משהו חדש התחיל סביב העיסוק ברצח רבין

הידיעה על רצח יצחק רבין תפסה אותי יושב בסלון ביתם של חברים בקריות. עין אחת עסוקה בשיחה איתם, עין שנייה מכוונת אל "קרוקודיל דנדי", שרץ על מסך הטלביזיה, עד שנקטע השידור. ההלם הראשוני, הזעזוע ותחושת הקטסטרופה החזיקו לכל היותר שעתיים. כבר בדרך הביתה, במכונית, תוך כדי ההאזנה לרדיו, התחלתי להבין שבראש כתב האישום ההולך ומתנסח, מתנוסס שמי שלי ושל כל מי שנראה כמוני. הנסיבות הכתיבו גל פתוח, על כל מה שמשתמע מכך. פוליטיקאים ועיתונאים התיישבו באולפנים בזה אחר זה והצביעו עלינו, על כולנו, כאחראים לרצח. אלו היו ימים קשים. בלתי נסבלים. ימים של הסתה פראית. ימים שבהם חובשי כיפה התקשו להסתובב בתל אביב. אני זוכר את עצמי עושה הכל כדי לא לעמוד בצפירה שנשמעה למחרת הרצח. אם אני הרוצח, אני לא עומד דום.

הסיפור הזה נמשך כמה שנים. בכל שנה, בערך מאמצע אוקטובר, זה התחיל שוב. עבור המחנה הלאומי, ודאי בחלקו הדתי, הריטואל הזה לא אפשר שום עיסוק במשמעות של הרצח. מי שעסוק בהתגוננות, חייב להלום בחזרה ולא יכול להתפנות לשום מחשבה ובקורת פנימה. בשנים האחרונות השתנה משהו. גם ההסתה המסורתית הלכה ונרגעה. גם המאמץ המגושם של חלקים בשמאל לנצל את העצרת השנתית לצורך רווח פוליטי קצר מועד, שתוקפו פג כעבור עשרה ימים, הלך ודעך. כעת, כשהוסר המגף מהצוואר, התאפשר פתאום לציבור גדול לעסוק ברצח ובמשמעותו.

וכך, באורח פלא, אני מוצא את עצמי מוטרד היום ממה שארע בנובמבר 1995, הרבה יותר ממה שהייתי מוטרד אז, כשהכל היה טרי. ציבור גדול, שממנו אני בא, חש גם הוא היום מוכן יותר לעמוד מול העובדה שהיורה יצא ממחנהו שלו, ולעסוק ברצינות בשרטוט גבולות הויכוח ובשיח אודות המותר והאסור בדמוקרטיה.

שוחחתי השבוע עם חה"כ זהבה גלאון, שסיפרה לי שמאז שהמסרים הפוליטיים של העצרת השנתית עומעמו, היא לא באה עוד לכיכר. הצטערתי. בעיניי, הויכוח הפוליטי אודות הפתרון המדיני הראוי, הוא נכון וחשוב לו שימשיך לפעם בחברה הישראלית. אבל את העצרת השנתית מוטב להקדיש לרצח. והעובדה שבמוצאי השבת האחרונה מילאו את הכיכר, זה לצד זה, נערי השומר הצעיר ונערי בני עקיבא, כדי להציב את אותו מסר בדיוק, היא ההוכחה הכי טובה שמשהו השתנה. לפני 18 שנים זה לא היה יכול לקרות.

על מורשת רבין

את הסיפור הבא, שהתגלגל במשך 12 שנה בבתי המשפט עד לתחנה האחרונה שלו לפני חודש, צריך לקרוא היטב. זה סיפורה של מערכת חינוך שיכורת כוח שעשתה במשך שנים את הכל כדי להנחיל בדרך של אינדוקטרינציה את תפישת העולם ה"נכונה" והייתה מוכנה  לדרוס בדרך את מי שלא יישר איתה קו. איש אחד, ישראל שירן שמו, סירב לשחק לפי הכללים האלה. הוא נלחם במערכת וניצח. פעם ועוד פעם ועוד פעם. את מחיר התבוסות של משרד החינוך מולו, בכל ערכאה אפשרית, כמעט חצי מליון שקל, אנחנו כולנו משלמים. 

