"ידיעות" ו"ישראל היום" הם שחקנים פעילים במגרש הפוליטי

כשיצא "ישראל היום" לאור, הייתי הראשון שהזדהה עם המוטיבציות שהביאו להיווסדו. תקשורת שמאלנית, אחידה, מוטה ותל אביבית שיוועה למשהו אחר. למי שהקימו אותו הייתה ביקורת קשה ומוצדקת על כל מה שקדם להם. אבל המוצר שהם הביאו על כולנו לימד שלכל נקודה נמוכה יש נקודה נמוכה הימנה.

"ישראל היום" איננו מתיימר עוד להיות  עיתון. גם כשאני מזדהה פעמים רבות מבחינה אידיאולוגית עם מה שנכתב בו, אני נבוך מהדרך ומשתתף בצערם של עיתונאים ותיקים ורציניים שעובדים בו ונאלצים להסכים לפרסם בבוקר שלמחרת השקת קמפיין הליכוד כותרת ענקית דוגמת: "היעד: מבול פתקי מחל" . סלחו לי חברים, זאת איננה עיתונות. ואני, שיהיה ברור, לא נגד אג'נדות. אבל יש דרך. ולא זו הדרך.

עיתון שמכבד את עצמו לא מגלח את שמם של ראש הממשלה ושר האוצר ממכתבו האחרון של משה סילמן לפני ששרף את עצמו. עיתון שמכבד את עצמו לא מחבק את אנשי לשכת ראש הממשלה ואז, ברגע אחד, כשיועז הנדל וצבי האוזר חושפים את פרשת נתן אשל, מתהפך עליהם ושוחט אותם לאור היום רק משום שעברו לצד של הרעים. עיתון שמכבד את עצמו לא יכול לפרסם בשבוע שעבר כותרת לפיה "המשבר בערוץ 10: ראש הממשלה הורה לכנס את הכנסת". משום שאפשר להיות בעד ערוץ 10 ואפשר גם לדרוש את סגירתו. אבל אי אפשר להציג לקוראים את נתניהו כמציל הגדול של הערוץ, כשכל ילד יודע שהוא האחראי לכך שעניינו לא סודר עד הרגע האחרון.

בשבוע שעבר התראיין נפתלי בנט אצל ניסים משעל. דבריו היו ברורים. בנט אמר שיעדיף "ללכת לכלא" ולא לפנות ישובים וכדי שיהיה ברור למה בדיוק התכוון הקפיד להוסיף כי "לא אקרא פומבית לסירוב פקודה". הליכוד קפץ על האמירה כמוצא שלל רב, וזו כמובן זכותו המלאה. אלא שלמחרת בבוקר, מגויס למערכה של הליכוד נגד בנט, ציטט "ישראל היום" בכותרתו באותיות ענק את השר בוגי יעלון האומר " אני מזועזע מקריאת בנט לסירוב פקודה".

ב"ישראל היום" ידעו שמדובר בשקר. שבנט לא קרא לסרוב פקודה. שיש הבדל תהומי בין מי שאומר שהוא עצמו יעדיף ללכת לכלא לבין מי שקורא לכל האחרים לעשות את זה. השבוע הסביר לי חבר מ"ישראל היום" שהסילוף הזה איננו של העיתון. "זה מה שבוגי אמר ואנחנו רק ציטטנו". באמת? ואם שלי יחימוביץ היתה אומרת לכתב העיתון ש"נתניהו ריסק את הכלכלה הישראלית לאחר שבתקופתו זינקה האינפלציה ב- 100 אחוזים", גם אז העיתון היה מצטט את הכותרת המסולפת הזו בלי לחזור ליחימוביץ ולהעיר לה שהנתונים שלה אינם נכונים?

לא האג'נדה של ישראל היום היא הבעייתית, אלא הדרך שבה העיתון משרת אותה. אפשר לקדם קו, אי אפשר לשקר. בטח לא כשהתחייבת לקוראיך "לומר את האמת", "להיות הוגנים ומאוזנים" ו"לבדוק עובדות". 

הנה עוד דוגמא. ביום ראשון הופיעה בעמוד 3 של העיתון כותרת מוזרה. "ומי תומך בבנט? הרב וולפא שקרא לירות בחיילי צה"ל". "למרות התדמית המתונה שבנט מנסה לשדר", סיפר העיתון, "נראה שבשטח הדברים נראים אחרת". וולפא, מפרט העיתון ולא מסביר על סמך מה, נשמע  "מעודד" מדבריו של בנט על סירוב פקודה. כדי להסביר לנו מיהו אותו איש "מעודד", מביא העיתון עוד 126 מילה, בערך שני שלישים מהידיעה כולה, עמוסים באמירות מטורפות של אותו וולפא, שבהן קבע בין היתר שציפי לבני "דינה תלייה", שאולמרט "בוגד" וששרון "משתף פעולה עם הנאצים". איך כל זה קשור לבנט? לא ברור. איך ההתבטאויות של וולפא פוגמות  ב"תדמית המתונה שבנט מנסה לשדר"? גם זה לא ברור. איך ידיעת זבל שכזו מפלסת את דרכה לעמוד 3 של העיתון? זה דווקא ברור מאד. לפרסם קשקוש כזה זה בערך כמו לפרסם שבנימין נתניהו אוהד את אותה קבוצת כדורגל שאותה אוהד יגאל עמיר ועל הדרך להזכיר לפרטי פרטים את מעלליו של הרוצח.  

