לכל איש יש שם. כמעט

ביום רביעי שעבר הרסו דחפורים של עיריית ירושלים ארבעה בתים של ערבים תושבי מזרח העיר. חבריהם ושכניהם החליטו שלא לעבור על המהלך הזה לסדר היום וליוו אותו בהתפרעויות ובידויי אבנים אל עבר כוחות המשטרה שאבטחו את ההריסה.

בערב שידר ערוץ 2 כתבה שהכינה כתבתו דפנה ליאל. לזכותה של ליאל אפשר להגיד שאת עמדתה בסוגיית הריסת הבתים היא אפילו לא ניסתה להסתיר. 2:44 דקות נמשך האייטם שלה ומכל מילה שהוציאה ניכר היה שאילו היה הדבר תלוי בה היא לא היתה מטריחה את העירייה להוציא את הדחפורים מהחניה.  

ליאל ערכה לנו הכרות עם המשפחה שביתה נהרס. "עאבד דארי, אבי המשפחה", סיפרה לנו כשהוא לצידה, "צפה כיצד הדחפורים הורסים את ביתו וכל רכושו מושלך החוצה". כשליאל ביקשה מדארי לספר על תחושותיו נצמדתי למסך. עניין אותי מאד לשמוע אותו מסביר למה בנה את ביתו בניגוד לחוק, דווקא על שטח ציבורי המיועד לסלילת דרך עבור תושבי שכונתו. אבל ליאל בחרה שלא להטריד אותו עם השאלות הללו. אין תופסים אדם בשעת צערו.

אחר כך הביאה את טענת העירייה שלפיה הבית הוקם על מקום שעליו אמורה לקום דרך ועימתה אותה עם תגובה ארוכה של המקומיים, שהציגה את העירייה כשקרנית. השאלה אם מתוכנן במקום כביש אם לאו, היא לא שאלה שיכולה להישאר באוויר. או שיש תכנית כזו או שלא. או שהעירייה משקרת או שהערבים משקרים. הכתבת החליטה לתת לנו להבין מנימת קולה איזה צד היא תופסת בוויכוח הזה ולא לחטט איפה שלא צריך.

במשך כל האייטם הזה לא הצליחה ליאל להוציא מפיה אפילו פעם אחת את הביטוי "בלתי חוקי". לקראת סיום קיבלה עיריית ירושלים שיעור מוסר קצר משליחת ערוץ 2 לגזרה. אחרי שהביאה את תגובת ראש העירייה, לפיה מדיניות האכיפה שלו מוכיחה את עצמה, הצהירה ליאל כי  "התמונות מראות  שיש לכך מחיר". ליאל לא התכוונה לאבנים שהתעופפו מכל עבר על ראשיהם של השוטרים אלא על כך ש"הדחפורים הורסים את יחסי האמון בין העירייה לבין תושבי מזרח העיר ואת זה הרבה יותר קשה לשקם". בראבו. יופי של רגישות.

רגע אחרי שסיימתי להתלהב מהנכונות של הערוץ להתייצב לצד מי שביתו נהרס,  נזכרתי שיומיים קודם לכן גם בישוב נגוהות שבדרום הר חברון הרסה המדינה שני בתים. של יהודים. באחד מהם הופלו הקירות על רכושה של משפחה עם ששה ילדים. גם שם היה צוות של ערוץ 2, אלא ששם הסתפק הצוות בדיווח  על "פינוי המאחז 'בית הכרם', התנחלות לא חוקית בדר' הר חברון". הא ותו לא. בנגוהות לא טרח ערוץ 2 לראיין את אבי המשפחה ולשאול אותו לתחושותיו. בנגוהות גם לא קונן הערוץ על "המחיר" שיש להריסה הזו ולא הביע דאגה באשר ל"יחסי האמון" בין תושבי נגוהות ומדינת ישראל, שיהיה קשה לשקם.  אתם יודעים מה? אפילו את שמותיהם של מי שנותרו שם ללא קורת גג לא חשבו בערוץ שיש טעם להזכיר. סתם מתנחלים. חיפשתי בגוגל ומצאתי אותם. שמם נתי ויהודית בן דוד. אבל מה זה חשוב.

הריסת בתים במזרח י-ם. צילום: אי-פי

גלי צה"ל בשירות החמאס

בשבוע שעבר פירסם עיתון 'הארץ' תוצאות סקר שהזמין ולפיו למעלה ממחציתם של אזרחי ישראל מוכנים לדבר עם החמאס. לו הייתי צריך לנתח לעצמי את התוצאות הללו הייתי מעריך שאת החבורה הנכבדה הזו אפשר לחלק לשלושה: אנשי שמאל קיצוני שלא למדו לקח, אנשים שלא הבינו מה שואלים אותם ומאזיני גלי צה"ל.  

אסביר לכם את התזה שלי לגבי הקבוצה השלישית. אני, כמו רוב אזרחי ישראל, לא מכיר באופן אישי אף אחד מהחמאס. אני יודע טוב מאד שמדובר בארגון טרור, שיש בו מחבלים ושאם היו יכולים היו מטביעים אותי בים ובכל זאת אני לא מכיר שם איש. במחשבה שניה, כשאני מהרהר בכך קצת יותר לעומק, יש אחד שבכל זאת יצא לי להכיר. קוראים לו ריבחי רנטיסי ומי שעושה לי איתו הכרות בכל פעם מחדש הוא איש גלי צה"ל רזי ברקאי. ברקאי, שמראיין את רנטיסי אחת לכמה ימים, מגדיר אותו "פעיל חמאס". "פעיל", כאילו היה רשג"ד בצופים או קומונר בבני עקיבא. לא מחבל, לא טרוריסט, סתם "פעיל". ברקאי מקפיד להגיש את החמאסניק הזה בכריכה רכה ומצליח בכך במידה לגמרי לא מועטה.

