על אוסלו, מלחמת יום הכיפורים ורשות השידור

השבוע מלאו 20 שנה להסכמי אוסלו ואדריכלי המחדל המדמם הזה, שבויי הקונספציה שלפיה רק הטרוריסטים יביאו את השלום, ממשיכים להתל בנו. מי שפיזרו ברוחב יד המחאות והבטחות שמראש ניתן היה לדעת שאין להן שום כיסוי, ממשיכים לעשות את זה גם היום. שמעון פרס הפך נשיא אהוד. יצחק רבין זכה אחרי הירצחו למסע ניקיון ומירוק מהסוג שפעם היינו מוצאים רק במדינות מהזן הסובייטי. רון פונדק ויאיר הירשפלד מוסיפים לנתח תהליכי שלום כמומחים לדבר. יוסי ביילין ממשיך להיתפס כראשון שזיהה. ואיתן הבר, אליו עוד נשוב בהמשך.

צריך לחזור אל הנאומים שנישאו אז, בימים ההם, כדי להיזכר במצעד האיוולת שאליו הובילו את המדינה הזו קברניטיה. צריך לעבור על עיתוני אותם ימים כדי להתחלחל מהדרך שבה עבר כל זה, בלי שעיתונאי אחד יצביע וישאל בנימוס ולו שאלה אחת קטנה. "אנו שותפים לערכי החירות וזכויות האדם", הבטיח אז יאסר ערפאת ולאיש לא צרמו האוזניים. שמעון פרס, שמעולם לא התקשה יתר על המידה לגייס פאתוס, פסק ש"זהו היום המבטיח ביותר בהיסטוריה הארוכה מאד של עמנו".

מול החששות של אנשי הימין, שלמרבה הצער התגשמו במלואן, רבין ופרס, וזה כבר ברור היום, חיו בעננים. "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים", זלזל רבין ביולי 1995. "הרי הבטיחו לנו קטיושות מעזה. כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלסטינית. לא הייתה אף קטיושה ולא תהיה אף קטיושה". פרס, סרקסטי כתמיד, לעג גם הוא. "כאשר דנו על רצועת עזה נשמעו כאן בבית קולות שיעופו פצצות, קטיושות מעזה לאשקלון. עפו?...אנו נביא לילדים של כולם מזרח תיכון חדש, מודרני", הבטיח. כשחבר הכנסת משה קצב הזהיר מפני מדינה פלסטינית, פרס יצא מכליו. "אתה חרש? אני אומר לך 'לא תקום מדינה פלסטינית". בנאומו האחרון לפני שנרצח, הבהיר גם רבין את עמדתו באשר להקמת מדינה כזו. הוא הסביר שהוא תומך ב"ישות שהיא פחות ממדינה", הוא הבהיר ש"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים", הוא הבטיח ש"לא נחזור לקווי ה-4 ביוני 1967", הוא קבע ש"גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הרחב ביותר של מושג זה" ופסק ש"ירושלים תהיה מאוחדת, כבירת ישראל, בריבונות ישראל ותכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב". כל זה לא הפריע ליורשיו לבנות לו אחר כך מורשת שלא הייתה ולא נבראה ולהתרפק על רבין שלא היה מעולם. אפילו מי שהיה יד ימינו, איתן הבר, ניסה לשכנע השבוע, במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות",  ש"חותמי ההסכם הניחו שיגיעו לבסוף למדינה פלסטינית במתכונת כזו או אחרת".

אדריכלי הסכם אוסלו מופיעים בימים האחרונים בכלי התקשורת כאילו היו פרשנים. הם מסתכלים על התהליך מהצד משל היו צופים ביציע, מסבירים היכן שגה ערפאת, מנתחים איפה טעה רבין ומה היה צריך לקרות כדי שהכל יעלה יפה. כאילו אין להם עצמם קשר לתוצאות הטראגיות של התהליך ולנחלי הדם שזרמו בעקבותיו. הם, שחשבו להיכנס אל דפי ההיסטוריה כמי שהביאו את השלום הנכסף, מדלגים עכשיו בקלילות מבין דפי הספר הזה החוצה כאילו האחריות לא נמצאת קודם כל על ידיהם שלהם.