 "ישראל היום" לא לבד

האמת צריכה להיאמר. בשבועות האחרונים, מאז החלה מערכת הבחירות, יש להתנהלות של "ישראל היום" תמונת מראה. קוראים לה "ידיעות אחרונות". גם ב"ידיעות" זונחים במסגרת מלחמתם בנתניהו לא מעט ערכים עיתונאיים. מדהים לראות איך הפך העיתון ללהקת המעודדות הרשמית של נפתלי בנט, רק משום שהוא נוגס בליכוד של נתניהו. מדהים לא פחות לראות איך  הפיח העיתון של המדינה במו ידיו חיים במפלגה, יש מאין, בתקווה שגם היא תחליש מעט את הליכוד ביתנו. מדובר במפלגת הישראלים, מפלגה שאלמלא ידיעות אחרונות איש מכם לא היה יודע על קיומה. במפלגה הזו תוכנן להשתמש במקור יועז הנדל, איש ידיעות אחרונות. הנדל היה אמור להתמודד במסגרתה ולחבור לציפי לבני, ש"ידיעות" מקדם את מועמדותה באופן גלוי וידוע. כשהנדל פרש מהמרוץ הועברה מפלגת הישראלים לידיו של דוד קון, עיתונאי ואיש ערוץ 9 המשדר לדוברי רוסית. הנדל היה אמור לקלף קולות מנתניהו דרך הימין הרך. קון אמור לעשות את זה בקרב המגזר הרוסי. יואב קרקובסקי, איש קול ישראל,  חשף שהמפלגה נרשמה 10 דקות בלבד לפני תום מועד הגשת הרשימות לכנסת. רביב דרוקר, איש ערוץ 10, חשף כי בהקמתה היו מעורבים ציפי לבני וחיים רמון. מיום שהוקמה זוכה המפלגה הקיקיונית הזו לקידום מכירות מטורף, על גבול ההזוי, ב"ידיעות אחרונות". כתבות, צילומים, ומה לא.

השבוע, יום אחרי בחירת האותיות שיוצגו על הפתקים בקלפי, פרסם "ידיעות אחרונות" על שערו את רשימת "הפתקים שתראו בקלפי". היו שם עשרה פתקים, של עשר המפלגות הגדולות: הליכוד ביתנו, העבודה, הבית היהודי, התנועה, יש עתיד, ש"ס, מרצ, יהדות התורה, קדימה ו...הישראלים.  אינספור סקרים פורסמו עד כה במערכת הבחירות. הסקר היחיד שבו עברו הישראלים את אחוז החסימה היה זה של "ידיעות אחרונות". בכל האחרים הם לא על המפה. בשבוע שעבר ראיינתי את דוד קון. הוא לא ידע לספר מהיכן הגיעה אליו המפלגה הזו וגם התקשה להסביר מאיפה יש לה כסף.

ראינו כבר עיתונים שתומכים במועמדים לכנסת. מזמן לא ראינו עיתון שנושא על כפיו מפלגה ומריץ אותה אל הקלפי.

 גורמים שמימיים

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ביום שלישי, "גורם מדיני רם דרג בביקורת חריפה: נתניהו מוביל לאסון", היא כותרת שההחלטה לפרסם אותה לא הייתה נגועה בשום שיקול עיתונאי. תנו לי חצי שעה וכותרת שדרושה לכם ואמצא בקלות גורם מדיני שאם אבטיח לו שיוצג כגורם אנונימי, יהיה מוכן לספק אותה. בעד לבני, נגד נתניהו, בעד לפיד או נגד בנט. שום בעיה. נניח, רק לצורך הדיון, שנתניהו נפגש עם הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות" ואומר לו, לא לייחוס, ש"ציפי ליבני תוביל את המדינה לאבדון". האם יש סיכוי שכותרת כזו תופיע בעיתון שמכבד את עצמו על השער? ברור שלא. אלא ש"ידיעות אחרונות", עיתון טוב, חשוב ורציני, איבד קצת את הראש לקראת הבחירות.

