מכירים את הפקידים שלימדו אותם לראות את העולם רק דרך החור שבגרוש? כאלה שבחיים שלהם יש מעט מוסר וחמלה ואנושיות והרבה כללים וטבלאות וחישובים ונוסחאות וגרפים? זה אחד מהסיפורים האלה. סיפור מרגיז ומקומם.
שני אולמות הסינמטק בתל אביב היו עמוסים ביום שני בערב עד אפס מקום. מילאו אותם כמה עשרות ניצולי שואה מ"ילדי טהרן", שבאו לציין 70 שנה לעלייתם ארצה, מלווים בבני משפחה, ילדים ונכדים. חלק מבני החבורה הזו, שסובבת את גיל השמונים, טיפסו את גרם המדרגות כשהם שעונים על מקל הליכה. חלק אחר נדחפו בכסא גלגלים על ידי בן משפחה או מטפל. פגישת מחזור שכזו.
דליה גוטמן, מפיקת הסרט המרגש שהוקרן אודות מסעם המופלא, הקימה אותם רגע אחרי הפתיחה על הרגליים, כדי לאפשר לקהל הרב להכיר להם הערכה וכבוד במחיאות כפיים. בעוד עשרה חודשים ייגררו, מי מביניהם שכוח במותניו, אל בית המשפט העליון, כדי לעבור עוד משוכה במסלול המכשולים שמערימה עליהם מדינת ישראל בדרך אל 50 אלף שקלים, פיצויים שפסק להם בית המשפט ושפקידיה של המדינה הזו מסרבים לשחרר להם. אבל לזה נגיע בהמשך.
716 ילדים, רבים מהם יתומים, היו בקבוצה הזו, הראשונה שהגיעה ארצה בעיצומם של ימי השואה. הם נולדו בפולין, נמלטו ממנה בשנת 1939 ונדדו במשך שלוש שנים וחצי כ- 16 אלף קילומטרים עד שהגיעו ארצה. סיביר, סמרקנד, טהרן, ארץ ישראל. חלק מהתקופה עשו בבתי יתומים נוצריים. רבים מחבריהם לא שרדו את הרעב והמגיפות. היו שנפרדו בדרך, לעולמים, מהוריהם. את החלק האחרון של מסעם עשו בים דרך הודו, תימן ומפרץ סואץ.
שנים ספורות אחרי שהגיעו לכאן חסרי כל, ילדים תלושים מעברם, נתנו כתף בהקמת המדינה. המבוגרים שבהם לחמו במלחמת העצמאות. חלקם נפלו בקרבות. אחד מהם, עמנואל לנדאו, קיבל אחרי מותו את אות גיבור ישראל.
עד לפני כ- 15 שנה, בעיקר משום שהגיעו ארצה במהלך ימי המלחמה ולא אחריה כמו כולם, לא הוכרו ילדי טהרן כניצולי שואה ולא זכו לקבל מהמדינה פיצוי כספי. ב- 2004 התארגנה קבוצה של למעלה ממאתיים מתוכם ותבעה לקבל מכספי השילומים שקיבלה המדינה.
כמו קבוצות אחרות של ניצולי שואה, גם ילדי טהרן שלוו לכל אורך הדרך על ידי עו"ד גד וייספלד, זכו לגלות מה קורה למי שמייצגים את מדינת ישראל בשנייה שבה הם מתבקשים לשלם. שמונה שנים נמשך ההליך הזה. נציגי הפרקליטות עשו בו הכל כדי להוציא את ילדי טהרן בלא כלום. 1700 עמודים הם הגישו לבית המשפט, עמוסים בחישובי חישובים, נוסחאות מתמטיות וחוות דעת של כלכלנים שיבהירו שלא מגיע להם דבר. הם קיבלו פי חמש ממה שהיו אמורים לקבל, הבהיר המומחה מטעם המדינה, בתשתיות ובכל מה שהעניקה אז המדינה לאזרחיה. עוד רגע היו הניצולים נדרשים לעמוד על הדוכן ולשלם על כך שמישהו הסכים לקלוט אותם כאן.