שירן הוא איש חינוך ותיק ומוערך. לפני 23 שנה החל לשמש כמחנך וכסגן מנהל בבית ספר בישוב אפרת. ב- 1999 נקרא על ידי הורים בחיפה, שהקימו בית ספר המשלב בשיטה ייחודית לימודים תורניים עם לימודי חול, לבוא ולנהל את חטיבת ברקאי, בית ספר צומח שהיה בראשית דרכו. שירן עלה לראשונה לכותרות באוקטובר 2000, חודש לפני יום השנה לרצח רבין, כשביקש להחתים מורים על מכתב שחיבר אודות הדרך הראויה לציין את היום הזה במערכת החינוך. זה היה שנים ספורות אחרי הרצח. הניסיון להשליט את "מורשת רבין" הייתה בשיאה. מי שניסה לשאול שאלות נתפס כמשתף פעולה עם הרוצח. היכולת לחנך נגד אלימות מבלי להזדהות עם דרכו הפוליטית של ראש הממשלה המנוח, הייתה בלתי אפשרית. שירן ביקש להפסיק את הסיפור הזה. להפסיק ללמד את "מורשת השלום של רבין".  במכתב הסביר שמדובר ב"מורשת של כניעה והתרפסות" והקפיד להדגיש בחלקו השני את "הזעזוע הגדול מעצם מעשה הרצח המתועב" ואת העובדה שלפיה "ראוי ואף חובה לשוחח, להתייחס ולהוקיע את המעשה ואת העושה".

איכשהו התגלגל המכתב הזה לידיה של השרה דאז יולי תמיר וזו דאגה להביא לפרסום תקשורתי רק את חלקו הראשון, זה המבקר את "מורשת השלום". מחול השדים שנפתח אז היה בלתי נשלט. שירן הוצג כאיש הזוי, מטורף וקיצוני. גם במחנה הלאומי, שהיה עדיין תחת טראומה, מיהרו לגנות אותו ולהוציא אותו אל מחוץ למחנה. חמש שעות בלבד הספיקו למנכ"לית משרד החינוך, שלומית עמיחי, ולמנהל מחוז חיפה, אהרון זבידה,  כדי להודיע לשירן שהוא מושעה מבית הספר. בלי שימוע, בלי להרים לו טלפון, בלי לתת לו אפשרות להסביר את עצמו. המחנך, שסירב להיכנע, עתר לבג"ץ. תשעה ימים אחר כך הודיע המשרד שההשעיה מבוטלת.  

שירן, שחש פגוע מההתנפלות עליו, תבע את משרד החינוך, את המנכ"לית ואת מנהל המחוז. כשבמשרד הסבירו לבית המשפט שההשעיה הייתה "פעולה לגיטימית שנועדה להגן על המערכת", נתבקשה המנכ"לית עמיחי להיזכר כמה פעמים בעבר הושעו כך מורים. מדובר, הודתה, "במקרים ספורים, בודדים", כמעט תמיד על רקע של התנהגות אלימה או של פגיעה מינית. 

במשרד סימנו את המורה כאויב האומה והיו מוכנים ללכת רחוק כדי להשחיר את דמותו. בין השאר סיפרו בבית המשפט כי שירן, לא רק שלא מוכן ללמד את מורשתו של רבין, אלא גם תלש את תמונתו מהקיר. למזלו הצליח להוכיח כי הייתה זו עובדת בית הספר ששבוע לאחר יום הזיכרון לראש הממשלה, פינתה את פינת ההנצחה. מנהל המחוז זבידה אמר על הדוכן את הדברים כהווייתם, בלי להתבייש.  המשרד פעל כך "למען יראו וייראו, לגבי מנהלים ומורים אחרים החושבים כמוהו...ההרתעה הייתה חשובה כנראה בגלל הקרבה ליום הזיכרון".

