על אומץ הלב של מפקדי צהל, על גאולה אבן ועל הילדות הבדואיות

לפני כמה שנים פרסמתי כתבת תחקיר שנגעה לפעילות של קציני צה"ל. קודם לפרסום העברתי  לדובר צה"ל שאלות לתגובה וכעבור יום או יומיים קבלתי טלפון מקצינה שביקשה להשיב לי. "תרשום שהתגובה נמסרה על ידי גורמים צבאיים", ביקשה. "סליחה", הערתי לה. "אני לא זוכר ששלחתי את השאלות שלי לגורמים צבאיים. האמת היא שאני בכלל לא מכיר בצה"ל שום גורמים. אני מכיר את דובר צה"ל ואני מבקש את תגובתו שלו או של מי מטעמו, שיהיה מוכן לעמוד מאחרי הדברים בשמו". הפרקטיקה הזו, שבה צה"ל מעדיף שלא לקחת אחריות על דברים שיוצאים מפיהם של מפקדיו, קנתה לה אחיזה עמוקה בעיתונות. היא מתאפשרת בעיקר משום שכתבים צבאיים מוגבלים ביכולת שלהם שלא לשחק את המשחק שמכתיב דובר צה"ל.

בשבוע שעבר פרסמה כאן חברתי, חן קוטס בר, פרויקט רחב, מרתק ומטלטל ובו עדויותיהם של חיילי מילואים שגוללו סיטואציות של פגיעות קשות בהם מצידם של פלסטינים, עד כדי סכנת חיים, לצד הטענה שצה"ל משלים עם המצב ולא מאפשר להם להגיב כדי להגן על עצמם. התלונות הללו של החיילים חייבו תגובה של דובר צה"ל או של קצין בכיר מאלו שאחראים על הפעילות בגזרה. אבל זה לא קרה. במקום זה שיגר צה"ל לעיתון מישהו שהתחבא תחת הכותרת "קצין בכיר בפיקוד המרכז". זו לא הפעם הראשונה שהקצין הזה, איש עתיר זכויות, מסתתר מאחרי הכינוי המביך הזה ולא לוקח אחריות על דבריו. לו אני עורך מוסף "סופשבוע" הייתי משליך את התגובה הזו שלו לפח האשפה ולא מביא אותה כלל לפרסום. הגיע הזמן שמפקדי צה"ל, שיודעים להלחם בפלשתינים ולתקוף בסוריה ולהיערך להשמדת הכור באיראן,  יידעו לגלות אומץ לב ולעמוד מאחרי העמדות שלהם עצמם.   

בדואים בתקשורת העברית 

אתר האינטרנט של "העין השביעית" מתח שלשום ביקורת על העיתונים היומיים, לבד מ"הארץ", שלא מצאו לנכון לפרסם בהבלטה את סיפור הרצח המזעזע של שתי האחיות הבדואיות בנות ה- 3 וה- 5. אני מצטרף לביקורת. ברור שאם היה מדובר בילדות יהודיות זו הייתה הכותרת הראשית של כל העיתונים. אגב, באותה מידה אפשר לומר שאם האחיות המתות היו תושבות התנחלות, יתכן שהסיפור היה מתהפך על ראשו. "ידיעות", "מעריב" ו"ישראל היום" היו מגישים אותו בכותרת הראשית ו"הארץ" לא. זה כבר קרה פעם, כשרצח חמשת בני משפחת פוגל הפסיד לצונאמי ביפן במירוץ אל הכותרת הראשית של העיתון לאנשים חושבים.

אני מסכים, כאמור, להערה של "העין השביעית", אבל חולק על הניתוח. אכן, ישנו תת סיקור של המגזר הבדואי, אלא שלרוב הוא דווקא משרת היטב את בני העדה הזו. במסגרת הקיפוח הזה העיתונות חוסכת מאיתנו בדרך כלל הבלטה של מידע על חיסולים ונקמות דם, שאליהם אנחנו מתייחסים כאל פולקלור בדואי עתיק יומין ולא כאל פשע חמור. אנחנו גם לא מתרשמים יתר על המידה מנערות בדואיות שנופלות מדי פעם לתוך בארות מים, אף שכולנו יודעים שלא מדובר במעידה תמימה אלא ברצח על רקע חילול כבוד המשפחה, משום שגם זה נתפס אצלנו כמנהג עממי נפוץ. גם ידויי אבנים בכבישי הנגב לא נכנסים למהדורה מכיוון שאנחנו רואים בהם אירוע שבו כלב נשך אדם, ממש כמו שאנחנו מסתכלים על ידויי האבנים ביהודה ושומרון. הערבים מנהגם ליידות אבנים ביהודים. היהודים מנהגם לקבל בראש. כשהיוצרות מתהפכות ויהודי מחליט לרסס גרפיטי על מבנה של ערבים, או אז הופכת דרכו אל שער העיתון, בצירוף ההגדרה "טרור יהודי", קלה להפליא.  

