עקיבא אלדר - עיתונאי קטן, מניפולטור גדול

מסתבר שלפעמים גם טקסטים עיתונאיים שנראים במבט ראשון מעט "כבדים", יכולים להצחיק. לא מאמינים? תקראו את המאמר שפירסם אתמול עקיבא אלדר ב'הארץ' נגד מועמדותו של השופט נועם סולברג לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. המאמר, שבעיתון לאנשים חושבים טרחו להבליט עד מאד, היה יכול להתחרות בקלות על התואר 'קטע הסאטירה המוצלח של השנה'. סאטירה נוקבת על מי שכתב אותו, כמובן. מעבר לכך, יש בו, בקטע הזה של אלדר, גם בית ספר למניפולציות ושיעור לחיים על חצאי אמיתות שלעיתים קרובות גרועות משקר.

עיתון 'הארץ' מצליח במשך שנים, באמנות מרובה והרבה יחסי ציבור, לייצר לעצמו תדמית נקייה וממלכתית של מגן שלטון החוק ומערכת המשפט. לתדמית הזו אין שום כיסוי. יתרה מזאת, אם נספור את כמות ההתקפות הבוטות כנגד שופטים ופסקי הדין שלהם נגלה ש'הארץ' הוא ממש אויב המערכת המשפטית.  איך זה קורה? אז זהו, שב'הארץ' לא אל כל השופטים מתייחסים ממש כאל שופטים. כלומר, כל עוד הללו דואגים להתיישר בפסיקותיהם עם הקו המרכזי של מאמרי המערכת של העיתון, הכל בסדר. כשהם סוטים מעט הצידה, הם נכנסים לשטח אש. או אז מורידה המערכת את כתבי ופרשני המשפט שלה אל הספסל ומעלה אל המגרש את המוציאים להורג. אלו מבין כותביה שאולי מבינים פחות בתחום המשפטי אבל יודעים דבר או שניים על סיכול פוליטי ממוקד. מה שנעשה אתמול לנועם סולברג הוא רק דוגמא.

סיכול ממוקד לשופטים

אלדר, כמו העיתון שלו, לא מסתפק בכך שרוב השופטים יחזיקו במשנה פוליטית דומה לשלו. הוא לא מוכן לראות אף אחד אחר במערכת. וכששופט שלום בעיר קטנה בפריפריה מוציא תחת ידו פסק דין שעלול להתפרש ככזה שיוצא, רחמנא ליצלן,  נגד פלשתיני כלשהו או חמור מכך מקבל את טענתו של מתנחל כזה או אחר, ב'הארץ' יוצאים לצייד. כך עשו לשופטת בית משפט השלום בכפר סבא, נאוה בכור, שהעזה לזכות צעירה תושבת השומרון. כך כשהשופט דוד גדול פסק בעניין כלשהו בניגוד לקו המערכתי של הארץ, מיהרו בעיתון לשגר צלם פפראצי שימתין לו ליד בית הכנסת בתום תפילת שחרית ויצלם אותו עם הטלית ביד. עכשיו, עם התמונה הזו, כל קורא הדיוט יבין כיצד פסק השופט כפי שפסק. לפני כמה חודשים, אחרי ששופטת השלום בירושלים, מלכה אביב, שיחררה מתנחל ממעצרו, הצליח העיתונאי החרוץ עקיבא אלדר לגלות שלפני שלושים שנה נמנתה השופטת עם מייסדיו של מושב חקלאי בבקעת הירדן. לא צריך להסביר יותר כלום , נכון?