רנטיסי, נודה על האמת, נשמע ממש כמו אחד מהחבר'ה. הוא מדבר עברית ואפילו לגמרי לא רע, יש לו לפעמים חוש הומור קל והוא די מנומס. "בוקר טוב ריבחי", "בוקר טוב רזי". כששואלים אותי האם אני מוכן לדבר עם החמאס, אני חושב מייד על רנטיסי. הוא היחיד בארגון שאני מכיר. אם רזי ברקאי היה מזכיר לו פעם אחת בכל עשרה ראיונות שהוא חבר בארגון טרור, שהוא שותף לעדת רוצחי ילדים, שהוא ועמיתיו זרקו מגגות עזה אל מותם גם את יריביהם מהפת"ח,  יכול להיות שהייתי מרגיש לא נוח איתו. אבל רזי, פולני מנומס שכמותו, לא מזכיר. אפילו כשרנטיסי מאשים את ישראל ואת צה"ל, זה שמשלם לרזי את המשכורת, בכל הצרות במזרח התיכון, רזי מעדיף להקשיב בהכנעה.

אחרי כל ראיון כזה אני חושב מחדש שאם אלה אנשי החמאס אולי באמת עדיף לראיין אותם במקום להלחם. ברור לי שאם מחמוד אחמדינג'אד היה מתראיין בכל כמה ימים בגלי צה"ל גם איתו היה מוכן הציבור הישראלי לדבר. ואם אדולף אייכמן, לו היינו חוזרים כמה עשרות שנים לאחור, היה בן בית ב"בית של החיילים" ("בוקר טוב אדולף", "בוקר טוב רזי"), גם אז היינו חושבים שאמנם נאצים זה נורא אבל כששומעים אותו כזה נחמד ועם עברית בכלל לא רעה, אולי כדאי להיכנס למו"מ גם איתו. בגלי צה"ל של היום, אגב, אין לי שום ספק שלא היו מטילים וטו על ראיון איתו. אני מגזים, נכון?

למה, בעצם? למה את החמאס כן ואת הנאצים לא? הרי חשוב לדעת מה חושב עלינו האויב, וחשוב גם חופש הביטוי, וצריך לזכור שאנחנו לא כמוהם ושאר כל הבלה-בלה הזה. וכך הופך לו צה"ל, יום אחר יום, את הגרועים שבאויביו, טובחי נשים וילדים, לבני אדם מן הישוב. "בוקר טוב ריבחי", "בוקר טוב רזי". "האנשה" קוראים לזה. ובפעם הבאה שאתם רואים בסקרים שציבור ישראלי גדול מוכן לדבר עם מי שלא הפסיקו לבקש להשמיד אותנו ולו לרגע אחד, תזכרו שלצה"ל יש מניות יסוד בעניין הזה.

רזי ברקאי מדקלם בזמן האחרון, כמו מנטרה, שגלי צה"ל לא נועד להיות הדאודורנט של צה"ל. זה כבר מזמן לא דאודורנט, רזי. זה סנו  500K.

צילום: אלי דסה

זהירות, שופט מתנחל

בשבוע שעבר מתחתי כאן בקורת על מאמר שפרסם עקיבא אלדר ב'הארץ' בניסיון נואש להטיל רבב בשופט בית המשפט המחוזי, נועם סולברג, אחד המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בין המגיבים היו ששאלו, ובצדק, האם אדע למתוח בקורת גם על העיתון שלי. השבתי בחיוב. כך מחייבת ההגינות וכך אעשה בשורות הבאות, שכן גם העיתון שלי, מעריב, חטא יותר מפעם אחת בסיקור הפרשה הזו.

זה התחיל כשלפני כמה שבועות הוצגו בעיתון כל המועמדים. סולברג הוצג שם כמי שמתגורר ב"התנחלות". כתובתם של המועמדים האחרים נשארה עלומה. אחר כך דיווח העיתון שנמצאה מועמדת פשרה לתפקיד, השופטת "הדתייה" דבורה ברלינר. והמועמדים האחרים? או שהם חסרי דת או שמישהו חשב שרק מפני הדתיים כדאי להזהיר מראש. למחרת סיפרנו לקוראים שהמשפטנים בוועדה קידמו מועמדים מהמגזר הציבורי ואילו הפוליטיקאים ביקשו לקדם מועמדים "ימניים". הכוונה היתה שוב לשופט נועם סולברג.

סולברג מכהן כבר שנים ארוכות בשירות הציבורי ואיש לא יכול להיזכר בשום אמירה שלו שיכולה ללמד לאיזה צד של המפה הוא שייך. אבל על הראש שלו בוערת כיפה ומכאן הדרך להפוך אותו ל"ימני" קצרה מאד.

ביום שישי האחרון דווח שוב שהשופט נועם סולברג, הוא "שופט מחוזי צעיר וחדש יחסית ותושב גוש עציון". אני לא מכיר את השופט סולברג ואין לי שום מושג אם הוא מתאים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה או לא. אני כן יודע שלשאלה אם הוא מתגורר בגוש עציון או ברמת אביב ג' לא צריכה להיות שום השפעה על המועמדות שלו. ומשכך, כל הרמיזות הללו לחלוטין אינן במקום.

צילום: אתר בתי המשפט