זה מה שקורה כשאהוד אולמרט "שוכח" את העובדות

ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, עשה בסוף השבוע שעבר סיבוב בכל ערוצי הטלביזיה. יהיר כתמיד הוא תיאר את הקדנציה הנפלאה שלו מול כל הרע שבא אחריו. ביום ראשון הוא הגיע גם לאולפן הטלביזיה של 'וואלה' ופגש שם את ינון מגל.

מגל, וזה ניכר כבר מהרגע הראשון, לא התכוון לתת לאולמרט לעשות מה שהוא רגיל לעשות במעמדים כאלה ולפזר לחלל האוויר נתונים בלי להכריח אותו לעמוד מאחריהם. כשאולמרט החל לשבח את עצמו על השקט שהשיג מבצע "עופרת יצוקה" בניהולו, קטע אותו מגל. "אבל הירי נמשך". אולמרט התעקש. "סליחה, שנתיים הוא לא נמשך". מגל לא ויתר. "אבל הירי נמשך", העיר שוב. אולמרט החל לצאת משלוותו. "לא אדוני. תבדוק, תבדוק". מגל, כך נראה, כבר בדק. "ודאי שהיה", אמר. אולמרט לא התכוון לוותר. "אחרי עופרת יצוקה שנתיים ורבע שהחמאס לא ירה אפילו פעם אחת". "אדוני, ירה", השיב מגל בפעם הרביעית, "שנתיים ורבע לא היה ירי? ודאי שהיה". אולמרט איבד את סבלנותו. "אתה רוצה לשאול אותי או שאתה רוצה גם להשיב? מותר לגלות סבלנות גם אם שומעים תשובה שהיא לא מוצאת חן בעיניך", נזף ובמקביל החל מבצע נסיגה קלה לאחור. "תבדוק ותראה, היו טפטופים זעירים עד אפריל 2011. עד אז כמעט ולא היה ירי...טפטופים קלילים...באת לשאול אותי או להתווכח איתי", המשיך אחר כך ותקף. "יש לי רושם שאתה מערבב בין תפקידך העיתונאי לבין דעותיך האישיות".

ועכשיו לעובדות. לא שנתיים ורבע של שקט היו בעוטף עזה ואפילו לא חודש. בפברואר 2009, עוד בטרם מלא חודש למבצע, שוגרו לעבר ישראל 88 פצמ"רים וקסאמים. בשנתיים ורבע שבהן זכר אולמרט שקט, ואם לא שקט מוחלט אז אולי כמה "טפטופים זעירים" שוגרו מרצועת עזה 890 קסאמים ופצמ"רים, וזה אחרי הנחת סף עונה, שכן באפריל 2011 לבדו נורו לפי נתוני השב"כ עוד 134. גם הרוגים ופצועים היו בתקופה הזו שבה בזיכרונו של ראש הממשלה לשעבר היה שקט בגזרה הדרומית הרחוקה כל כך.

מעבר לעובדה שחייבים להודות שה"טפטופים הזעירים" של אולמרט מתכתבים מצוין עם ה"חפצים המעופפים" של וייסגלס, וה"לא היו קסאמים" מזכיר מאד את ה"לא היו מעטפות כסף",יכולים להיות רק שני הסברים לאמירות המופרכות הללו של אהוד אולמרט.

האחד, שהוא משקר ביודעין משום שהניסיון לימד אותו שבראיונות מהסוג הזה מראיינים לא נוטים להפסיק אותו כשהוא לא מתחבר לעובדות. השני, ש- 890 פצצות וטילים נפלו על תושבי הדרום (ממוצע של יותר משיגור אחד ליום), שגרת חייהם  שובשה, ילדיהם הרטיבו מפחד בלילות, היו גם מי ששילמו בחייהם ובגופם, ומי שכיהן כראש הממשלה שלהם פשוט לא זוכר את זה. איזה אפשרות עדיפה? באמת שאני לא יודע. 

אדמונד לוי,פרק א'

כתב ההתיישבות של 'וואלה', ג'וש בריינר, חשף השבוע הקלטה של המשנה לראש הממשלה, השר סילבן שלום, מתוך כנס פעילים סגור שערך לפני הבחירות המקדימות במפלגה. שלום, בלשון מתרברבת, טען בפני הנוכחים שהבחירה בשלושת חברי ועדת לוי, כדי שיחברו את "דוח המאחזים", לא הייתה מקרית. כולם מונו, רמז, בגלל עמדותיהם הפוליטיות. "האם ראש הממשלה לא ידע מי זה אדמונד לוי כשמינה אותו?", שאל, "אז אני אגלה לכם: אדמונד לוי היה סגן ראש עיריית רמלה מטעם הליכוד. הוא היה איש ליכוד...עילוי משפטי, והשר מאיר שיטרית מינה אותו להיות שופט ב'דילים' עם אהרון ברק".

