בסוף השבוע שעבר הופיעה במדור הרכילות של "ישראל היום" הידיעה הבאה: "אילן לוקאץ וצוות של ערוץ 2 הגיעו השבוע לנווה שאנן בתל אביב כדי לצלם סרט דוקומנטרי על עובדים זרים והותקפו בידי מספר אריתראים שיכורים, שאף שברו להם את המצלמה. שוטרי מרחב יפתח הצילו את הצוות מלינץ'. בבית המשפט טענו התוקפים כי הצוות התעלם מבקשתם לא לצלם".
בתחילת השבוע טיפלו בסיפור הזה חבריי, אראל סג"ל ואבישי עברי, בתכניתם ברדיו "גלי ישראל" ומתחו ביקורת על ערוץ 2 שבחר שלא לחשוף את ההתקפה האלימה על הצוות שלו. השניים הזכירו מקרים קודמים שבהם הותקפו עיתונאים, בעיקר על ידי מתנחלים או חרדים, אשר הגיעו אל צופי המהדורה במהירות רבה. הסברה של סג"ל ועברי הייתה שלוקאץ', שעמדותיו הפוליטיות והחברתיות ידועות, לא רצה לפגוע בשמם הטוב של המסתננים. עברי צלצל ללוקאץ והציע לו לעלות לשידור. לוקאץ' סירב. "אנחנו העיתונאים, לא הסיפור", הסביר. עברי ניסה לפנות לחברת החדשות של ערוץ 2 כדי לקבל הסברים ונתקל ב"אין תגובה". הסירוב הזה להגיב הוא מנהג נפוץ אצל עיתונאים, שמכסחים את הצורה לכל מי שהוא לא הם כשהוא מבקש לשמור על שתיקה, אבל זה נושא לדיון אחר.
לוקאץ' אמנם לא התראיין אבל יצא למלחמה נגד סג"ל בפייסבוק. לוקאץ' האשים את סג"ל בגזענות, טענה שנשמעת משעשעת במיוחד כשהיא באה מפיו של מי שהמליץ: "חנך את ילדיך לבוז ללובשי השחורים. הסבר להם שמדובר במפגרים קליניים עם הפרעה נפשת".
לעצם העניין טען לוקאץ' כי "ראשית, לא נפלה שערה משערות ראשנו...זה אירוע מינורי שבמינורים". על הדרך פרש גם את משנתו העיתונאית. "ככלל, אני חושב שאנחנו צריכים למעט ככל האפשר בדיווחים על עצמנו...בניגוד למה שחלקנו חושבים, השמש דווקא לא זורחת בבוקר מחריץ התחת שלנו והתקשורת היא לא הדבר הכי מעניין בעולם".
ובכן, אם המבחן של לוקאץ' לזריחת השמש מהתחת הוא מבחן הסיקור של העיתונאים את עצמם, הרי שעמדת מקום העבודה שלו בענייני הזריחה לא מוטלת בספק. נכון, את הסיפור על ההתקפה של האריתראים על כתב התרבות וצוותו בחרו בערוץ 2 להצניע, אבל במקרים אחרים הם דווקא ששו לרוץ לספר לכולנו מה קרה להם.
דוגמאות? יש לא מעט. יש את מכוניתו של רוני דניאל, שחובלה בעמונה, אירוע שעליו התבשרה האומה בשידור חי מהשטח. יש את ההתקפה של החרדים בבית שמש על כתבת הערוץ, דפנה ליאל, שבערוץ 2 דאגו שלא נפספס. יש גם את הסיפור של ציון נאנוס, שהתלווה לצוות מעקב ההתנחלויות של שלום עכשיו, שביקר בישוב דולב. אחד התושבים במקום התנפל על נאנוס, שבר לו את המצלמה (נשמע מוכר?) ומהדורת החדשות המרכזית לא הסתפקה בדיווח על האירוע אלא גם טרחה להוציא פרומו לאתרי האינטרנט כמה שעות קודם, כדי שלא נשכח לצפות. אפילו כשצוות הערוץ הותקף על ידי ערבים בסילואן ראינו את זה על המסך. כי המסתננים הם היום הקבוצה המאותרגת ביותר בתקשורת. לכן, לטעון שהעיתונות לא מסקרת את עצמה ושערוץ 2 לא מסקר את ההתקפות על עיתונאיו זה לא יותר מקשקוש שלא מחזיק מים.
הטענה על הצורך להפריד בין העיתונאי לבין מה שעובר עליו שערורייתית עוד יותר כשהיא באה מפיו של לוקאץ', תושב רמת אביב המעורב באופן אקטיבי במלחמה נגד אנשי חב"ד ליד הבית שלו, מה שלא הפריע לערוץ שלו לאפשר לו להכין כתבה על ההשתלטות שלהם על השכונה שלו.
