בשבת האחרונה הסתיים משחק הכדורגל בין מכבי פתח תקווה להפועל חיפה באלימות מכוערת. עלי חטיב, שחקן חיפה, התפרע וניסה לתקוף שחקן פתח תקוואי. מאמן השוערים של פ"ת וחבר הנהלת הקבוצה היכו אותו בברוטאליות, כשהאחד נוגח בראשו והשני בועט בו ושובר את שיניו, בעודו מוטל על הדשא. לשני הבריונים הללו מגיע עונש חמור על מעשיהם. בעיתון "הארץ" ראו ערבי על הרצפה והדמיון החל לעבוד שעות נוספות. "שחקן ערבי מהפועל חיפה הוכה בקטטה בתום משחק  כדורגל", ניתנה הכותרת לפרשה, כאילו ערביותו של חטיב קשורה לעניין וכאילו מדובר בפעולת "תג מחיר".  "הארץ" לא היה היחיד שהזדעזע מהסיפור. כל כלי התקשורת דרשו ענישה קשה לפ"ת עד כדי הורדת ליגה, אבל רק ב"הארץ" ראו בקרב בין הקבוצה לעלי חטיב קרב מאסף של "עופרת יצוקה" ולא היה חסר הרבה כדי שיזעיקו לכאן שוב את גולדסטון. ומה הלאה? בשבוע הבא, כשהשופט ירחיק בכרטיס אדום את וואליד בדיר, יכתבו ב"הארץ" שזה מימוש רעיון הטרנספר?

"הארץ" הולך ומאבד את זה. אם בעבר ניתן היה לחלוק אידיאולוגית על הקו שלו אבל ליהנות מעיתונות עניינית, הסיפור הזה הולך ונמוג. יותר מדי פעמים עבודה ראויה של כתבי העיתון הופכת, באמצעות עריכה מגמתית גסה, לנשק במאבק פוליטי. מתישהו החליטו בממלכה של שוקן שהם כבר לא משלנו. ש"הארץ" לא צריך להיות עוד עיתון ישראלי או יהודי. לפעמים הם בוחרים לשבת על הגדר. לפעמים הם מדלגים לצד השני.

 קחו לדוגמא את רצח חמשת בני משפחת פוגל באיתמר, אירוע שזעזע כל ישראלי.  "ידיעות אחרונות" קבע בכותרתו הראשית למחרת את הביטוי "חיות אדם". "מעריב" בחר ב"הטבח". "ישראל היום" הלך על "הילדים נשחטו". ו"הארץ"? "הארץ" בחר לדווח בכותרת כי "יותר מ- 10,000 נעדרים באסון ביפאן". אחר כך תירצו בכירי העיתון שהרצח באיתמר הוא בסך הכל אירוע מקומי, בעוד הסיפור ביפן הוא אירוע גלובלי. הרעיון הזה היה יכול להתקבל על הדעת אלמלא ניתן היה להוכיח בנקל שהוא לא מחזיק מים. לפני חודש וחצי, לדוגמא, נהרגו ילדים פלסטינים בהתהפכות האוטובוס שלהם, כשהיו בדרכם ליום כיף ברמאללה. סיפור טראגי לכל הדעות. כך גם התייחסו אליו כל העיתונים שטיפלו בו בהרחבה. רק "הארץ" בחר להפוך את התאונה הזו לכותרת הראשית שלו ביום שישי. כשמדובר בפלסטינים גם תאונת דרכים יכולה להיות עניין גלובלי.

לפני קצת יותר מחודש ביצעה קבוצת ערבים לינץ' אכזרי בשני חיילים בחיפה. בין אם מדובר בסיפור לאומני ובין אם בסתם אירוע חוליגני, אין ספק שמדובר בסיפור עיתונאי שראוי לבולטות. ב"הארץ" ראו ערבים מכים יהודים ובחרו לקבור את הנושא. על שער העיתון הופיעו באותו יום סיפורים על התדמית המתחרדת של שכונת רמות בירושלים ועל התשובה של מכסיקו למכת הסמים. הידיעה על הלינץ' בחיילים הופיעה בקטן כידיעת החדשות האחרונה לגמרי של העיתון. בתוך כפולת עמודים, שבצידה השמאלי מודעות בענייני תכנון ובניה ומכרזים של עיריית נהריה, יקנעם והרצליה ובצידה הימני מודעות אבל ותוצאות הגרלת הלוטו, נמצא מקום לדיווח מחיפה. עברו כמה ימים, הפרקליטות החליטה להגיש כתב אישום נגד התוקפים הערבים וחרף הדיווח הראשוני לא ייחסה לתוקפים מניע לאומני. זו כבר הייתה סיבה מצוינת עבור "הארץ" להתייחס אל הסיפור כאל ידיעה חשובה, לקדם אותו לעמוד 6 ולהעניק לו כותרת גג: "הפרקליטות: הרקע אינו לאומני".