שופט בית משפט השלום בירושלים, דוד מינץ, דחה את טענות המשרד. "ההשעיה הייתה שלא כדין", כתב וכינה את החלטתה של המנכ"לית עמיחי "פסולה", לפני שפסק 47 אלף שקלים לשירן.

עברו כמה שנים ובקיץ 2007, אחרי ששב לגוש עציון, פנו שוב ההורים בחיפה אל שירן וביקשו שיחזור ללמד אצלם. במשרד החינוך, שם קיבלו דיווח מבית הספר על חתימת החוזה עם שירן, ראו את שמו וקיבלו חום. ארבעה ימים עברו לפני שבית הספר קיבל מכתב בהול מטעמו של יעקב ויזל, מנהל החינוך הדתי במחוז חיפה. "לאור ניסיון המחוז עם תפקודו והתנהלותו של מר ישראל שירן בעת היותו מחנך בביה'ס אין אנו מאשרים את קליטתו כרב ביה'ס". גם הפעם היה לסיפור הזה כיסוי ענייני. פרשת רבין? ברור שלא. "המשרד רשאי לשקול את התנהגותו ואופן התנהלותו של הרב שירן כמו גם של כל עובד הוראה אחר, עת מחליט הוא את מי לקבל לעבודה או לאשר העסקתו ואת מי לא". שירן, שגם הפעם לא היה מוכן לשתוק, עתר שוב לבית המשפט. זה קבע אמנם כי בית הספר היה צריך לקבל אישור מוקדם ממשרד החינוך להעסקה, אבל פסק בצד זאת כי לשירן לא ניתנה זכות הטיעון ולכן על המשרד לשמוע אותו, את ההורים ואת בית הספר לפני שיקבל החלטה חדשה.

השימוע הזה, שנערך בנובמבר 2007,  התברר מהר מאד כעוד הצגה של המשרד. טענתו של שירן שאין לפסול אותו בגלל הפרשה ההיא מלפני שבע שנים, התקבלה, לכאורה, אחרי שעורכי השימוע הודיעו לו שהתרשמו "שלמד את הלקח". אבל המסמך, שבו קבעו שלא יוכל לחזור ללמד, הפתיע הפעם ביצירתיות שלו, אפילו אותו. לפתע התברר שהמחנך הוותיק אינו עומד "בדרישות ההשכלה הפורמליות המתבקשות מהתפקיד". שירן לא הבין על מה מדברים שם. הטיעון הזה לא עלה בהזמנה שלו לשימוע. הטיעון הזה לא עלה ולו ברמז גם במהלך השימוע עצמו. מי שערכו אותו לא שאלו אותו ולו שאלה אחת בעניין הזה, אפילו לא ברמז. נכון, אין לו תואר ראשון , אבל הוא משמש כבר שנים  בתפקידי הנחייה הוראה  וניהול בכירים, ולאיש זה לא הפריע אף פעם. אז מה קרה פתאום? הרי עד שפתח את הפה על רבין לאיש במשרד החינוך לא הייתה בעיה עם ההשכלה הפורמלית שלו. ואם לא די בכך, הרי גם למי שהחליף אותו בתפקיד בבית הספר, באישורו ובברכתו של המשרד, גם לו אין תעודת הוראה.

משמעות החלטה הייתה קשה ביותר עבורו. אחרי שנים רבות שהקדיש את חייו לחינוך ואף פרנס מעבודתו בתחום הזה את ששת ילדיו, עכשיו התברר שספק בכלל אם יתאפשר לו להמשיך ללמד היכן שהוא.