פעם חשבתי שההבדל בין מה שעושה "ידיעות" למה שעושה "ישראל היום" הוא בערך כמו ההבדל בין הטרדה מינית מילולית לאונס ברוטאלי ברחוב הראשי. ל"ישראל היום" חסרה האלגנטיות והקלאסה כשהוא מקדם את נתניהו. הכל אצלו גס וברוטאלי. למרבה הצער, ידיעות אחרונות של העת האחרונה מתקרב לשם בצעדי ענק. 

דן מרגלית והתעויוט

בשבוע שעבר פרסתי בהרחבה את סיפורו של אחד הספינים הגדולים שראיתי בשנים האחרונות. אחרי כל אוסף הפלישות של האלוף יואב גלנט לקרקעות ציבוריות ואחרי שהרשויות אילצו אותו לסגת מהן, הוחלט בחודש שעבר לקחת מגלנט את השטח הציבורי האחרון שהוא ישב עליו, בן 350 מ"ר. גלנט, כך עולה מהמסמכים, סרב לשתף פעולה עם ההסדרה הזו של גבולות הנחלה שלו. הוא לא הגיע לדיון בוועדה לתכנון ובניה וגם לא חתם על התכניות. עד כדי כך שהוועדה נזקקה לחוות דעת משפטית כדי שזו תאשר לקבל את התשריט החדש של הנחלה גם ללא חתימתו.

משרד יחסי הציבור של גלנט הפיץ כמעט לכל כלי התקשורת סיפור מופרך על כך ש"גלנט נוקה מפרשת הקרקעות" וחיכך ידיים בהנאה, כשכמעט כל העיתונאים נפלו בפח. שעתיים אחרי הפרסומים הראשונים מיהר היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להוציא הודעת הבהרה. "התשריט שאושר מתקן תשריט קודם שהתיימר לספח לחלקתו של גלנט חלק מהחלקה הציבורית שלידו . התשריט החדש תיקן עניין זה ומנע את אפשרות צירופו של השטח הציבורי לחלקת גלנט . לפיכך הצגת הדברים כאילו התשריט החדש הבהיר שלא הייתה פלישה איננה נכונה". יותר ברור מזה אין, נכון?

כעבור יומיים פתחתי את "ישראל היום" ודפדפתי מייד לטורו של דן מרגלית. פעם החזקתי ממרגלית עיתונאי שהעובדות חשובות לו. הוא ישב בצד המגרש, בגדי שופט מטפוריים לגופו, וטיפל בנעשה בשדה הפוליטי עם לא מעט חשיפות ואמירות מטלטלות. אלא שמרגלית התעייף, כך נראה, מהניטרליות הזו.

בשנים האחרונות הוא מתרוצץ על המגרש, לבוש מדי משחק, ומתפקד בחלק מהאירועים שעל סדר יומנו כשחקן הרכב לכל דבר. במהומה העיתונאית עמוסת היצרים סביב פרשת הרפז, מרגלית בחר באופן הכי לגיטימי שבעולם בצד של גלנט ושל אהוד ברק.

הבעיה אצל מרגלית, ולא רק אצלו,  שמהרגע שבו חילק את העולם לבני אור ובני חושך וקבע כי גלנט נמצא בצד המואר, הפרטים והעובדות הפסיקו לעניין אותו.

וכך, יומיים אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה קבע את שקבע בעניינו של גלנט, פסק מרגלית בטורו את ההיפך הגמור וסיפר לקוראיו שהוועדה המקומית קבעה "כי גלנט לא השתלט כלל על קרקע ציבורית". למשפט הזה אין ידיים ורגליים. שום ועדה לא קבעה שום דבר שמתקרב לזה. אבל למי שרואה את עצמו שחקן נשמה בקבוצה של גלנט זה כנראה לא ממש חשוב. מה שהקפיץ אותי עוד יותר זו הקביעה של מרגלית לפיה מעשיו של גלנט הם "זוטי דברים". אם לא היה מדובר במי ששם עצמו לראש ללוחמים בשחיתות, הייתי מחריש. אם היה טוען שלמרות עוונותיו גלנט היה צריך להתמנות לרמטכ"ל, הייתי סבור שזו עמדה שמקומה להישמע.  אבל כשמנקה האורוות הגדול מחליט שמי שהשתלט על עשרות דונמים של המדינה, מי שסירב לצאת מהם למרות הערות חוזרות ונשנות של הרשויות, מי שנפגש עם פקיד בכיר על כוס יין כדי לקדם את ענייניו האישיים בדרך שאיש לא יכול ומי שמסר לרשויות פרטים כוזבים בענייני הבניה שלו, הוא מישהו שמיוחסים לו בסך הכל "זוטי דברים", מכריז על עצמו כמי שלעדותו בעניינים החשובים הללו אין עוד שום ערך. 

דף הפייסבוק של קלמן ליבסקינד