אגב, הסיפור על ההתקפה בדרום תל אביב היה חייב להתפרסם גם אלמלא היה מדובר בעיתונאי. העובדה שמי שמבקש לצלם בדרום תל אביב מסתכן בהתקפה אלימה של מסתננים אפריקאים, היא סיפור עיתונאי לפי כל קנה מידה.
המרצע יצא סופית מהשק בסטטוס האחרון של לוקאץ', שאחריו אפשר אולי לשער מדוע זכינו לקרוא את הסיפור על מה שקרה לו רק ברכילות של "ישראל היום". "אראל", כתב, "תחשוב שאתה פליט סודאני שהוריו ואחיו עדיין חיים במדינה שבה שהות בישראל היא עבירה על החוק ואתה מוצא לידך צוות טלביזיה. אתה תעשה הכל כדי שלא להיות מצולם".
הויכוח הזה בין לוקאץ' לסג"ל עורר הרבה הדים, בעיקר בתוך הברנז'ה. אתר האינטרנט "וואלה" החליט לטפל בו. לא, לא בלוקאץ'. בסג"ל. באופן מגושם וגמלוני במיוחד, תוך ניסיון להסביר לקורא האינפנטיל מה מומלץ לו לחשוב, הוגדר הטיפול של סג"ל בפרשה כ"ביקורת מימין", לצד אזכור כפול שתחנת הרדיו שבה דיבר על זה "משדרת למתנחלים". עזבו את זה שמדובר בעיתונאות נחותה. העניין הוא ש"וואלה" לעולם לא יכתיר שום עיתונאי מהצד "הנכון" - לא אמנון אברמוביץ, לא אילן לוקאץ ולא יונית לוי - כ"שמאלנים". ארבעה וחצי עיתונאים עם דעות לאומיות יש בעיתונות הישראלית המיינסטרימית ובכל פעם שמישהו מאיתנו אומר משהו, יטרחו האורקלים העיתונאיים הללו להזהיר את קוראיהם הרכים ולהזכיר להם שאת מה שאנחנו אומרים צריך לשפוט לא באופן אובייקטיבי אלא רק על פי בית הגידול האידיאולוגי שלנו.
ועוד מילה אחרונה וכועסת אחרי גילוי נאות נדרש. גם אני משדר ב"גלי ישראל". ומהמקום הלא אובייקטיבי הזה שלי אני קובע נחרצות שתחנת הרדיו הזו ושידורי האקטואליה שלה מאוזנים יותר מכל כלי התקשורת הממלכתיים, בטח יותר מאתר האינטרנט של וואלה. כך שאת הטיפול של וואלה בפרשה הזו אין שום קושי להכתיר, לפי אמות המידה של האתר, בכותרת "ביקורת מהשמאל הקיצוני".
אני מתנצל אם למישהו מפריע שאנחנו רוצים את פולארד בבית
"אובמה ינחת היום בישראל, פולארד נשאר מאחור". זו הייתה הכותרת הראשית ל מעריב שלשום. זו הייתה כותרת עם אמירה. לא תמיד אני מזדהה לגמרי עם כל מילה שנכתבת בעיתון שלי. לא פעם יוצא לי לנהל ויכוחים בתוך הבית על ענייני תוכן. בכותרת הזו הייתי גאה מאד. ולמרות זאת, לגיטימי בהחלט לחשוב אחרת והיו כמה, בעיקר מדורי ברנז'ה, שאכן חשבו אחרת.
מבקר אחד הקפיץ לי את הפיוז. היה זה טור ביקורת התקשורת של "העין השביעית", שאותו כותב עורך האתר, שוקי טאוסיג. "מהיכן שאובה החוצפה לדרוש את שחרורו של מרגל ששלחה ישראל כנגד בת בריתה?", שאל, "...מהשיגיון הזה סובלים הקוראים שעיתונם מדווח על אירוע מדיני בעל חשיבות מהפריזמה הצרה של גורלו של פולארד". ראשית, תודה ל"עין השביעית" על הדאגה הכנה לקוראי "מעריב". לתחושתי, שלא מבוססת על מחקר מדעי, רוב הקוראים שלנו, כמו רוב תושבי המדינה הזו שלא כותבים בעין השביעית, לא חושבים שיהונתן פולארד, סוכן שפעל למעננו ויושב חולה בכלא האמריקאי כבר 28 שנה, הוא "פריזמה צרה". העניין הוא שלמקרא הדברים עלה בי החשש שאם זה היה תלוי בטאוסיג, פולארד היה נשאר בכלא עד יומו האחרון. ככה לפגוע בבת בריתנו? אני גם חושב שאני יכול להבין מאיפה זה בא. "העין השביעית" באה לעולם מבית היוצר של המכון הישראלי לדמוקרטיה. ומכיוון שאל"ף בי"ת של דמוקרטיה היא שמירה על שלטון החוק ופולארד, כזכור, הוא בכלל עבריין, אז שיירקב בפריזמה הצרה שלו. מגיע לו.