הנה דוגמא קטנה. לפני כמה שנים יישבה קבוצה של כמה עשרות משפחות צעירות את מה שהיה פעם קיבוץ רתמים והקימה בו ישוב חדש. כמה מאות מטרים מרתמים מצוי הישוב הבדואי ביר הדאג'. בין הישובים הללו אין שום ויכוח על אדמות, אין שום סכסוכי קרקעות, כלום. כשצעירי רתמים הגיעו למקום הם אפילו ניסו, ובהצלחה בלתי מבוטלת, לייצר מערכת יחסים טובה עם השכנים. עד היום ישנם ביקורים הדדיים, חלק מאנשי רתמים עורכים קניות בכפר הסמוך וגם חברויות משני הצדדים צמחו עם הזמן.

בציר אחר, זה שבין הכפר לרשויות המדינה, התפתחה מערכת יחסים טובה פחות, בעיקר סביב הבניה הבלתי חוקית של הבדואים. הללו בונים בלי היתרים ובניגוד לחוק והמדינה מנסה להיאבק בתופעה. בשנה האחרונה מצאו צעירי ביר הדאג' דרך נאה להלחם ברשויות. בכל פעם שמפקח של משרד הפנים מגיע להדביק צו הריסה על בית לא חוקי, מהלך שמתאפשר רק עם ליווי של חצי ממשטרת ישראל ויחידות מיוחדות, רצים הבדואים להכות בשכניהם היהודים. כשהמעשה המגונה הזה מתרחש ביהודה ושומרון הוא מכונה "תג מחיר". המשמעות שלו היא שבכל פעם שהמדינה תפעל נגדי, אני אפגע בשכן שלי, שאין לו שום קשר לעניין. זה מתועב כשזה נעשה על ידי יהודים בשומרון. זה מתועב כשזה נעשה על ידי בדואים בנגב.

לא מכבר, בעקבות פעילות אכיפה של משרד הפנים, הועלו באש המתבנים של קיבוץ רביבים הסמוך. במקרה אחר נרגם קבלן שהגיע לעבוד ברתמים. גם רכב הביטחון של הישוב ספג מטח. לפני שבועיים הותקפו בני זוג מהיישוב במוט ברזל. השבוע, באירוע אחד נופצו שמשות רכבה של תושבת ששבה לישוב, כשילדיה הקטנים איתה ברכב. באירוע אחר ארבו 15 תושבי ביר הדאג' על טרקטורוניהם לתושב אחר של רתמים בשטח החקלאי שלו וכשהגיע למקום ניפצו את שמשות רכבו באבנים. בין לבין, מונחים מפעם לפעם צמיגים בוערים על הכביש הראשי ורכבים של עוברים ושבים תמימים נסקלים. גם רכבי משטרה ספגו שם אבנים יותר מפעם אחת.

ועכשיו, שמישהו הגון יסביר לי איך אירועי תג המחיר החוזרים ונשנים הללו, שמסכנים חיי אדם, הגיעו השבוע בפעם הראשונה, גם זה בקושי, לסיקור כלשהו. איך זה ששמשות מנופצות של יהודים, שעלולות להסתיים בפגיעה בנפש, מקבלות פרומיל סיקור מסיסמה מכוערת על קיר של מנזר. אז נכון, המגזר הערבי בכלל והבדואי במקרה הספציפי הזה זוכים לתת סיקור, אבל בדרך כלל הם כאמור צריכים לשלוח על זה פרחים למערכות העיתונים.

