השבוע פרצה שוב לחיינו פרשת הקרקעות של האלוף יואב גלנט. שורה ארוכה של כלי תקשורת בישרו כאיש אחד: הוועדה לתכנון ובניה ניקתה את גלנט. על מה התבססו הפרסומים האלה? לא תאמינו. על כלום. "לא יכולת להיות", תטענו, "משהו בטח קרה. עיתונים וערוצי טלביזיה לא ממציאים סיפורים משום מקום". תתפלאו. הם כן. נשבע לכם. בדקתי. קראתי את כל הניירות. הכל. לא היה בזמן האחרון שום שינוי. בעצם היה שינוי אחד והוא בכלל לרעת גלנט.
בעבר, בעקבות הטיפול התקשורתי והמשפטי בפרשת הקרקעות, חויב גלנט לסגת מ- 28 דונם אדמה שאליה פלש בניגוד לחוק. אחר כך הוא נאלץ להפסיק לעשות שימוש גם בעוד כמה שטחים שאליהם פלש. על אחד מהם סלל לעצמו דרך פרטית באורך 40 מטר. על השני סללו לו חבריו עוד דרך פרטית, הפעם בת 120 מטר. בסוף הסיפור, כשכבר היה ברור שנוכח הפלישות ונוכח דיווחי השקר שלו לרשויות ונוכח הממצאים הקשים שגילו בעניינו מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה גלנט כבר לא יהיה רמטכ"ל, דרשה שופטת בג"צ אסתר חיות לעשות סדר עם עוד 350 מ"ר אחרונים. מדובר ברצועת אדמה, חלק קטנטן מכל הקרקעות הציבוריות שמשפחת גלנט ישבה עליהן, שגלנט טען שהסתפחה לה איכשהו לנחלה שלו במקרה. בטעות. אין בעיה, אמרה השופטת חיות, אבל טעויות צריך לתקן. השופטת דרשה מהיועץ המשפטי לממשלה לדאוג שגם הקרקע הזו תילקח מגלנט ותוחזר לציבור. היועץ, מצידו, פנה לוועדה המקומית לתכנון ובניה וזו השלימה לפני כחודש את המהלך. חלקת הקרקע האחרונה שגלנט החזיק בה למרות שלא הייתה שלו, נגרעה מהשטח שלו. זה הדבר היחיד שהתחדש עכשיו. הא ותו לא.
אגב, מה שכל כלי התקשורת לא סיפרו לכם זה שגלנט, שמספר עכשיו לכולם שהוא שמח שהעניין תוקן, בחר שלא לחתום על התכנית המתוקנת שעליה הורה בג"צ, זו שלוקחת לו את השטח שסופח אליו "בטעות". הוא לא חתם על התכנית וגם לא טרח להגיע לדיון שעסק בה למרות שהוזמן אליו.
איך מזה הבינו כל כך הרבה עיתונאים ש"גלנט נוקה סופית מפרשת הקרקעות?", שאלה טובה. השבוע, כשראיתי שיותר מדי כלי תקשורת ממציאים תיאורים של ה"ניקוי" הזה של גלנט וכולם משתמשים באותם ביטויים שלא כתובים בשום מקום, הבנתי שמישהו עומד מאחרי הספין ומכתיב לכולם את אותם טקסטים. בדיקה קצרה איתרה את משרד יחסי הציבור שעשה את העבודה. מבחינתו, עשה המשרד הזה עבודה טובה. מבחינת כלי התקשורת שדיווחו על אירוע שלא היה ולא נברא, התוצאה הייתה מביכה מאד.
שלשום בערב התחיל המבול. "ניצחון לגלנט בפרשת הבית במושב", קבע YNET ראשון, על סמך שום דבר. "לא הייתה כל פלישה לשטחי ציבור מכיוון הנחלה של גלנט, והקביעה הזו מסיימת בקול ענות חלושה את הפרשה". זמן קצר עבר לפני ששאר כלי התקשורת שיבטו גם הם את אותה כותרת. "גלנט מנוקה מכל חשד", הכריזה מגישת ערוץ 10. "הוסר מעליו כל חשד", קבע גם ערוץ 2, "גלנט יכול לנשום לרווחה", דיווחה כתבת גלי צה"ל. לאף אחד מכל אלה לא היה נייר שמתאר ולו במילה אחת משהו שמתקרב לאגדה שהם מכרו לקהל צרכניהם. גם "ידיעות אחרונות", שלזכותו ייאמר שלפחות הטקסט שהביא היה מדויק כמעט לגמרי, הכריז בכותרת כי "גלנט נוקה חלקית".
