סקר שפירסמה השבוע הרשות השניה העלה ממצאים לגמרי לא מפתיעים אודות המגזרים הזוכים לסיקור שלילי בערוץ 2 ובערוץ 10, כשאת שני המקומות הראשונים תופסים החרדים והמתנחלים (אחריהם עולי אתיופיה וערביי ישראל).

הסקר הזה מילא כמה תכניות אקטואליה, איפשר שוב את הדיון המיתמם בשאלה איך זה קורה ולמה זה קורה, אבל כאן בדיוק זה ייגמר. הערוצים המסחריים, מצידם, מורכבים מאותם אנשים שרובם הגיעו מאותם מקומות ונראים אותו דבר ולפיכך אין להם שום חשק להכניס אל בין שורותיהם הצפופות אף אחד שמדבר אחרת. הרשות השנייה, מצידה, לא רוצה, לא מסוגלת או לא מוכנה לריב עם אף אחד בעניין הזה.

לזכותם של מי שהם הפנים של הערוצים האלה ייאמר שהם אנשי אמת. את מה שהם חושבים הם אומרים בגלוי. "אנחנו כאן כדי להשתין מהמקפצה ומי שלא רוצה את זה על הראש, שיצא מהבריכה".

קחו, לדוגמא, את אמנון אברמוביץ', המוגדר בערוץ 2 כ"פרשננו". אברמוביץ' הוא איש שאני לא מאמין למילה שהוא מוציא מהפה. לא בגלל אינספור הנפילות העיתונאיות שברזומה שלו, כאלה יש לרבים מאיתנו, אלא משום שלעולם לא אדע לסמן את הנקודה שבה נגמרת אצלו האינפורמציה ומתחילה הפובלציסטיקה.

קחו נקודה למחשבה.  אינספור פעמים שמעתם את אברמוביץ' מביא ציטוטים מפי "מקורות בכירים", "גורמים מקורבים" וכיוצא באלה. משום מה, איכשהו, תמיד למקורות ולגורמים האלה יש אותן עמדות פוליטיות כמו של הפרשן שמביא אותן. וזה, צריך להודות, מוזר. שהרי את המערכת הפוליטית והמדינית אנחנו מכירים והיא מגוונת למדי. יש בה ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. ומשום מה, לא ברור איך, שום גורם שחושב שצריך להמשיך לבנות בירושלים ביתר שאת, שצריך להפסיק את הזרמת הכסף לפלסטינים או שצריך להוריד את השאלטר בעזה כשיורים עלינו גראדים, לא יצוטט אף פעם ברצינות אצל אברמוביץ כבר סמכא או כמי שכדאי לשמוע את דעתו.

האם יכול להיות שבמשך עשרות שנים של עבודה עיתונאית אברמוביץ' וחבריו לא הצליחו לגייס ולו מקור אחד שחושב אחרת מהם?

לפני כמה שבועות התראיין אברמוביץ' לעיתון "הארץ". "נכשלתי בדבר המרכזי, שהוא לשכנע במה שחשוב לי. וזה משולש הברמודה הישראלי: הכיבוש, תקצוב החרדים על מנת שיתמכו בכיבוש, ותקציב הביטחון", אמר. סליחה, ממתי התפקיד של פרשן חדשות הוא "לשכנע" בעמדותיו הפוליטיות?

אברמוביץ', שלפחות פעמיים בעבר הודה בשיקולים הפוליטיים שמתערבים לו בעבודה (האיתרוג של שרון וחשיפת כינויו של אבישי רביב, שעליה הצטער משום ששימשה את הימין), הודה גם בריאיון הזה כי "התגייסתי לקילופו של בנט, משום שאם הוא היה מקבל 19 מנדטים ולא יאיר לפיד, הפרשנויות היו מרחיקות לכת. היו אומרים הציבור אמר את דברו. לכן עדיף שלפיד הוא המנצח ולא בנט". אברמוביץ' אפילו לא עושה הצגות. "התגייסתי", הוא מודה, כדי להוריד את בנט. חד וחלק.