רון פונדק, שלא ברור אם הוא תמים או שמא הוא תופס אותנו ככאלה, מתקשה להפנים עם זה שהשיר "נולדתי לשלום" לא נכתב כנראה על הפרטנר שמצא לתהליך הזה. הבעיה של ערפאת, הסביר במאמר שפורסם ב"הארץ", שהוא לא עשה את "השינוי המנטלי והמנהיגותי במעבר מעידן של מאבק צבאי וטרוריסטי לעידן של דיפלומטיה ומדינאות". פונדק משוכנע שהטעות של ערפאת באה לידי ביטוי בכך שהוא הגיע לטקס החתימה על ההסכם כשהוא לבוש מדים. אבל זה עוד כלום. האיש שצבר כל כך הרבה שעות פלסטינים עדיין לא מצליח להשתחרר מהגרסה שמכר לעצמו ולנו שלפיה ערפאת  - נעבעך - רצה להלחם בטרור ואף הורה להלחם בו אלא ש"במקרים רבים ההוראה הייתה מסויגת ונרפית". ומי היה הקרבן של כל זה? כמובן, ערפאת עצמו, שההתנהלות שלו אפשרה לנו, הישראלים, לייחס את הפיגועים "לכל הפלסטינים, בלי להבדיל בין תומכי תהליך השלום ומתנגדיו".

איתן הבר, במאמר מכמיר לב של מי שמנסה בשארית כוחותיו להיאחז בשולי גלימתו הקרועה לגזרים של הסכם אוסלו, משוכנע שאם יש למילה "אוסלו" קונוטציה שלילית זה רק בגלל העבודה של אנשי הימין. זה הם שאשמים.  הוא גם בטוח שלטרור אין שום קשר לאוסלו. יש לו, להבר,  גם הוכחה לזה. האינתיפאדה השניה פרצה הרי רק שבע שנים אחרי אוסלו. מה שהבר שכח זה שבין 1993 ל- 2000 התפוצצו כאן בהמוניהם ישראלים שלא ממש התעניינו בשאלה באיזו מסגרת רשמית סיימו את חייהם. אז איפה בכל זאת היה הכישלון לשיטתו של איתן הבר? בכך שרבין הניח שהוא ינהל את ההסכם עד סופו, "הוא ינווט, הוא ינהיג, והוא יעצור את ההסכם אם וכאשר יהיה צורך בכך". ובכן, איתן הבר, רבין היה חי וקיים איתנו כאן כשהטרור השתולל ברחובות וזה לא הביא אותו לעצור שום דבר ואפילו לא לנווט אותנו לאיזה שהוא מקום טוב יותר. סיפרתי כאן פעם כיצד עבדתי בימים ההם במכון סקרים מוביל, שנתבקש על ידי שניים מיועציו הקרובים של רבין לבדוק האם סובסידיות שיינתנו לישראלים שיבקשו לצאת לנפוש בחו"ל, יסייעו להם לשכוח שם את הזוועות שראו כאן לפני העלייה למטוס, ובכך לשפר את מצבו העגום של רבין בסקרים.

יוסי ביילין, מהבכירים שבאדריכלי אוסלו, כתב לא מכבר בעיתון סופהשבוע: "פעולות ההתאבדות של חמאס התחילו בדיוק 40 יום אחרי הטבח של גולדשטיין. 40 יום זו בדיוק תקופת האבל אצלם. האינתיפאדה השנייה התחילה בביקור הפרובוקציה המטורף של שרון בהר הבית. אומרים 'אוסלו אשם' וזו פשוט רמאות, עיוות ההיסטוריה". אתם הבנתם? לא אוסלו אשם.  לא מי שהביא את ארגוני הטרור מתוניס לפתח ערינו אחראי. לא מי שקיווה שאלפי פלסטינים חמושים יבשרו את השלום צריך להסביר מה קרה פה. זה ברוך גולדשטיין. הכל ברוך גולדשטיין.