אני מתנצל אם מישהו הבין שערוץ 2 לא מאוזן
בשבוע שעבר כתבתי כאן נגד חוסר האיזון הבוטה במהדורת החדשות של ערוץ 2. הזכרתי את האמירות הפוליטיות החוזרות ונשנות של ה"פרשן" אמנון אברמוביץ. הזכרתי ראיון שהעניק ל"הארץ" ושבו הודה שהתגייס כדי להוריד לנפתלי בנט מנדטים.
בעקבות הפרסום העביר לי ארגון "תדמי'ת", שמנהל מעקב אחרי התנהלות כלי התקשורת, תלונה ששלח לאחרונה באותו עניין ממש לחברת החדשות. את התשובה ששלחה ל"תדמי'ת" עו"ד תמי רווה, יו"ר דירקטוריון חברת החדשות, אתם חייבים לקרוא לאט ובהטעמה. "חברת החדשות של ערוץ 2 הינה פלורליסטית ונטולת אג'נדה. כך למשל נמנו על הדסק הפוליטי של חברת החדשות בבחירות האחרונות הכתבים והפרשנים רינה מצליח, עמית סגל, דנה וייס, אודי סגל, אמנון אברמוביץ ועיתונאים נוספים. אני גאה על כך שהנבחרת שלנו משקפת מגוון רחב של דעות ובתוכן גם דעתו של אמנון אברמוביץ', שבוודאי אינו 'פרשן יחיד בתכניות האקטואליה' כנטען על ידכם". "פלורליסטית", "נטולת אג'נדה", "מגוון דעות", "אמנון אברמוביץ' אינו פרשן יחיד". גברת רווה, תני לי לנחש שאין לך טלוויזיה בבית.
היהודים אשמים בכל
הבעתי כאן יותר מפעם אחת את דעתי על הסיקור המוגזם וחסר הפרופורציות של רוב האירועים המכונים "תג מחיר". ההחלטה של כלי התקשורת להתייחס לגרפיטי מכוער כאל "טרור", היא פוליטית ובעיקר ילדותית. אותה עמדה יש לי כשמדובר בגרפיטי הפוכים. כאלה שבאים מהצד הערבי. החוק הפלילי מתייחס אל ציור סיסמאות כאל "השחתת פני מקרקעין" וכך מומלץ להתייחס לזה. מה שבטוח זה שבין אם מחליטים שכל סיסמה על קיר היא טרור מסוכן ובין אם מחליטים שהיא אירוע שראוי לסיקור מינורי, חייבת להיות אמת מידה אחת לכולם. וזה, כמובן, לא יקרה כל עוד כלי התקשורת שבויים באג'נדות שלהם.
ביום רביעי התגלו ביפו צלבי קרס וכתובות "מוות ליהודים", שרוססו על קירות בניינים וחלונות ראווה. כשטקסטים מנומסים בהרבה נתגלו על קירות בכפרים ערביים או על קיר המנזר בלטרון הארץ רעשה. "מוות ליהודים" מתקבל בארץ הקודש בשלווה גדולה יותר.
בעיתון "הארץ" שברו את הראש מה לעשות. פרסום סיפור כזה עלול היה להביא את הקוראים לכעוס על מי שעומדים מאחרי המעשה, ערבים בסבירות גבוהה. הפתרון היצירתי נמצא חיש מהר. ידיעת החדשות התחלקה לשני חלקים. בחלק הראשון, הקטן, הובאו פרטי המקרה היבשים. בחלק השני, פי שניים אורכו, בחר כתב הארץ להיזכר בסיפורו של ערבי שלפני חודש קיבל מכות מיהודים. הוא שיחזר את הסיפור, צירף את הציטוטים של אשתו של המוכה כאילו נשמעו לפני עשר דקות וקינח ברמז עבה לגבי האחראים למעשה. "בשנים האחרונות ניכרת עלייה במתיחות בין יהודים לערבים ביפו, בין היתר על רקע הגידול במספר היהודים בעיר בעקבות הפיתוח הנדל"ני בה ובשל פעילות הגרעין התורני שהתמקם בה ונתפש על ידי התושבים הערבים כ'ניסיון להקמת התנחלות יהודית בלב העיר'". אתם הבנתם? זה לא מרססי צלבי הקרס ואיחולי המוות ליהודים שאשמים. המתיחות אשמה, הגידול במספר היהודים אשם, הגרעין התורני אשם.
אקו"ם