סולברג שופט בעייתי

עכשיו, כאמור,  הגיע תורו של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים נועם סולברג. לעקיבא אלדר יש עם סולברג חשבון פתוח. לפני כמה שנים המציא אלדר כמה שטויות שלא היו ולא נבראו על אריה קינג, פעיל למען התיישבות יהודית במזרח ירושלים, וציטט דברים שאמר כביכול בראיון לאחד המקומונים. כשהתברר שקינג כלל לא אמר את הדברים ואלו היו פרי מוחו הקודח של אלדר, תבע אותו קינג ולמרבה התדהמה אפילו זכה. השופט סולברג, שאותו מציג אלדר למרבה הפלא כמי שפוגע בחופש הביטוי, חייב אותו ואת העיתון שלו לשלם לקינג כסף. אלדר, שחושב שהוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה על אנשי ימין, מציג את עצמו מאז כ"קרבן" של סולברג. אבל עם זה אולי עוד היה יכול אלדר להסתדר. הגיבנת הגדולה באמת שסוחב איתו סולברג כנראה מבחינתו  של אלדר, כזו שאי אפשר להחלים ממנה, היא היותו "תושב גוש עציון". שכן, עם שופט שלום או מחוזי מעבר לקו הירוק עוד יכולנו להסתדר. אבל יועץ משפטי לממשלה? יש גבול. לשמאל יש בעיה עם סולברג. הוא אמנם חובש כיפה ואפילו מתגורר, כאמור, מעבר לקו הירוק, אבל אי אפשר להאשים אותו בשום דבר שיש בו ריח פוליטי. הוא מכהן כעובד מדינה כבר שנים ארוכות, לא משתתף בהפגנות, לא מסרב פקודות. מתנחל משעמם. אז מה, לעזאזל,  עושים נגדו? ממציאים.

איפה אלדר ואיפה העובדות?

המאמר של עקיבא אלדר, מי שה'פייננשל טיימס' הכתיר כאחד העיתונאים המשפיעים בעולם, הוא מופת לכתיבה שאין בה שום דבר שדומה לעיתונות. המאמר שלו ראוי לשמש בסיס למחקר על פוליטיקה מניפולטיבית תקשורתית  ועל כן ננתח אותו כאן, כמעט שורה בשורה.

קודם, כדי להבאיש את ריחו של סולברג, מזכיר אלדר כי הוא "שירת בפרקליטות תחת שרביטה של אם המתנחלים, פליאה אלבק, ושימש כעוזרו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין". האמת: סולברג שימש כעוזרם של שלושה יועצים משפטיים לממשלה: יוסף חריש, מיכאל בן יאיר ואליקים רובינשטיין. כל אחד מהם בעל דעות אחרות, כל אחד מהם בא מהשקפת עולם אחרת, ובכל זאת שלושתם המליצו עליו לתפקידו שופט. ספק רב כמה שופטים הגיעו למערכת עם תיק המלצות כזה. הנתון הזה היה עלול להרוס לאלדר את התזה שבנה, לפיכך הוא בחר לחסוך אותו מקוראיו. "עצם מועמדותו של השופט נועם סולברג למשרת היועץ המשפטי לממשלה  מעוררת דאגה", כתב הפרשן לענייני הכל והביא להצדקת טיעונו פסק דין שחיבר סולברג באפריל 2007 שהוא, כך קובע אלדר, "חמור שבעתיים מפרשת האברך שפצע את הקופאית".

עקיבא אלדר. צילום יח"צ

הפלשתינים "מתקהלים"