אין לי בעיה עם דעותיו של האיש. אין לי בעיה עם דעות בכלל. יש לי בעיה עם זה שאברמוביץ מוצג כפרשן, תוך הונאה של הציבור, אף שהוא משהו שבין פובלציסט לתועמלן. יש לי גם בעיה עם זה שאין לצידו אף אחד שמעניק זווית אחרת. כך בערוץ 2, כך בערוץ 10. ומה שמרגיז יותר מהכל זה שכאשר הערוצים הללו נתקלים בבעיה כלשהי הם אצים רצים לגייס את הציבור לעזרתם, שהרי הדמוקרטיה בסכנה, ורגע אחד אחר כך הם שבים לדרוך על שניהם. על הציבור ועל הדמוקרטיה.

אברמוביץ' הוא כמובן לא היחיד בערוצים המסחריים שהרשות השנייה נותנת לו יד חופשית לעשות כרצונו הפוליטי. יש בחבורה הזו מכל טוב. פרשנים, מגישים וכתבים. ומכיוון שאני מכיר אישית ואפילו מעריך כמה מאלה המחזיקים בתפקידים בכירים בערוצים הללו, אני חייב להודות שמאכזב אותי לא פעם להיווכח עד כמה לא מושך אותם לייצר מוצר מאוזן יותר, מעניין יותר וחד גוני פחות, שבו יישמעו קולות מכל הכיוונים.

גם מולי שגב, יוצר ארץ נהדרת, סיפר לאחרונה בגילוי לב איך הוא משתמש במשאב הציבורי, המפוקח לכאורה, של כולנו כדי לקדם את השקפותיו הפוליטיות. "המטרה שלנו הייתה בנט", הבהיר אחרי הבחירות. למה? כי "מתחת ל'אח שלו' ולהייטק יש אורית סטרוק ועתיד נטול תקווה". מי קבע שעם בנט וסטרוק העתיד נטול תקווה? מולי שגב. וזה מספיק. "תרמתם לבלימה שלו בבחירות?", נשאל. "אולי נתנו את השני גרוש שלנו ובמובן הזה יש לנו תחושת סיפוק מסוימת", הודה. 

חוק הרשות השנייה מסמיך את הרשות לפקח על השידורים ולפעול במגמה "...ליתן ביטוי מתאים למגוון התרבותי של החברה הישראלית...לשידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן". ומכיוון שזה לא ממש מה שהרשות עושה, הרי שלא את ערוץ 2 ו- 10 יש להאשים אלא את מי שנותן להם לעשות מה שהם רוצים. לא העכבר גנב, החור גנב. 

וכאילו כדי להוכיח את העניין, באה לעולם התכנית של יעל דן בגלי צה"ל. שעתיים יומיות של אג'נדה צפופה מכף רגל ועד ראש, במסגרת המשאב הכי ממלכתי שיש. גם יעל דן עסקה השבוע בסקר הזה של הרשות השנייה. דקות ארוכות היא סיפרה על ממצאיו שלפיהם – כך דיווחה -  50 אחוזים מהצופים קובלים על יחס שלילי כלפי החרדים,  40 אחוזים סבורים שיש יחס שלילי כלפי עולי אתיופיה, ו- 33 אחוזים חושבים שמי שסובל מסיקור שלילי הוא הציבור הערבי. אופס. נחשו מה שכחה יעל דן לגמרי במקרה. בינגו. שבמקום השני, בין החרדים לעולי אתיופיה, יש בסקר הזה 43 אחוזים שסברו שהמתנחלים הם שמקבלים יחס שלילי. יותר מהערבים, יותר מעולי אתיופיה. הנתון הזה הופיע בכל העיתונים, הנתון הזה הופיע בהבלטה בסקר, הנתון הזה הופיע בהבלטה בהודעה של הרשות השנייה לעיתונות. רק יעל דן לא ראתה אותו. 