אבל כלי התקשורת המביך ביותר היה, ולא בפעם הראשונה בפרשה הזו, "ישראל היום". העיתון הזה, שבכל מה שקשור בגלנט מעולם לא התעניין בעובדות, חשף כבר בעבר בכותרת ענקית כי מבקר המדינה מצא ש"גלנט לא שיקר", שעתיים לפני שהמבקר הכריז את ההיפך. השבוע לא הסתפק החינמון בכותרת ההזויה על שערו לפיה "יואב גלנט נוקה מחשד לפלישה לשטח ציבורי", אלא גם טרח לצרף אליה טור פרשנות משפטית מלומדת שחיבר פרשנו, המשמש כדיקן של אחת הפקולטות למשפטים. הפרשן, איש שבימים של שגרה יש לי הערכה אישית לפועלו, הסתפק כנראה במה שסיפרו לו במערכת לפני שקבע למרבה הבושה כי "גלנט נוקה לחלוטין מהחשד", כשהוא קובל על עינוי הדין שעבר גלנט ומוסיף ש"...צדק דחוי אינו צדק". אבל זה לא הכל. גם דן מרגלית, שככל הנראה את דעתו על המציאות מגבש רק תוך הסתמכות על מה שהוא קורא בעיתון שלו, נפל בפח. היום, בטור השבועי שלו, בשורה מצוצה מהאצבע, שמבוססת על שאיפותיו כתומך גלנט יותר מאשר על העובדות, פסק שהוועדה המקומית קבעה "כי גלנט לא השתלט כלל על קרקע ציבורית". אוי, דן, גם אתה?
אפילו היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, שצפה כלא מאמין במחול ההבלים הזה, לא התאפק, חרג ממנהגו ופרסם הודעה הקובעת שהפרסומים אינם נכונים.
ראיתי בחיי כבר לא מעט הגזמות בעיתונות. ראיתי זבובים שהפכו פילים. ראיתי שטויות שלבשו צורה של סיפור חשוב. אבל מעולם לא ראיתי איך אוויר הופך כך לכותרות משמעותיות בשורה של כלי תקשורת חשובים. עוד מאה שנים בעיתונות לא יעזרו לי להבין איך החלטה לגרוע מאות מטרים, שסופחו שלא כשורה לנחלתו של האלוף גלנט, הופכת בכותרות ל"גלנט נוקה מכל חשד".
אני מרשה לעצמי לכתוב כך את הדברים מסיבה אחת. כי הסיפור הזה, המכונה "פרשת גלנט", הוא בסופו של דבר סיפור פשוט מאד. אי אפשר לעבוד על אף אחד. גם את מה שאני כותב כאן אפשר לבדוק. החומר גלוי, פשוט ומובן. הוא מונח בוועדות התכנון. צריך רק לרצות לקרוא אותו.
והמחשבה הזו, שבעלי אינטרסים יכולים להשתיל סיפורים מצוצים מהאצבע בכלי התקשורת, כשהם יודעים שאפשר לבנות על הערכים העיתונאיים הרדודים של מי שהם מעבירים להם את החומר (ראויים לציון בהקשר הזה "גלובס" ו"דה מרקר" שלא נפלו בפח), מטרידה מאד.
אז איך זה קורה בכל זאת? שתי תשובות. האחת, מקורה כאמור ברשלנותה הכללית של העיתונות. כתבים מקבלים נייר מגורם אינטרסנטי וממהרים לפרסם את מה שהאכילו אותם מבלי לטרוח לברר את העובדות.
התשובה השנייה בעייתית לא פחות. חלק מכלי התקשורת וחלק מהעיתונאים מגויסים בעוצמה גבוהה מאד לטובתם של השחקנים המרכזיים בצה"ל ובפוליטיקה. הם מזדהים איתם ברמה הכי רגשית שאפשר ולפיכך לעובדות ולאמת אין שום משקל במאמרים שהם מפרסמים.
ועוד הערה אחרונה. עזבו את פרשת גלנט. היא לא חשובה. היא כבר מאחרינו. מה שצריך להדיר שינה מעינינו זה שאותם עיתונאים, שניתן להטות אותם כך בנקל, הם גם אלה שמהם אנחנו למדים מה קורה בענייני הגרעין האיראני ומצב העוני ויחסי ישראל ארצות הברית. אותי זה מפחיד.
אקו"ם