בנסיבות שאיש מאיתנו לא ביקש, יצא לי לפגוש השבוע לראשונה, אחרי אחת עשרה שנות עבודה במעריב, מאות עובדים שלא פגשתי מעולם. עמיתים ממחלקות שונות, מתחומים שונים, מכל רחבי הארץ. כתבי מקומון מהנגב, אנשי דפוס מהמרכז, מפיצים מחיפה. מרכיבים שונים בנוסחה המפיקה את המוצר העיתונאי שכל כך יקר לליבנו. אני כותב את הטקסטים, אחר מדפיס אותם בלילה, שלישי מחלק אותם ליד דלתות בתי המנויים. כולנו, גם אם איננו מכירים זה את זה, שרשרת אנושית אחת. טול ממנה חוליה אחת ואין לך "מעריב". בלי הכתיבה שלי אין להם מה לחלק. בלי ההדפסה שלהם אין למילה שכתבתי כל ערך. 

עמדנו השבוע, זה לצד זה, מתחת לגשר ומחינו. בקשנו הזדהות. היו שם מאות אנשים, מתוך כאלפיים בסך הכל, שמצויים בחרדה גדולה שמא לא יהיה להם מחר בבוקר מהיכן להביא אוכל.

רצה הגורל הטוב שסידר לי משכורת הגבוהה מהממוצע בעיתון ומקום עבודה נוסף הנושא גם הוא בעול פרנסתי. מצבם של רבים קשה הרבה יותר. בתמונה העגומה שניבטה אלינו השבוע בכינוסים השונים שנערכו בעיתון וסביבו, בלטו פרצופים רבים של חברים שעברו את גיל חמישים. כאלה שהמחלקה שבה הם מועסקים מעידה ששכרם אינו גבוה. כאלה שגילם מלמד שרגע אחרי שיעלה הכורת על "מעריב" ספק אם ימצאו מהיכן ללקט את פרנסתם. 

יש בהם מי שעובדים ב"מעריב" שלושים שנה ויותר. יש שמפרנסים שלושה או ארבעה ילדים. רבים מדי מכל אלה עלולים לפקוח עיניים באחד הבקרים הקרובים - אולי יהיה זה בערב יום הכיפורים, אולי בערב שמחת תורה - ולגלות שחייהם הפעילים הגיעו לסיומם המעשי הרבה יותר מוקדם מכפי שתכננו.

הוסיפו לכך את העובדה שמשכורת החודש שעבר לא הועברה עדיין אל חשבון הבנק, שטרם ניתנה תשובה מהיכן ישולמו הפיצויים לכל המפוטרים ומה עלה בגורלן של ההפרשות לפנסיה, וקיבלתם קטסטרופה שדי היה להביט בפרצופים שמסביב כדי להבין את עוצמתה. המחשבה שכל כך הרבה אנשים שצפויים ללכת הביתה אינם יודעים מה עלה בגורל הזכויות שאספו בשנים הארוכות שנתנו לעיתון, היא משהו שלא נותן מנוח. הידיעה שחברים רבים כל כך שלנו יסבו לשולחן החג ויטבלו תפוח בדבש מריר אחרי שקיבלו רק אלפיים או שלושת אלפים שקלים, שליש מהמשכורת המגיעה להם, מטריפה את הדעת. מי שמתקשה להבין את עוצמת הדברים מוזמן לנסות ולהיזכר מתי לאחרונה נסגר כאן מפעל של אלפיים עובדים. אלפיים עובדים שמאכילים אולי שמונת אלפים פיות.

 +++

השבוע, לאחר שהשתתפתי באסיפות ובהפגנות ולאחר שהתראיינתי בכמה במות עיתונאיות ובקשתי  לעורר הזדהות עם מי שעתידם לוט בערפל, מצאתי כמה קולגות מכלי תקשורת אחרים מעלים בכיווני שאלות שגרמו לי צער ותמיהה גם יחד. "זה אתה הרי שתמיד תוקף את כל התקשורת", הקשה אחד, "עכשיו אתה פתאום מפגין בעדה?". "מה קרה שהתחלת לדבר כמו סוציאליסט שמאלן", סנט השני.