 

החבורה הזו לא עשתה את זה בכוונה. פרס, רבין והאחרים לא התכוונו למה שיצא. הם רצו טוב. אבל הם לקחו הימור מטורף, ערכו ניסוי בחיי אדם והניסוי הזה כשל. במדינה נורמלית עם כתם כזה ברזומה, שמעון פרס לא היה יכול לעולם להיות נשיא. במדינה כזו גם חבריו לא היו ממשיכים להסתובב בינינו בראש מורם, ישובים באולפנים עטויי ארשת חשיבות של מי שצברו ניסיון, ממליצים לממשלת ישראל כיצד עליה לנהוג. אבל אצלנו רוח ותרנית ופייסנית בפני הערבים הייתה מאז ומעולם הדרך לזכות באהדת התקשורת ולקנות לעצמך כמדינאי חיים בלי שאלות קשות. אריק שרון היה עד ההתנתקות מותג ציבורי דומה לזה של ברוך מרזל. העלייה שלו להר הבית נתפסה בעיתונות שלנו חמורה יותר מכל מהלך אוסלו. עד להתנתקות. שם נגמר הכל.

 

בוונצואלה החליט עכשיו הנשיא לחייב את ערוצי הטלביזיה לשדר פעמיים ביום את "חדשות האמת",  שעליהן הפקיד את שר התקשורת שלו. בתום המהדורה הזו, הבטיח, אזרחי המדינה יידעו רק את האמת על מה שקורה אצלם במדינה. אצלנו לא צריך החלטות רשמיות כאלה. אוסלו היא דוגמא מצוינת. התקשורת הישראלית כולה התגייסה כדי לספר לאזרחיה כמה טוב יהיה פה אחרי ההסכם. הדגלים התנופפו ברוח, על הדשא בבית הלבן הייתה אווירה של משהו חדש מתחיל, ובכל העיתונות הישראלית לא היה אחד שישאל את השאלות הקשות. "חדשות האמת" בלי החלטת נשיא ובלי להיות ונצואלה.

אני מחכה ליום שבו מישהו יראיין כאן את שמעון פרס, יטיח בפניו את שמותיהם של מאות הנרצחים, יציג לו את הבטחותיו לפיהן "נגמרו מאה שנות טרור" ו"התחילו מאה שנות דו קיום ושכנות טובה" ולא יניח לו עד שישיב. לו יהי.

 

 

 לכל איש יש שם. כמעט

בערב יום הכיפורים, פרס "ידיעות אחרונות" בשולי 24 מעמודי המוסף שלו את שמותיהם של 2656 חללי המלחמה ש- 40 שנה מלאו לה. באותו יום ממש שבו יצא הגיליון הזה,  צוין גם היארצהייט להסכם אוסלו. אם במלחמה אנחנו לוקחים בחשבון שיהיו מי שלא ישובו ממנה, כשחותמים על הסכם שלום הציפיה היא למשהו מעט שונה. ובכל זאת, אוסלו הניב מאות הרוגים בשלב הראשוני ועוד כאלף בהמשך, ולמרות זאת "ידיעות אחרונות" לא יקדיש כנראה את עמודיו כדי לפזר את שמותיהם מעל דפיו. לא רק "ידיעות". זה חלק מהנראטיב שהתקשורת הישראלית טורחת להטמיע בנו כבר שנים. הסכמי שלום, גם אם הם נגמרים בבתי העלמין, הם סיפור של הצלחה. מלחמות, ככל שמדובר בצה"ל,  הן תמיד כושלות או מיותרות. מלחמת יום הכיפורים, פאר ניצחונות צה"ל, תטופל תמיד רק בדגש על המחדל. ששת הימים הביאה את הכיבוש. על שלום הגליל אין מה לדבר. נשארה לנו רק מלחמת השחרור, שבינתיים עוד אפשר להגיד עליה כמה מילים טובות. בינתיים.

ועוד משהו קטן. בפרויקט יפה בכפולת האמצע שלו, הציג "ידיעות אחרונות" את שערי העיתון מימיה הראשונים של המלחמה וקשה שלא להבחין פה ושם בטרימינולוגיה שהייתה ואיננה עוד. לחיילים המצרים קראו אז "חיילי האויב". צה"ל זכה לכינוי "כוחותינו".

 

היהודים באים

אני מאלה שמחייבים את השידור הציבורי. אפשר ליהנות מהטלביזיה המסחרית, אפשר לנקות את הראש משעשועיה ומתכניות הריאליטי שלה, לא מופרך להתחשב ברייטינג ולתת לציבור ממה שהוא רוצה, אבל לצד כל אלה חייבים גם משהו אחר. מישהו צריך להיות אחראי לתרבות ולאיכות גם אם הם עולים הרבה כסף ולא מחזירים אותו בחזרה, וגם אם הם מיועדים לפלח צרכנים קטן.  דווקא מהמקום הזה אני מתקשה להבין מה קורה ברשות השידור בגיזרה הסאטירית.

