הסלקטורים של מועדון הדעות, פרשת זילבר כמשל

"החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית הפשיסטית", "נתניהו הזכיר לי את מוסוליני והוא תלמיד מצטיין של גבלס", "אלי ישי פועל לפי חוקי נירנברג". (שולמית אלוני, כלת פרס ישראל, מפעל חיים).

"אני מבין את אנשי החמאס, הם מתנגדים לכיבוש, הייתי נוהג כמוהם אילו חייתי תחת כיבוש". (דוד גרוסמן, חתן פרס אקו"ם, מפעל חיים).

"בשעת הצורך נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה או באלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית", "אילו הייתה בפלסטינאים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות...כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצדו המערבי של הקו הירוק".  (פרופ' זאב שטרנהל, חתן פרס ישראל)

"הציירים, המשוררים, כל האמנים יפי הנפש אינם מחנכים. המחנכים האמיתיים הם כהנא, רפול וגנדי. תרומתי האמיתית תהיה אם אקח תת מקלע במקום עט ועפרון ואהרוג אותם", 

"כשאני רואה את החרדים, אני מבין את הנאצים". (יגאל תומרקין, חתן פרס ישראל)

"אני לא יכול לסבול ילדים קטנים עם פאות, שיש להם מורי והוא מלמד אותם להיות תימנים ולא ישראלים. רציתי לתפוס את המורי שלהם ולשבור לו את העצמות" (שייקה לוי, חתן פרס ישראל).

"הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציים". (האלוף במיל' שלמה גזית, חתן פרס בן גוריון, לשעבר מנכ"ל הסוכנות היהודית).

"רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה"ל, והוא התותח הקדוש שעמד על החוף וירה בספינה אלטלנה...לאנשים שהיו מאחוריו היה השכל להחליט". (הסופר מאיר שלו).

+++

אפשר למלא בקלות כמה עמודים בעשרות ציטוטים דומים, מכל הסוגים והמינים. יש כאלה המונים. חלקם מסיתים ממש לרצח או לאלימות, אחרים סתם נוטפי שנאה שמאלנית מזוקקת. חלק מהמסיתים הללו זכו בפרסים, אחרים סתם נהנים מיוקרה ציבורית. אני לא קורא לקחת לאף אחד מהם את הפרס, אני לא קורא להחרים אותם וגם לא למנוע בעתיד פרס ממישהו שדומה להם. אני גם לא צריך לתמוך בכל מילה שהוציא אריאל זילבר מפיו כדי להבין שהשאלה העיקרית שצריכה להישאל עם שוך הסערה היא מי אחראי כאן על ניסוח הכללים. מי קובע מה מותר לומר ומה אסור, מי בסדר ומי "קיצוני", מי לגיטימי ומי "שנוי במחלוקת". 

כי הויכוח שהתנהל השבוע התבסס על שלוש נקודות מוצא: הראשונה, אריאל זילבר הוא קיצוני. השניה,  אריאל זילבר הוא גזען. השלישית, אריאל זילבר הוא קיצוני וגזען יותר מאחרים. ואחרי שהסכמנו על זה, מה שנותר זה להתווכח האם נוכח קיצוניותו וגזעניותו מגיע לו או לא מגיע לו לקבל פרס. וכשהדיון מתחיל בנקודה הזו, ידם של הדליה רבינים והאקו"מים על העליונה, עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה.

למה? משום שהשיח הזה מתנהל במועדון הדעות ותפיסות העולם של כלי התקשורת, ועם הסלקטורים בכניסה למועדון הזה נמנים רק אנשים שבאים ממקום פוליטי-תרבותי-ערכי מסויים מאד. הם קובעים את הפלייליסט של השיח ובעיקר מה יישאר מחוצה לו.

וכך עמדותיהם של אריאל זילבר ודומיו נותרים תמיד מחוץ למועדון, בעוד שבעלי הציטוטים מלמעלה ודומיהם, לא רק שלא ייתקלו בשום בעיה לקבל פרסים ולזכות בכיבודים, אלא שאף אחד מהם, כשיעלה לשידור היכן שהוא, גם לא יצטרך להתמודד עם שאלות קשות על התבטאויות העבר שלו. כי לפי הוראות הכניסה של הסלקטורים בכניסה למועדון השיח הציבורי, אין שום בעיה למקם את הדברים של גרוסמן ושטרנהל ותומרקין ושולמית אלוני במקום הלגיטימי בשיח וממש בו בזמן לצקצק בזעזוע מול דבריו של זילבר.