אגב, בפעם האחרונה שהתקשורת התעניינה בנעשה בביר הדאג', זה היה בכתבה חביבה ב"גלובס" שבה כיכב אחד, עיד אבן חזאעל. מדובר במנהל בית ספר שאכפת לו, איש שמארגן חוגים לילדים, שעושה מעשים טובים ושנפגע מאד מהדימוי של המגזר שלו בעיתונות. "הכי מעצבן זה שאומרים 'בדואי גנב'", התלונן. "אני לא גנב. אני אקדמאי. אני מנהל בית ספר". שלשום הוגש נגדו כתב אישום אחרי שאיים לשרוף את ביתו של אחד מתושבי רתמים.  

שמחות

רגע אחרי חתונת השר גדעון סער והעיתונאית גאולה אבן התחדש הדיון בשאלה אם אבן יכולה להמשיך ולהגיש תכנית פוליטית בערוץ הראשון. גאולה אבן היא עיתונאית ותיקה ואיכותית ומכיוון שהדיון הזה נולד בגלל נישואיה ולא משום מעשה לא טוב שעשתה, יש בו משהו מאד לא נוח.

אפשר למצוא בקלות נימוקים כדי להסביר למה אבן יכולה להמשיך בתפקידה כאילו לא ארע דבר. האחד קשור בחופש העיסוק, השני בטענה שזה מה שעשתה כל חייה המקצועיים והחלטה לקטוע אותם תהווה פגיעה קשה מנשוא בה ובקריירה שלה. אפשר גם לטעון שיש כאלה, אמנון אברמוביץ לדוגמא, שמוכיחים שכדי להכניס אינטרסים זרים לתוך השידור לא צריך להתחתן קודם עם פוליטיקאי.

מורן שריר, מבקר הטלוויזיה המשובח של עיתון "הארץ", הזכיר השבוע שאבן עובדת ברשות השידור, שכפופה לראש הממשלה, ובמובן הזה ניגוד האינטרסים שמתעורר במקום שבו היא אמורה למתוח עליו ביקורת, גדול הרבה יותר. אני, אם יורשה לי, סבור אחרת. קרן נויבך, עודד שחר וגאולה אבן עצמה הם ההוכחה שאפשר לשדר ברשות השידור מבלי לשרת את ראש הממשלה.  

נראה לי שהסוגיה המרכזית שצריכה להיבחן כאן היא עוצמת ניגוד העניינים. ובמובן הזה אין עוצמה גבוהה יותר מזו שבין בני זוג. אפשר לסמוך על אבן שתעשה ככל יכולתה כדי לשדר באופן נטול פניות, אבל חייבים להודות שזה פשוט בלתי אפשרי. יתרה מכך, ניגוד עניינים אינו נבחן במימוש שלו אלא בפוטנציאל שלו. גדעון סער, צריך לזכור, איננו חבר כנסת מהספסלים האחוריים. הוא מהבולטים והמרכזיים שבפוליטיקאים,  הוא עומד בראש אחד המשרדים החשובים ויש לו יומרות להגיע רחוק עוד יותר. והעובדה שכל שאלה שתשאל אבן במהלך ראיון עם כל פוליטיקאי תהיה חשודה על ידי חלק מהצופים במשוא פנים, די בה כדי לייצר פגיעה אנושה באמון הציבור בשידור הציבורי. נסו לדמיין לרגע סיטואציה דומה שבה רעייתו של נוחי דנקנר, נניח שהייתה עיתונאית, הייתה מגישה את התכנית הכלכלית של הערוץ הממלכתי. האם מישהו מאיתנו היה מאפשר לזה לקרות?

יש מקרים שבהם אנשים הולכים אחרי האהבה ומשלמים מחיר כואב. זה קורה לבני זוג שאחד מהם מקבל תפקיד בחו"ל, מה שמחייב את השני לעזוב את משרתו כאן. זה קורה באלף ואחד מקרים אחרים. שמעתי את הטענות לפיהן אנחנו עוסקים בקריירה של אבן ולא בזו של סער ודורשים ממנה מה שאנחנו לא דורשים ממנו משום שהיא אשה. מדובר בקשקוש. גדעון סער הוא נבחר ציבור ורעייתו הטריה היא עובדת מדינה. זה כל ההבדל. ועל עובדת מדינה חלים כללי אתיקה שאינם חלים על נבחר ציבור. אגב, אם בני הזוג עצמם יחליטו שעיסוקה של גאולה חשוב להם מזה של גדעון, זה עניינם שלהם. מה שברור הוא שכל עוד הוא במקומו, היא לא יכולה להיות במקומה. זה לא נעים. זה גם לא מגיע לה. אבל אין אפשרות אחרת.