השבוע יצא החוצה לאוויר העולם קדימון לסדרה חדשה שאמורה הייתה לעלות בערוץ 1, "היהודים באים" שמה. "אבל אני רוצח ימני", שרים בקדימון הזה יגאל עמיר, ברוך גולדשטיין ויונה אברושמי כשהם רוקדים וסביבם פרחים צבעוניים. אין לי בעיה עם סאטירה שמאלנית וגם אם אני די מקיא מההומור הזה אני חושב שגבולות חופש השיסוי בסאטירה צריכים להיות רחבים מעט יותר מאלה שבשיח הרגיל. ובכל זאת, שני עניינים מציקים לי כאן. האחד, שמדהים עד כמה לא נמאס לאוסף יוצרי השמאל המוכשרים לחזור שוב ושוב אל אותן בדיחות הסתה לעוסות שהן שיעור המבוא בכל מערכון בטלוויזיה הישראלית. תקראו לזה החמישייה הקאמרית, תקראו לזה ארץ נהדרת, תקראו לזה היהודים באים או היהודים הולכים. תמיד תמיד זה יתחיל עם ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. חלאס, חברים. תאמינו לי, יש עוד הרבה על מה ללעוג בימין.

ועוד הערה. גם לימין יש סאטירה. קוראים לה "לאטמה". רשות השידור מנהלת איתה כבר כמה שנים מו"מ ארוך ומתיש ומציבה לה אינספור מכשולים בדרכה אל המסך. בסיבוב האחרון ביקשו ברשות שלאטמה תוכיח איתנות פיננסית, דרישה שמשום מה מה"יהודים באים" איש לא דרש. קודם לכן דרשו בוועדת התוכן לצפות בכמה פרקים, מהלך שלא נעשה עם אף תכנית אחרת שאושרה בשנים האחרונות. אחר כך ניסו לדחות את החתימה עם לאטמה בטענה שהרשות עוסקת כעת רק בנושאים שיש להם "ערך ציבורי לטווח ארוך",  ולהומור הימני הרי יש בקושי ערך ציבורי, בטח לא לטווח ארוך. בינתיים, עד שיגררו את לאטמה במסדרונות הרשות במשך שנים,  נמשיך לראות אינספור סאטירות ומערכונים חד צדדיים שעוברים במסלול הירוק. כי דברים מצחיקים קורים הרי רק בימין.

לפני כשנה, במסגרת ניסיונותיה הגמלוניים של הרשות לאזן פוליטית את השידור הציבורי, התקבלה החלטה להצמיד באולפן בייביסיטר לקרן נויבך, שמגישה את אחת התכניות האיכותיות ברדיו.  ראיינתי אז את מיקי רוזנטל, שיחד עם כמה חברים הלך להפגין במחאה מול בניין רשות השידור. רוזנטל הסביר לי אז שהתקשורת בכלל, וזו הממלכתית בפרט, חייבות לשאוף להיות מאוזנות יותר והוא אף הבטיח להלחם בעד האיזון הזה, אבל באותה נשימה קבע שכך לא משיגים אותו. הסכמתי עם כל מילה שלו. גם עם הרישא, גם עם הסיפא.

עכשיו הגיעה העת שדווקא מהצד השמאלי של המפה התקשורתית, ויש כמה אנשים בצד הזה, תישמע הדרישה לעשות צעד ראשון לתיקון חוסר האיזון הזה. אם לאטמה תתברר כלהיט היסטרי, הערוץ הראשון ירוויח. אם תתגלה ככישלון, לפחות יוכלו שם להגיד ביושר ששום דבר בקבלת ההחלטות לא נגוע בחד צדדיות פוליטית. תאמינו לי, עם קצת מאמץ אפשר למצוא כמה דברים מצחיקים גם בצד השני. כך או כך, זו יכולה להיות שעתם היפה של לא מעט עיתונאים הגונים וגם של סאטיריקנים אנשי שמאל. את התמיכה בלאטמה הם שצריכים להוביל.