עיתונאי השמאל משכנעים את עצמם

אתמול נפתח בשעה טובה ומוצלחת כנס אילת לתקשורת 2009. הכנס מזמן יחד בעיר הנופש הדרומית עשרות עיתונאים לחופשה נעימה, בתי מלון טובים ופאנלים שלפחות לפי הכותרת המזמינה שלהם נשמעים מעניינים בהחלט. אחד כזה, שגרם לי לצחוק עד דמעות, דן בשאלה "האם העיתונות הישראלית שמאלנית"? כשלעצמי, הייתי חוסך את עלויות המלון, המוזמנים והאולם ומגלה במייל קצר לכל הנרשמים את התשובה: "ברור שכן". אבל מכיוון שהנושא הופיע בתוכניה, ככל הנראה אחרי שהמארגנים התעקשו בכל זאת לדסקס אותו, צללתי פנימה לתוך ההזמנות שנשלחו כדי לנסות להבין מה בדיוק הולך להיות בפאנל הזה. מי הולך להתווכח שם עם מי.

אז זהו, שמהר מאד הבנתי שויכוחים ככל הנראה לא יהיו. לפחות לא בפאנל הזה. המתכננים, כך התרשמתי, החליטו שנמאס להם ממריבות ובחרו ללכת כאן יותר על אווירה של פיוס. של הסכמה הדדית. אחרת קשה להסביר איך בדיון בשאלה חשובה כל כך מוזמנת לשבת סביב השולחן חבורה נכבדה של עיתונאים המחזיקים בדיוק באותה דעה.

את הדיון מנחה כתב הערוץ הראשון רותם אברוצקי, שבעבר כבר עמד במוקד תלונות על הטייתו הפוליטית שמאלה. נציג האקדמיה בדיון הוא ד"ר דני פילק מאוניברסיטת בן גוריון, יו"ר ארגון השמאל הקיצוני 'רופאים לזכויות אדם' ומועמד מטעם מרצ בבחירות האחרונות לכנסת. העיתונאים שידונו בכובד ראש בסוגיה שהונחה לפתחם יהיו דב אלפון עורך עיתון השמאל 'הארץ', רועי כ"ץ עורך החדשות של אתר וואלה ורזי ברקאי שעל דעותיו הפוליטיות אין צורך להכביר מילים. ויש גם את ד"ר עליזה לביא, מרצה לתקשורת מאוניברסיטת בר אילן, שצורפה גם היא לפאנל הזה, ולרגע בשל היותה אשה דתיה נראה היה שתייצג קול אחר. אלא שביום שישי, בשיחה איתה, הבהירה לי שהיא לא אמורה בשום אופן לייצג את הימין או את הדתיים בדיון משום ש"אני לא דתיה מייצגת ולא ימנית מייצגת".

איש הימין היחיד במושב הוא ראש עיריית אריאל, רון נחמן, פוליטיקאי שאין לו שום קשר לעיתונות ושלגמרי לא ברור איך נקלע לדיון הזה. אפשר לומר בביטחון מלא שאם המרחק בין דעות העיתונאים בדיון הצפוי היה משכפל את עצמו גם למו"מ המדיני, היינו חותמים בתוך 20 דקות על הסכם שלום עם כל מדינות ערב.

מי שסוגיית ההטיה הפוליטית של העיתונות הישראלית מעסיקה אותו, קיבל מאגודת העיתונאים שיעור מאלף. התורה כולה על רגל אחת.  

לדיון הזה, אם יורשה לי, מיותר בכלל להגיע אחרי שמארגני הכנס הזה עשו צחוק ממנו ומעצמם. כי דיון על השאלה האם התקשורת שמאלנית, בהשתתפות רזי ברקאי ודב אלפון ובלי שום עיתונאי שיאזן אותם, דומה לדיון בסוגיית גירוש העובדים הזרים בהשתתפות אלי ישי והרב עובדיה יוסף ובהנחיית אריאל אטיאס.