שירן, ואיתו הורי בית הספר ששכרו את שירותיו, לא השלימו עם ההחלטה של השימוע ועתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. מדובר ב"נקמנות ורדיפה אישית", טען. בית המשפט, לא בפעם הראשונה וגם לא האחרונה, זרק את משרד החינוך מכל המדרגות. הנימוק שאין לשירן "השכלה פורמלית מתאימה" הוא "בלתי סביר", קבע השופט דוד חשין, כשגילה שיש במערכת אלפי עובדי הוראה כמוהו, ללא תעודה. "הייתכן שהעותר היה כשיר דיו כדי לעבוד בביה"ס בראשית דרכו של ביה"ס, בעת שביה"ס היה בקשיים גדולים – ולפי החומר שבפניי נחלץ מהם במידה רבה בשל תרומתו – אך איננו כשיר לעבוד באותו בי"ס כיום, כאשר מצבו של ביה"ס שופר? האומנם היה העותר כשיר מספיק בשנת 2000, בעת שהיו לו רק 9 שנות ותק בהוראה, והוא איננו כשיר כיום כאשר יש לו כבר ותק נוסף של שנות הוראה?". "קשה להימנע מן המסקנה כי הסיבה האמיתית לסירוב להעסיק את העותר קשורה בפרשת רבין", קבע חשין לפני שפסק לשירן 30 אלף שקלים פיצוי וקבע כי ההחלטה שלא להעסיק אותו מבוטלת.

זה המקום לציין ששירן לא ישב בינתיים בטל. ב- 2007, בתוך כל סבך המאבק, התקבל לקורס המנחים היוקרתי של מיכא"ל (מיצוי כישורים אישיים למצוינות). מדובר בתכנית שמנחיה משתלבים במוסדות החינוך במימון מלא של משרד החינוך. במיכא"ל הכירו בסגולותיו המיוחדות של שירן וגמרו את ההלל על יכולותיו, אלא שהסגולות הללו לא עניינו את פקידי משרד החינוך.

אחרי שקראו את פסק הדין חתמו הורי בית הספר בקיץ 2008 על הסכם חדש עם שירן. גם הוא וגם הם היו משוכנעים שעכשיו הכל נגמר ואפשר לחזור לעסוק בחינוך. אז חשבו. כשהעבירו את פרטי ההסכם איתו למשרד החינוך, נכתב פרק חדש בסאגה הזו. עכשיו הודיעה יפה שלומאי, המפקחת על בית הספר מטעם משרד החינוך, כי "המחוז אינו מתנגד להעסקת מר שירן בבית הספר, אולם השאלה במה יעסוק ובאיזה היקף. מבחינת המצב בביה"ס מר שירן אינו יכול לעבוד כמרכז תכנית ברקאי, שכן במהלך השנים האחרונות אין תפקיד כזה בביה"ס ואין ההורים יכולים ליצור תפקיד כזה כיום. מר שירן יוכל לשמש כמורה בתפקיד הדרכה/מדריך למורים בביה"ס להוראה בשיטת ברקאי וזאת במימונם של ההורים". שלומאי התעקשה ששירן ילמד יומיים בשבוע ולא שלושה כמו שנסגר איתו מראש והוסיפה שהוא יעסוק בהדרכה של המורים אבל לא יוכל להיכנס לכיתות וללמד את התלמידים. הורי בית הספר, ששילמו את שכרו מכיסם,  החליטו בצער רב לפטר את שירן. ההורים, שחשבו שהם שוכרים איש חינוך שיהיה דומיננטי בחינוך ילדיהם, התקשו להסתפק במתכונת הצרה שאישר לו המשרד לעבוד. "ביצעת את תפקידך במסירות נפש, בהשקעה ובמקצועיות רבה ואין לנו כל טענה בהקשר הזה", כתבו לו.

שירן, שנאלץ לעזוב, פנה שוב לבית המשפט. לפני כמה שבועות פסק שופט המחוזי בירושלים, אריה רומנוב, את פסוקו. "הגעתי לכלל מסקנה שסביר יהיה לקבוע שהחלטתו של משרד החינוך הייתה מודרכת לא רק על ידי שיקולים ענייניים, אלא גם על ידי שיקולים לא ענייניים, שעיקרם התרעומת שהייתה למשרד החינוך על כך שהתובע 'העז' לנקוט נגדו בהליכים משפטיים, כמו גם למשקעים שהיו לאנשי משרד החינוך כתוצאה מההתדיינות וההתנצחות בינם לבין התובע לאורך השנים". כמעט 400.000 שקלים נוספים עלה למשלם המיסים הפרק הזה במלחמה של משרד החינוך במחנך ישראל שירן.