הסיפור הזה זרק אותי לשנת 2001. מאיר שטרית היה אז שר המשפטים של הליכוד. אני הייתי כתב צעיר ב'מקור ראשון'. יום אחד טלפן אליי עורך דין ותיק, חבר מרכז ליכוד, שאת שמו לא שמעתי עד אז. "בשבוע הבא אנחנו נפגשים, קבוצה מצומצמת של משפטנים חברי מרכז הליכוד, עם השר שטרית", פתח. "ומכיוון שאני נהנה לקרוא אותך, רציתי לשאול אם יש לך עניין להיות נוכח בפגישה". "בטח", השבתי בלי לחשוב פעמיים.

הפגישה נערכה בשעת ערב בבניין הפרקליטות, ברחוב הנרייטה סולד בתל אביב. השאלה שניקרה לי במוח כל הדרך, איך בדיוק מתכוון הפרקליט המנוסה להכניס אותי לפגישה אינטימית של 15 חברי מרכז עם השר, קיבלה את פתרונה בכניסה. על הדלת נתלתה רשימה של המוזמנים. את שמו של כל אחד מהם הקדים התואר "עו"ד". איפשהו באמצע הרשימה הופעתי גם אני. "עו'ד קלמן ליבסקינד". עשיתי רגע חושבים. מצד אחד התברר שמי שהחליט להכניס אותי התגלה כטיפוס יצירתי. מצד שני, מכיוון שלהמצאה הזו לא אני הייתי אחראי, סברתי שזה לא יהיה נורא אם אמשיך פנימה, אהנהן לחברים לשלום ואתיישב.

רגע אחרי תחילת השיחה נפתחה המתקפה על שטרית. משפטני הליכוד, שרובם ככל הנראה הכירו אותו מקרוב, הרשו לעצמם לחבוט בו. היו להם טענות נגד הנשיא ברק, נגד האקטיביזם השיפוטי, נגד השמאלנים שיושבים בבית המשפט העליון ונגד שטרית שלא עושה כלום מול כל אלה. שטרית כמעט נפגע. אתם שוכחים עם מי אתם מדברים, הזכיר להם. מי מינה את אדמונד לוי לבית המשפט העליון? שכחתם מי זה אדמונד לוי? הוא ליכודניק. הוא היה סגן ראש עיריית רמלה. הוא משלנו. אני מיניתי אותו.

רגע קל אחר כך התחלתי להרגיש את מבטיו החושדים של השר הולכים וננעצים בי בעוצמה, ככל הנראה לאחר שאיזה שהוא אסימון נפל אצלו עד הרצפה. "למה שלא נעשה סבב קצר וכל אחד מהנוכחים יציג את עצמו", הציע פתאום. הרגשתי את הזיעה הקרה עושה לי סנפלינג על עמוד השדרה. הרעיון לקום ולהימלט החוצה עבר לרגע בראש. כמה שניות עברו לפני שהגיע תורי להציג את עצמי. מלמלתי אוסף לא מובן אבל מכוון היטב של הברות וחייכתי שמאלה אל הבא בתור, שיציג גם הוא את עצמו.

בשנייה שבה הסתיים האירוע חתכתי במהירות לשירותים הקרובים וננעלתי שם לעשר דקות. רק כשיכולתי לשמוע בבירור את הדממה שבחוץ, החלטתי לצאת בלאט. בחוץ, רבע מטר מהדלת, עמד כבוד השר והמתין לי. התקף הלב מעולם לא היה קרוב יותר. כמה דקות אחר כך ישבתי מולו בלשכתו - עיתונאי צעיר, מבוהל וחסר ניסיון במעמדים כאלה - וקבלתי סדרת חינוך. "אתה מכיר אותי", אמר, "פי וליבי שווים. אני לא מתבייש בשום דבר שאני אומר. אין אצלי לציטוט ולא לציטוט. הכל על השולחן. אבל אתה לא יכול לחדור ככה בהתחזות לאירוע סגור". שטרית המשיך והפליג עוד בסוגיות של אתיקה, מוסר ועיתונות. רגע לפני שהוא הזעיק את היועץ המשפטי לממשלה, כדי שיגיש נגדי כתב אישום בהליך מזורז, יצאתי מוכה וחבול.

כה טראומטית הייתה הפגישה עם המיניסטר, שלמיטב זכרוני לא עמד לי העוז לפרסם את מה ששמעתי. השבוע, כשקראתי את תגובתו של שטרית לציטוטי סילבן, לפיה כשמינה את אדמונד לוי "זה שהוא חבר ליכוד בכלל לא היה שיקול עבורי", לא יכולתי שלא להיזכר בערב הבלתי נשכח ההוא.

דף הפייסבוק של קלמן ליבסקינד