ומכיוון שיש להניח שאת הכנס הזה לא אירגנה ערימה של מטומטמים, מטריד לחשוב שכשהחבורה הזו ישבה על שיבוצי העיתונאים לדיון לא היה בין חבריה אפילו צדיק אחד ששם לב שמשהו פה עקום. שעיתונאי השמאל מדברים עם עצמם ומשוכנעים שהשיחה הזו מבטאת את מרחב השיח הישראלי. אותו תהליך שעובר עליהם כשהם ליד המיקרופון עובר עליהם, מסתבר,  גם כשהם מארגנים דיונים העוסקים בסוגיות שברומו של עולם.  

לא צריך כנס עיתונאים כדי לקבוע שהתקשורת שמאלנית. דב אלפון
(צילום: יוסי אלוני)

שקט, משחררים מחבלים

במשך כמה ימים עסקו כלי התקשורת בדיון המקושקש סביב הצנזורה שהוטלה על פרטי המו"מ לקראת עיסקת שחרור גלעד שליט. למה מקושקש? כי האמת היא שבסיפור הזה אין שום צנזורה. מי שרוצה לדון על העיסקה ועל מחירה יכול לעשות את זה בלי שום בעיה, אם בדרך של השענות על מקורות זרים ואם בדרך של דיון תיאורטי. העניין הוא שרוב מוחלט של כלי התקשורת בוחרים כבר חודשים ארוכים להטיל על עצמם צנזורה על בסיס וולונטרי ולא לנהל את הדיון הזה בכלל. רוב מוחלט של העיתונאים תומך בעיסקה ומוכן לשחרר את מי שרק החמאס יבקש ומכאן והלאה הדרך לחנוק את הויכוח קצרה מאד.

זו, כמובן, לא הפעם הראשונה שהתקשורת הישראלית בוחרת מתוך שיקולים פוליטיים לעסוק בכל מה שמסביב ולא לדון בעיקר. כך היה בהסכם אוסלו שגבה את חייהם של מאות ישראלים. כך היה בבריחה מלבנון שהתקשורת במידה רבה היתה חלק ממנה ואת הסוף כולם יודעים. כך היה כשהעיתונות ליוותה את הריסת בתיהם של אלפי ישראלים במחיאות כפיים קצובות, במהלך שרבים מסכימים היום שהיה כשלון. במקרים הקודמים שילמנו מחיר כבד וזה, כך לפי נתוני העבר,  מה שצפוי לנו גם כאן.

בשבוע שעבר אירח רזי ברקאי את אילנה דיין ואת מוטי קירשנבאום, שני אנשי תקשורת נחשבים לכל הדעות, לדיון בנושא הצנזורה. בין השניים לא היה שום ויכוח. השניים, אם הבנתי נכון מבין המילים, תומכים בעיסקה. זכותם. הבעיה שנראה שאין להם בעיה גדולה שהיא תושלם בלי שום דיון ציבורי. "אני רוצה לדמיין שבעולם נטול צנזורה", אמרה דיין לברקאי, "גם אתה, גם מוטי וגם אני היינו נוהגים אותו הדבר, שלא מחמת האלה המטאפורית שמחזיקה בידיה הצנזורית הצבאית...ואם יש סיכוי שבעולם שפרסום כלשהו עלול באיזה שהוא אופן לחבל או לשבש או להערים קשיים על השחרור של גלעד שליט, אני רוצה להאמין שאף עיתונאי ישראלי לא יפרסם דבר כזה". אבל מה לעשות ובישראל יש אזרחים לא מעטים שחושבים שבתנאי העיסקה המסתמנת אסור לקדם את המהלך? איפה בדיוק יתנהל הדיון הציבורי הזה אם לא בעיתונות?

מוטי קירשנבאום, חתן פרס ישראל ומהשבוע חתן פרס מפעל חיים של הכנס מהאייטם הקודם, נשמע כמו הצנזורית הראשית בכבודה ובעצמה ולולא הייתי מזהה את קולו, הייתי מתקשה להאמין שמדובר במי שעוסק במקצוע העיתונות. "אני חושב שהאיפול מוצדק. אין שום סיכוי לעשות עיסקה היום של חילופי שבויים או אסירים אם מי שעושה את העיסקה הזאת או מי שמנהל אותה זה הציבור בעצמו. יש אנשים שצריכים לנהל אותה ויכולים לנהל אותה אך ורק תחת חשאיות עצומה וצריך לדעת לכבד את זה". את זהו, מר קירשנבאום, שאין שום סיבה לכבד את החשאיות הזו. גם במקרה הזה שקט הוא רפש. זה ברור שלממשלה יהיה יותר קל לשחרר מחבלים תחת איפול ואולי זה אפילו מתאים לקירשנבאום, אבל מצד שני גם להרכיב ממשלה ולהקים התנחלויות יותר קל לעשות באפילה ואני לא בטוח שגם שם יתמוך קירשנבאום בהדממה.

