מסע הפרידה שארגנה התחנה הצבאית לחודורוב היה עוד אחד ממפגני הטמטום הבלתי נגמרים של הגוף הציבורי הזה. הלוויה של יצחק רבין, הפרידה של כוורת, הסכם השלום עם מצרים, הכל החוויר מול הילד הזה, בן ה- 24, שבסך הכל עבר מכלי תקשורת אחד לשני.  

בהתחלה היתה זו יעל דן בתכנית הצהריים שאמרה שלום. אחר כך הקדיש גולן יוכפז את הדקות שלו ביומן הבוקר כדי להיפרד. כשחודורוב, מצידו, פצח בתגובה במפגן של תודות ופרגונים בלתי נגמרים לכל העושים במלאכה כמעט התיישבתי להגיד תהילים, בתפילה לבורא עולם שישאיר אותו איתנו לפחות עד יומן הצהריים. אחר כך הגיעה הפרידה מרזי ברקאי, שבהתחלה נתן לחודורוב לבחור שיר ובהמשך, במשך דקות ארוכות, השמיע  מצעד מברכים מוקלטים שהתקבצו כדי להגיד שלום אחרון וללוות אותו בדרכו האחרונה. היו שם רוני בראון ויובל שטייניץ, ירון זליכה וידין ענתבי, עופר עיני וירום אריאב ואפילו סבתא של חודורוב שסיפרה לו, וכמובן גם לנו,  כמה היא אוהבת אותו (איפה שייע וסטלמך כשצריך אותם?). גם כאן חודורוב לא איכזב. הוא הודה ל"ענק הרדיו" רזי ברקאי ולצוות ולכל מי שעזר, בנה וטרח במשך השנים.

מדובר, צריך להזכיר שוב, בכתב בן 24 עם ותק עיתונאי של שש שנים, שאת תרומתו למדינה בחר להרים באמצעות דיווחים על עליית הדולר וירידת היורו. רב אלוף אהוד ברק, החייל המעוטר בצה"ל, היה יכול רק לחלום על פרידה כזו כשפשט את מדיו. נזכרתי בזה השבוע כשעלתה השאלה למה לא העבירו בגלי צה"ל בשידור חי את ערב הענקת הצל"שים לגיבורי 'עופרת יצוקה'. שוב ושוב מוכיחה התחנה הזו שראשה תחוב לה בתוך עכוזה שלה ומפאת החושך הגדול שמסביב היא אינה רואה דבר.