ישנם שני נושאים עיקריים שבהם אטפל בבלוג הזה בלי ספק. הראשון, המציק לי כבר שנים ארוכות, כמעט מדי יום, נוגע לעיתונות עצמה. כשמדברים, לדוגמא, על מערכת אכיפת החוק, בעיקר על פרקליטות המדינה ועל בית המשפט העליון, שבים ומעלים מגזרים רחבים בציבור את הטענה שלפיה הגופים הללו מאוישים באליטה שמאלנית חילונית, בעוד מגזרים חשובים בציבור מודרים מהם. הטענה הזו כל כך נכונה עד כדי כך שאין שום קושי להוכיח אותה.
אבל מה קורה בכלי התקשורת? העיתונות, הכתובה והאלקטרונית, מנהלת כאן את המדינה. היא קובעת מה יהיה על סדר היום ומה לא, היא מרוממת ומשפילה ובהרבה מקרים גם מביאה את קובעי המדיניות לקבל החלטות כרצונה. משכך, אין דבר בלתי נסבל ומסוכן יותר לדמוקרטיה מאותה שליטה מוחלטת של צד אחד של המפה בכל מה שנאמר, משודר ונכתב. הדבר רע כשמדובר בעיתונות פרטית. הוא בלתי נסבל כשמדובר בתקשורת ממלכתית.
נכון, אי אפשר לקיים בחירות לתפקיד עורך תכנית הבוקר של גלי צה"ל. אבל באותה מידה אי אפשר להסכים עם העובדה שכל הכיסאות המשפיעים בתחנה הזו יהיו מאוישים על ידי בעלי אותן דעות. כתבתי על כך בעבר לא פעם. היתה לי גם ביקורת על כך שבמלחמה האחרונה מול הפלשתינים בעזה ניכר היה על כמה שדרים בגלי צה"ל, שידורי צבא ההגנה לישראל, שהם טרם החליטו בעד מי הם. חשבתי שלא מוגזם יהיה לצפות שהתחנה הזו תהיה פטריוטית. בגל"צ החליטו להעניש אותי ומלשכת המפקד יצאה הנחיה שלא לראיין אותי עוד.
פעם אחר פעם, אחרי תחקירים שפרסמתי, טלפנו אלי עורכי תכניות ותחקירנים כדי להזמין אותי להתראיין. כמה דקות לפני השידור הם התקשרו, התנצלו והודיעו על ביטול. ברור שערכתי אושש את חשדי באשר למה שעומד מאחרי ההחלטה. ברמה האישית אין לי בעיה עם זה. לא חסר לי מקום להתבטא. ברמה העקרונית הדבר בלתי נסבל והוא סימפטום לדרך שבה התחנה הזו תופשת את עצמה. הוא מבטא שוב עד כמה בתחנת השידור הזו, הנפוחה מעצמה, מישהו התבלבל ושכח שגלי צה"ל היא תחנה ששייכת לי, למשפחתי, לשכניי, לחבריי ולכל אזרחי המדינה. בניגוד למה שחושבים שם, אנחנו איננו רק "המאזינים", אנחנו הבוסים. בעלי הבית האמיתיים. רזי ברקאי, מפקד גלי צה"ל ושאר אנשי התחנה הם עובדים שכירים שלנו. לא להיפך.
תחנה נפוחה מעצמה. גלי צה"ל. צילום: אלי דסה
בנושאים הללו ובדומיהם אטפל כאן ללא ספק. נכון, זה לא נעים למתוח ביקורת על קולגות ולהתקוטט עם עמיתים למקצוע, אבל מדובר במאבק חשוב מאין כמוהו. לא יתכן מצב שבו קולם של רוב אזרחי המדינה, כך לפחות מוכיחות הבחירות האחרונות לכנסת, כמעט שלא נשמע. לא יתכן שמחבלים אנשי חמאס יתראיינו בתקשורת הממלכתית בנעלי בית, בעוד אורית סטרוק מהישוב היהודי בחברון - אזרחית ישראלית - תרגיש בה אורחת לא רצויה, "אחרת".
נושא חשוב שני שיעמוד במוקד הבלוג הזה, כהמשך ישיר וכהשלמה לעיתון, יעסוק במלחמה בשחיתות. נדמה שאין צורך בטקסט פתיחה שכזה להרחיב בחשיבותה של מלחמה עיקשת בגזרה הזו. אעקוב כאן אחרי הרקב בביצה הסרוחה ביותר במגזר הציבורי, הרשויות המקומיות. אלווה כאן גם דרך קבע את התחקירים שלי בעיתון עצמו וחשוב מכל, אעשה כאן מאמץ - גם בניסיון לגייס קוראים - לתת גב וסיוע לחושפי השחיתויות, מי שהעזו להלחם עבור כולנו ומשלמים על כך מחירים בלתי נסבלים.
עד כאן להצהרת כוונות ראשונית זו,
הרבה אור,
קלמן
אקו"ם