בסוף השבוע חשבתי לעצמי מה אני הייתי עושה לו הייתי עורך בתכנית בוקר. את מי הייתי מראיין בסוגיית שחרור המחבלים. "תחשוב רגע מי המחבל הכי מפורסם ברשימה", ניסיתי לעזור לעצמי. "מרואן ברגותי, כמובן", השבתי לי. "הוא רצח חמישה ישראלים והפך לסמל. נסה לראיין מישהו מבני המשפחות השכולות שהוא רצח. בטח יש להן מה לומר".  ניסיתי להיזכר מתי שמעתי בפעם האחרונה מישהו כזה ברדיו שלי ולא הצלחתי. החלטתי להתקשר  אל שלמה חן. רעייתו, יואלה, נרצחה על ידי אנשיו של ברגותי בירי מטווח קצר בכביש 443, לפני כמעט שמונה שנים.

חן היה מופתע מהצלצול. "תגיד", שאלתי אותו, "מישהו ניסה לראיין אותך בזמן האחרון? לשאול אותך לדעתך על העיסקה?". "לא", השיב. "בפעם האחרונה שדיברו איתי מהתקשורת זה היה לפני יותר משנה". חן, ששמח על ההתעניינות, סיפר על רעייתו, על הדרך שבה הכירו בעבודתם המשותפת בבית החולים, על שני הילדים שלהם ועל 28 שנות נישואין שנגדעו באותו לילה מר. "ומה דעתך על העיסקה", שאלתי, "על האפשרות לשחרור ברגותי?". "את ברגותי היה צריך להוציא להורג בתלייה כבר אחרי המשפט", השיב בלי לחשוב הרבה, "אז לא היינו מגיעים לדיון הזה היום". אם אני מנתח נכון את המפה, נדמה לי שאת שלמה חן לא תשמעו הרבה ברדיו גם בעתיד.

"להוציא את ברגותי להורג בתלייה". (צילום: רויטרס)


לפני כעשרה ימים קבלתי את המכתב הבא מיוסי צור, חיפאי ואביו של אסף, "בלונדי" כפי שנהגו לכנות אותו, שנרצח בפיגוע בשנת 2003 והוא בן 17 שנים. הדברים, המובאים כאן בקיצור מתחייב, מדברים בעד עצמם:

"בחודשים האחרונים אני ואחרים מנסים להסביר לציבור ולמקבלי ההחלטות את משמעות והסכנות הטמונות בעסקאות שחרור המחבלים. ביחד עם חבריי הפגנו מול ביתו של ראש הממשלה אולמרט בשלהי כהונתו, אנחנו ממשיכים בפעילותינו לכל אורך התקופה מאז.

בשנה האחרונה, תוך כדי הקמפיין שאנו מנהלים קיבלנו מספר תובנות בקשר לתקשורת הישראלית ולדרכי פעולתה.

מהיום הראשון גילינו חוסר עניין מצד התקשורת לסקר את העמדה שלנו. למרות הצעות חוזרות ונשנות מצידנו לבטא את עמדתנו לא קיבלנו זמן תקשורת, היינו צריכים ליצור מצב מאד חריג, פרובוקציה או צעד הפגנתי כדי לקבל אזכור קצר בתקשורת. כאשר יצאנו במכתב לרה"מ יומיים אחרי מכתב האמהות לא קיבלנו סיקור למעט ידיעה אחת ב-YNET שירדה אחרי מספר שעות . כאשר התפרסם לאחרונה מכתב האמהות רואיינו בגל"צ מיקי גולדווסר בערב ורחל קורן למחרת בבוקר. לא קיבלנו אפשרות להגיב בשני המקרים. למה?