וכשמפנימים את זה, קל יותר להבין למה זילבר הוא בעיקר גזען ומעודד אלימות ומשולמית אלוני תישאר לנו מורשת מפוארת של מאבק לזכויות אדם, ששום ניבול פה שלה לא יוכל לה. ולפי אותה נוסחה קל גם להבין למה מי שתומך בשחרור רוצחי יהודים הוא מרואיין שקול והגיוני, ומי שחושב שאם משחררים רוצחים ערבים אפשר לשחרר גם רוצחים יהודים, נתפס כמטורף. ומאותו מקום בדיוק, כשהסלקטורים הללו הם שקובעים את הטעם, ברור לגמרי שיש בעיה קשה במוסר של זילבר אבל אף אמן שיעלה לשידור אחרי שתמך בהרס ביתם של 8000 יהודים בגוש קטיף, לא יישאל על מוסריותו שלו. משום שהסלקטורים קבעו שלגרש יהודים זה מתון ולגרש ערבים זה  קיצוני. אז נכון, למחנה הלאומי יש נציגים בצה"ל ובאקדמיה ויש אפילו הגורסים שהוא מחזיק בחלק משמעותי מהכנסת, אבל באיגוד הסלקטורים הוא פשוט לא קיים.

+++

ביום שלישי פרסמה לשכת עורכי הדין דוח ביקורת קשה על הנעשה במתקן הכליאה למסתננים "סהרונים" שבנגב. לשכת עורכי הדין תפסה צד ברור בוויכוח הציבורי סביב עניינם של המסתננים. לא מכבר, תחת הכותרת "מבקשי המקלט והפליטים זקוקים לך", היא הזמינה את פרקליטיה "ללמוד יותר אודות ההזדמנויות השונות הזמינות לייצוגם של מבקשי מקלט ופליטים בישראל על בסיס פרו-בונו, כדי לחולל שינוי אמיתי בחייהם של אנשים". כנראה שבמסגרת תפיסת עולמה זו, מינתה הלשכה את עורך הדין עודד פלר לכתוב עבורה דוח ביקורת אודות מתקן  סהרונים.

שתי בעיות קשות היו עם הדוח הזה. הראשונה, שהוא נכתב על סמך ארבעה ביקורים שערך עוה"ד פלר בסהרונים, שלושה מהם נערכו לפני כמעט שנה, האחרון לפני תשעה חודשים. זהו. המתקן עצמו עבר מאז שינוי מהפכני, בעיקר על רקע העובדה שהחוק הקודם שאיפשר לכלוא בו מסתננים לתקופה ממושכת בוטל, מה שחייב את המדינה לשחרר מאות מהכלואים במקום. איזה עניין עיתונאי, אם כן, יש לטפל בהרחבה בדוח שמתאר סיטואציה שכלל אינה רלוונטית? לא ברור.

אבל זה עוד כלום. עודד פלר, מי שכאמור חיבר את הדוח, איננו סתם עורך דין שנבחר על ידי הלשכה כדי לבקר, להתרשם ולחוות את דעתו. פלר, הוא ולא אחר, היה האיש שהגיש את העתירה נגד מדיניות הכליאה הקודמת של המדינה בסהרונים, כשהוא מייצג אריתריאים שכלואים במתקן. אחרי שהעתירה ההיא צלחה והכנסת שינתה את החוק, הוא הופיע בוועדת הפנים, הודיע שהוא מתנגד גם להצעת החוק החדשה והבטיח למחוקקים כי הוא יביא גם לפסילתה. ואכן, ימים ספורים לאחר ששונה החוק, מיהר פלר לבג"צ כדי לעתור לביטולו, כשהוא מייצג שוב את האריתריאים. פלר רוקד על כל החתונות. הוא גם מייצג מסתננים כלואים ועותר כדי להביא לשחרורם וגם נשלח על ידי לשכת עורכי הדין כדי לכתוב כמה נורא המקום שהם כלואים בו.

אם הייתה ללשכת עורכי הדין ועדת אתיקה רצינית, הייתי מת לראות אותה דנה בסוגיה הזו. בינתיים, לדוח של עו"ד עודד פלר על הטיפול בכלואים במתקן סהרונים יש ערך כמו לדוח שיחבר עו"ד איתמר בן גביר על מעצרי שווא של המשטרה בקרב פעילי ימין. בדיחה.