כדי להוכיח את צדקת טענתה, גייסה הפרקליטות את הפרופ' יקיר פלסנר, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל. פלסנר הסביר מה היה יכול לקרות אם ילדי טהרן היו מקבלים את הכסף בשנותיה הראשונות של המדינה, כמו ניצולי שואה אחרים. "חלק מהם היה אולי מוציא את זה על משקאות ומבזבז אותו...חלק היה מפקיד אותו בחסכונות שהיה מאבד אותם ...". פרקליטם של התובעים סבר, סברה שנתקבלה בסופו של יום בפסק דינה של השופטת ד"ר דרורה פלפל, שילדי טהרן נעזבו לנפשם רגע אחרי שהגיעו לבגרות, ונמנעו מהם סיוע בהכשרה לחיים, בלימודים ובהכוונה. "איך אתה יודע שהם היו מנצלים את זה ללכת לאוניברסיטה? איך אתה יודע שהם היו מתקבלים לאוניברסיטה?", הקשה המומחה מטעם המדינה. "ידוע שפרטים המקבלים סכומי כסף גדולים באופן יחסי, באופן בלתי צפוי, משתמשים בכספים אלה כדי לרכוש מוצרי צריכה בני קיימא, מכוניות, מקררים וכיוצא בזה", הסביר בחוות דעתו. במקביל, טענה הפרקליטות כלפי הניצולים שהם נזכרו מאוחר. שיש התיישנות. שבכך שלא תבעו את הכסף מייד אחרי שנחתם הסכם השילומים, ויתרו הלכה למעשה על הפיצוי.
השופטת סירבה לקבל את הטיעון הזה. היא קבעה שהמדינה לא סייעה להם לקבל מסמכים רלוונטיים ובחלק מהמקרים אף הקשתה עליהם לעיין בהם. "נסיבות חייהם גרמו לכך שנושא הסכם השילומים לא עמד בראש מעייניהם, הם לא ידעו מה זכויותיהם ומכאן שאין לומר שהסכימו לוותר...ילדים בגיל זה אינם מתעניינים בהסכמים שעורכת מדינתם", חרצה.
לפני חצי שנה קיבל בית המשפט את תביעתם של 217 מילדי טהראן. המדינה, קבעה השופטת פלפל, לא מילאה את חובתה לסייע בשיקומם ותפצה כל אחד מהתובעים שחיים איתנו היום ב- 50 אלף שקלים. 20 מהתובעים הלכו לעולמם במהלך המשפט ולא זכו להגיע ליום הזה. המדינה לקחה קשה את ההפסד, שעלותו, אחרי הצמדה, לכל היותר 17 מליון שקלים. השופטת פלפל נדהמה מחלק מהטיעונים ששמעה. "מדינה שמצאה לנכון לנמק את הצורך בדחיית התביעה, בין היתר, שבמידה והתביעה תיענה במלואה כי אז יגרום הדבר לקריסה כלכלית של מדינת ישראל, כלום זו המדינה שלנו?", שאלה.
לאחרונה החליטה המדינה לערער. בדרך היא ביקשה לעכב חלק מהכספים שהיא צריכה לשלם. לכו תדעו, אולי בינתיים ימותו עוד כמה ניצולים והקופה הציבורית תחסוך עוד כמה גרושים.
אגב, בין ילדי טהרן היו שסברו בתמימות שגם מי שלא הגיש תביעה יוכל עכשיו לקבל את הפיצוי. הגיוני, לא? כולם עברו את אותו סבל ואם בית המשפט פסק שהמדינה לא שיקמה אותם כמו שצריך, הרי שאת כולם היא לא שיקמה. נראה לכם? הצחקתם את פקידינו. מי שלא תבע, לא יקבל שקל.
עכשיו מחכים ניצולי השואה המזדקנים הללו לדיון הבא בבית המשפט. הערעור, אם אתם שואלים, יידון בעוד עשרה חודשים. ה- 10 בדצמבר, בשעה תשע בבוקר. לפקידיה של מדינת ישראל, צעירים ומלאי עזוז, יש הרבה סבלנות.
כאן המקום לציין שגם חמותי, שתהיה בריאה, נמנית עם הקבוצה הזו של ילדי טהרן. לכנס ביום שני היא לא הגיעה. היא מזמן לא יכולה להגיע לאירועים כאלה. במצבה הבריאותי, לדאבון הלב, היא לא יודעת שזכתה במשפט וגם לא יודעת שמדינת ישראל לוקחת אותה לעוד סיבוב משפטי, כדי לא לשלם לה 50 אלף שקלים.
אני מקווה שברור לכל מי שקורא שלא מדובר כאן בסיפור של כסף. יש דברים שהם הרבה יותר מזה. השופטת פלפל, שהבינה את זה היטב, נעלה את פסק דינה בציטוט הולם של מנדלי מוכר ספרים: "לא על הרחמים ולא על ההנאה אלא על האמת והצדק העולם מתקיים".
ואם אני עורך דין בפרקליטות המדינה, שנדרש לעמוד מול ניצולי השואה הקשישים הללו ולסובב אותם באינספור הליכים עם טענות מקוממות, לספר להם שלא מגיע להם פיצוי כי הם הגישו מאוחר את התביעה או לדרוש מהם להגיד תודה שלא קיבלו עד היום את הכסף כי בטח היו מבזבזים אותו על משקאות או מקררים, הייתי עולה לרגל למשרדו של פרקליט המדינה, דופק על דלתו ומודיע לו שהחלטתי לסרב פקודה מטעמי מצפון.
אקו"ם