גילינו גם שיש חוסר איזון בכמות ובאיכות הסיקורים של שני הצדדים. למשל, בעת ראיון טלוויזיוני בתכנית הבוקר או בתכנית ערב דוגמת "ערב חדש". כאשר מביאים בהם אחד מכל צד כדי להראות איזון, המראיין יתן לצד שהוא אוהד (?), ממחנה המצדדים בשחרור מחבלים, זמן דיבור כ-75% מהזמן ולנו המתנגדים 25%. חוסר איזון זה נגלה שוב ושוב בעת ראיונות בערוצים השונים.

במקרים אחרים יש פילטור של המידע, מעין צנזורה על מה שמפורסם. כאשר התקשורת מרגישה מחויבות לפרסם צעד כזה או אחר שלנו הפרסום יהיה קורקטי ומצומצם. בזמנו הצענו דרכים חליפיות לשחרור שליט, הסברנו מה הממשלה יכולה הייתה לעשות והצבענו על מה שלא נעשה, למשל החלטת ממשלה בשלהי כהונת אולמרט להקים ועדה לבחינת תנאי מאסרם של אסירי חמאס. לא אפשרו לנו לפרסם פרטים חשובים אלה. היה נוח לתקשורת להשאיר את הפרסום סביב המסר הפשטני "כן או לא לשחרור מחבלים" בלי להרחיב.

אני מאמין שעמדתה הבסיסית של התקשורת נגזרת מעמדות אנשי התקשורת, אשר באופן בסיסי דעותיהם בשמאל המפה הפוליטית, וככאלה הם מקדמים אג'נדות שהם מזדהים איתן. אין בתקשורת רצון לעסוק במה נכון או במה טוב לכלל העם, מה יבטיח בטחון.

בתיאוריה, על התקשורת לשמור על אובייקטיביות ועל מרחק סביר מהנושא. הייתי מצפה לדיווחים בלבד ללא מעורבות וקידום אג'נדות. גם בפרשנויות התקשורת צריכה לתת פתחון פה לכל הצדדים המעורבים ולוודא כי היא אינה מטה את הויכוח לצד זה או אחר".

היידה ביבי

ביום רביעי האחרון הודיע בנימין נתניהו על הקפאת הבניה בהתנחלויות. לכל הדעות מדובר בהחלטה דרמטית מאין כמוה. לכל הדעות מדובר בהחלטה הפוכה במאה ושמונים מעלות מההתחייבויות של נתניהו ושריו לבוחר רק לפני כמה חודשים. לכל הדעות מדובר בהחלטה שיהיו לה השלכות קשות על חייהם של מאות אלפי אנשים. מי שציפה שהעיתונות תעשה את המוות לראש הממשלה, שתשאל אותו איך שיקר לאזרחי המדינה וגנב בכחש את קולם של מאות אלפי אזרחים תמימים שהאמינו לו, התבדה. שוב. מי שחיכה לשמוע ראיונות עם אזרחים מסכנים שרכשו קרקע או דירה על הנייר ועכשיו לא יודעים מה יעלה בגורל כספם, כנראה ימשיך לחכות עוד הרבה.

התקשורת השלימה עם ההקפאה ברצון, שלא לומר בשמחה. אם היה צריך לזקק את הנקודה הזו לדקה אחת מייצגת, היא הגיעה כמה שעות אחרי שנפלה ההחלטה בקבינט המדיני. שר הבטחון, אהוד ברק, הגיע לאולפן ערוץ 2 ופגש שם את יונית לוי. אם השאלות ששואל מראיין מלמדות במשהו על השקפת עולמו, אלו כנראה הדברים שמציקים ללוי ביום כזה.  

יונית לוי: "שלום לך אדוני שר הביטחון, אהוד ברק".

אהוד ברק: "שלום וברכה".

יונית לוי: "למה היה צריך כמעט שנה של כיפופי ידיים, אובמה ונתניהו? למה לא להכריז על הקפאת הבניה כבר לפני זמן רב"?

אהוד ברק: ....

יונית לוי: "אתה ערוך לטיפול במתנחלים שיפרו את ההוראה הזו"?

אולי אתם, ילדים, תוכלו לנחש מה חושבת יונית לוי על ההתנחלויות?