ובכן, אשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

ראשית, יש לי אכן בטן מלאה על הרבה מאד מהנעשה בעיתונות. אני כותב כאן את הדברים מדי שבוע. אבל מה בין ויכוח ענייני על עיתונות נכונה ותפישת עולם פוליטית לבין הצורך להושיט כתף ולהזדהות עם מי שמטה לחמו נכרת? הלא רק לפני כמה שבועות קראתי כאן לסייע ולהציל את עובדי ערוץ 10, חרף כל הביקורת שיש לי על הקו הפוליטי שלו. יתרה מכך, אלמלא התקיימו השבוע שתי ההפגנות באותה שעה, זו של עובדי "מעריב" וזו של עובדי "הארץ", שחרב הפיטורים מרחפת גם עליהם, היינו ידידי אראל סג"ל ואני מצטרפים לאנשי "הארץ". כדי לעשות את זה לא צריך לאהוב את מה שכותבים בעיתון הזה. צריך רק להבין שבמקום שבו אדם מזיל דמעה על פרנסתו שנגדעה, אתה לא חייב להיות שלי  יחימוביץ כדי לעמוד לצידו.

ולעניין השני. הגישה הסוציאלית, עם כל הכבוד, לא נכתבה על ידי פוליטרוק של מפלגה. הזכויות שתבענו השבוע באו ממקורות קדומים בהרבה מחוקי העבודה של כנסת ישראל. הם נכתבו לפני אלפי שנים והתורה מפרטת אותם באופן הכי ברור שאפשר. "לא תעשוק את רעך ולא תגזל", מורה ספר ויקרא, "לא תלין פעֻלת שכיר אתך עד בֹקר". עד כדי כך מתייחסת התורה בכובד ראש להלנת שכר, שהסמיכה את האיסור עליה לאיסור גזל, ללמד ששניהם שווים בחומרתם. והאיסור הזה חוזר על עצמו שוב בספר דברים. "לא תעשק שכיר עני ואביון, מאחֶיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש (ועדיין לא קיבל את שכרו), כי עני הוא ואליו הוא נֹשא את נפשו". "עני"? הרי לא כל עובד הוא עני. אלא שמסבירה התורה שעובד המצוי בעמדת נחיתות מול מעסיקו רב העוצמה -  זה המחליט באילו תנאים יעבוד ומתי תשולם משכורתו, זה הקובע האם ומה יהא מונח על שולחן החג שלו -  הריהו משול ל"עני".  

  +++

נכון לכתיבת שורות אלה, עתידו של העיתון אינו ברור. על אחת כמה עתידם התעסוקתי והכלכלי של עובדיו הרבים. יש בינינו זוטרים ובכירים. יש המשתכרים פחות ויש יותר. יש שפרצופיהם מוכרים לכל צופה טלוויזיה  ויש שעושים את העבודה מאחורי הקלעים. אבל במאבק על זכויותיו הבסיסיות של העובד כולנו שווים. כולנו בקו אחד. יהיה מה שיהיה גורלו של העיתון, איש מאיתנו לא יוכל לפנות הלאה ולהמשיך לדרכו מבלי שהשגיח שהאחרון באלפיים חבריו סימן 'וי' על האחרונה שבזכויותיו. זה לא עניין של כסף. זה עניין של מוסר.

 +++

ועוד שתי מילים טובות לפני סיום. האחת, לעמיתינו מרוב כלי התקשורת האחרים שבאו השבוע להיות איתנו. השניה, לח"כ דב חנין מחד"ש שהגיע להזדהות ולצעוד איתנו. ביום שאראה בהפגנה מהסוג הזה גם כמה פוליטיקאים מהמגזר שלי, אברך "שהחיינו" בשם ובמלכות.