ערבי מותקף זה סיפור טוב

ביום שישי, לפני שבועיים, חסמו רעולי פנים ערבים את רכבם של שמואל ורחל נחמני, שנסעו בשכונת ארמון הנציב בירושלים. הם התנפלו על הרכב וניפצו את שמשותיו במטח אבנים. בנס נחלצו בני הזוג מהמקום. נחמני, ששימש בעבר בתפקיד בכיר במשרד האוצר, מכיר לא מעט עיתונאים. שעה קלה אחרי האירוע הוא דיווח עליו ל"ידיעות אחרונות" ובהמשך גם העביר לעיתון תמונות של הרכב מנופץ השמשות.  את "ידיעות" זה לא עניין. כעבור שעה הוא יצר קשר עם "קול ישראל", שהסתפק בידיעה קטנה ואנמית. ביום ראשון הוא ניסה לעניין גם את אנשי הערוץ הראשון. גם להם הסיפור הזה לא עשה כלום. באותו יום הוא יצר קשר גם עם YNET. כתב האתר חזר אליו, שאל שאלות, חקר ובדק, ביקש וקיבל תמונות ונעלם. 

ביום שני, כשהתקשורת עוסקת ללא הפסקה בגל התקיפות של ערבים בידי יהודים, יצר נחמני קשר עם כתב של ערוץ 10. בערוץ היו רציניים. צוות צילום החזיר אותו למקום האירוע, ראיין אותו וצילם את הרכב. בערב התיישב נחמני מול הטלביזיה כדי לגלות שגם בערוץ 10 לא מצאו לתקיפה שלו מקום. טלפון לכתב העלה כי הסיפור נפל "משיקולי עריכה". כשנחמני המיואש סיפר לכתב שינסה את מזלו בערוץ 2, ביקשו ממנו שיחכה עוד יום. חיכה. גם למחרת לא פורסם כלום.

ביום שישי שעבר פורסם הסיפור ב"מעריב" וב"ישראל היום". פרסום מאופק. צנוע. לא בולט. קטן בהרבה מזה שלו זכתה ערביה שהותקפה באותה עיר ושסיפורה טופל בהרחבה בכל תחנה אפשרית.

אנחנו יכולים לספר לעצמנו שערבי שתוקף יהודי זה כלב שנושך אדם. זו מחשבה גזענית. אנחנו יכולים לנסות לשכנע שמעצמנו אנחנו מצפים להיות טובים יותר. זה קשקוש.

על דבר אחד אי אפשר להתווכח. כשביהודה ושומרון נזרקים עשרות בקבוקי תבערה על יהודים רק משום שהם יהודים וכלי התקשורת בוחרים להתעלם מזה, כשרעולי פנים ערבים תוקפים יהודים בירושלים והעיתונות בוחרת לא לספר על זה, כשיהודים עוברים ניסיונות לינץ' בדרכם לקבר יקיריהם בהר הזיתים ואנחנו יודעים ומעדיפים לא לכתוב על זה כלום ובמקום זה אנחנו טורחים לספר על ערביה שספגה יריקה בנצרת, אנחנו אחראים לכך שצרכן התקשורת שיושב בבית מקבל תמונת מציאות מעוותת. אנחנו אחראים לכך שבעולם כולו חושבים שהצד התוקפן כאן הוא הצד היהודי. וכדי לדעת את האמת במקרה הזה לא צריך לעשות שום סקר. 

אלי ישי צודק

אני לא חושב שיאיר לפיד נהג במשא ומתן הקואליציוני בחזירות או בסחטנות כמו שהיו מי שטענו כלפיו. זו הפוליטיקה וכל אחד מנסה להשיג במסגרתה מה שהוא יכול. אבל על הערה אחת של אלי ישי השבוע אני חותם בשתי ידיים.

תארו לעצמכם מה היה קורה אם במקום "יש עתיד", היו ש"ס או יהדות התורה מנהלות סוג כזה של מו"מ עד הרגע האחרון עם התעקשות על כל תג ותג. או-הו איך שהיינו משחיזים את עטינו ונועצים. או-הו איזה קריקטורות היינו רואים מעל דפי העיתונים. או-הו כמה היה ארוך האף בקריקטורות האלה. וכל זה כי במערכות התקשורת השונות יש הרבה אנשים שנראים כמו יאיר לפיד אבל אין אף אחד שנראה כמו אריה דרעי, כמו אלי ישי או כמו יעקב ליצמן.