השבוע הביאה הכתבת הצבאית של העיתון, גילי כהן, סיפור ראוי ומעניין על מערכת לירי רקטות שרכש צה"ל מ"תעש", מערכת בעלת דיוק רב שתסייע לפגוע במפקדות טרור תוך הפחתת הסיכון לפגיעה בחפים מפשע. הכותרת שהעניק "הארץ" לידיעה הייתה: "צה'ל מקים גדוד שיתמחה בירי רקטות לעבר ריכוזי אוכלוסין". אם הכותרת הזו מביאה אתכם לחשוב שצה"ל בחר לאמץ את שיטות הפעולה של בשאר אסד מחומס, רק דמיינו מה חשבו בעולם כשקראו את הכותרת הזו מתורגמת כמות שהיא במהדורה האנגלית של העיתון.

מורשת קרב בערוץ 2 

לדפנה ליאל יש אג'נדה שמאלנית קיצונית. זה בסדר. לכולנו יש אג'נדה. אלא שכבר יותר מפעם אחת כתבתי כאן שהבעיה הגדולה היא שערוץ 2 לא מוטרד מכך שחלק גדול מהכתבות שלה - מנושא הדרת נשים, דרך ענייני ההתנחלויות ועד לנעשה במשרד החינוך - נראה יותר כמו מניפסט פוליטי יותר מאשר כמו עבודה עיתונאית. במוצאי השבת האחרונה הקדיש הערוץ השני למעלה מעשר דקות כדי להלחם בסיורי המורשת של השר גדעון סער בחברון ובעיר דוד. הציבור הישראלי מצביע ברגליים בגדול ושולח את ילדיו לסיורים הללו, אף שהם אינם בגדר חובה, אבל בערוץ 2 לא אוהבים את זה."חינוך לערכים או שטיפת מוח פוליטית", שאלה כותרת האייטם, כשהתשובה של ליאל ושל הערוץ טמונה בשאלה עצמה. לליאל מפריע שאלפי תלמידים והוריהם בוחרים לנסוע עם בית הספר לקברי אבות האומה. הטענה שלה ושל אנשי "שוברים שתיקה", שלהם העניקה במה נרחבת, לפיה משרד החינוך לא מראה לתלמידים מה מצב הפלסטינים שבדרך למערה, היא טענה מטופשת. אברהם, יצחק ויעקב הם ההיסטוריה היהודית ולא סוגיה פוליטית ומי שמתייחס אליהם כך מעיד בעיקר על עולמו שלו. אבל יש משהו שהרבה יותר מטריד את ליאל. "האם ילד שלמד שמכאן צמחה ממלכת דוד יסכים לוותר על חברון ביום מן הימים?", היא שואלת. והתשובה ברורה. כדי שהילד יסכים לוותר על חברון כדאי להסתיר ממנו את קברות אבות אבותיו. ממש כמו ששרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, המליצה בזמנה להפסיק את סיורי התלמידים לפולין, משום שהיא מצאה שהם חוזרים משם עם מטען לאומי. או במילים אחרות: אם לימודי ההיסטוריה מביאים את הילדים לדבוק במולדתם ולסרב לוותר עליה, אולי עדיף שלא ידעו היסטוריה. אם הבערות תותיר אותם שמאלנים, תחי הבערות. לליאל יש בעיה לא רק עם הסיורים בחברון ובעיר דוד, אלא בכלל עם העובדה שהשר סער הכניס לתכנית הלימודים לימודי תרבות ומורשת. את התשובה הכי טובה סיפקה לליאל דווקא גננת מתל מונד שנתבקשה להסביר לה מדוע היא תולה את דגל ישראל בגן ופותחת את היום בשירת התקווה. "אנחנו גן ישראלי", אמרה. בערוץ 2 כינו את כל זה "תוכן לאומני". כל אחד ועולם הערכים שלו. את הכתבה סיימו דבריה של הפרופ' ענת זוהר, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית, שמונתה לתפקידה על ידי יולי תמיר, פרט שליאל שכחה לספר.  זוהר הסבירה שכשאין די שעות לימוד במערכת, חייבים לוותר על משהו. נחשו על מה היא וליאל היו מוותרות.