בלב הפרשה עומד סיפורו של שוטר מג"ב שירה למוות בפלשתיני וזוכה. אתמול התיישבתי לקרוא את פסק הדין. את הסיפור שסיפר עליו אלדר בקושי זיהיתי בו. הנה הסיפור, זה של אלדר, המתאר את הפורעים הפלשתינים באורח כמעט רומנטי, מול הסיפור שנפרש בבית המשפט ושאלדר בחר שלא לספר, אולי מתוך אמונה שרק מעטים מהקוראים יטרחו לקרוא בעצמם. אלדר: "סיפור המעשה: שוטר מג"ב שמואל יחזקאל ועמיתו השוטר דניאל עצרו חשוד בגניבה ליד הכפר עיסאוויה במזרח ירושלים. במקום התפתחה מהומה והשוטרים עצרו את אחד המתקהלים". פסק הדין, כדאי להדגיש כבר בהתחלה,  לא מדבר על "מהומה" ולא על "מתקהלים" אלא על "התפרעות". העדים שהיו במקום ומצוטטים בפסק הדין העידו על דברים שאלדר כנראה לא שם לב אליהם. שוטר אחד העיד על "אגרוף לבטן", על "דפיקות על הרכב, קרשים וברזלים". "מישהו חנק אותי", סיפר שוטר, "ניסו למשוך לי את האקדח". "זרקו אבנים", העיד אחר. "הרגשתי פחד", העיד שוטר נוסף, "הרגשתי שהם רוצים לעשות לנו לינץ'". אלדר, בטח מחוסר זמן, לא הגיע לעמודים האלה בפסק הדין.   "השוטרים עצרו את אחד המתקהלים", המשיך אלדר. "מכונית טרנזיט התקרבה אליהם בנסיעה מהירה ועשתה סיבוב פרסה חד. מעוצמת הסיבוב נפתחה דלת הרכב ופגעה קלות בגבו התחתון של יחזקאל".

פסק הדין, שאותו יש לקוות שאלדר קרא, תיאר את הסיטואציה קצת אחרת: " הגיח רכב מסוג טרנזיט בנסיעה מהירה מכיוון עיסאוויה כשהוא דוהר לעברו של הנאשם...בעודו נוסע נפתחה הדלת הימנית של הטרנזיט. הדלת הפתוחה חבטה בנאשם בגבו התחתון, בצידו השמאלי. מן המכה נפל הנאשם ארצה. הנאשם קם כשהוא אוחז בגבו, פלט צעקה של כאב ונע, מתנדנד, אל מרכז הכביש". סיבוב הפרסה התמים הזה של אלדר מכונה בפסק הדין "דריסה", אבל מה לו, לאלדר, ולעובדות? בהמשך, מספר אלדר, "אחיו של העצור יצא מהטרנזיט וניגש אל השוטרים". "ניגש"? בית המשפט קיבל כמהימנה את גירסתו של עד ראיה שהיה במקום והעיד כי "מתוך הטרנזיט יוצא אדם ומתחיל לרוץ לכיוון השוטר". בסופו של פסק דין מנומק זיכה סולברג מחמת הספק את השוטר, שירה למוות באותו אח. מהתיאור של אלדר, שממנו נראה כאילו פתח השוטר באש סתם כך בעיצומו של טיול פסטורלי  בחיק הטבע, באמת נראית החלטתו של סולברג מוזרה. קריאה של השתלשלות הארועים כפי שהוצגו בבית המשפט, מראה תמונה שונה לגמרי.

אלדר שכח לספר

אבל המעשה העיתונאי החמור מכולם מגיע בסוף. אלדר קובע, נוכח פסק הדין,  כי סולברג לא התברך ב"שיקול דעת". "אם חברי ועדת החיפוש לא קראו את פסק הדין הזה הם לא עשו את עבודתם נאמנה", הוא כותב. אז הנה, אני מרשה להציג כאן גם אפשרות אחרת שלפיה חברי ועדת החיפוש קראו גם קראו את פסק הדין הזה ולא רק אותו. הם קראו גם את הערעור שהגישה המדינה על פסק הדין הזה לבית המשפט העליון, ערעור שהעליון דחה, כשהוא מקבל את קביעותיו של השופט סולברג וסומך את ידיו עליהן. ערעור שעקיבא אלדר בחר שלא לספר עליו לקוראיו. אם אלדר התיישב לכתוב את המאמר הזה ולא ידע שבית המשפט העליון גיבה גם הוא את פסיקתו של סולברג, הוא עיתונאי רשלן. אם ידע והסתיר, הוא שקרן. כך או כך, בכתיבה מהסוג הזה אין שום דבר שדומה לעיתונות. לכתיבה הזו קוראים פוליטונות.