הרהורים בעקבות התאבדותו של עדי טלמור ז"ל

לא היית צריך להכיר באופן אישי את עדי טלמור ז"ל כדי שהידיעה על מותו תכה בך בבטן בעוצמה. קולו הרדיופוני, שליווה אותנו כל כך הרבה שנים, הפך את כולנו לסוג של מכרים שלו. ובכל זאת, הדרך שבה סיקרה התקשורת את מותו הותירה מועקה קשה. 

אקדים ואומר, אין לי שום כוונה לדון כאן בדרך שבה בחר טלמור לסיים את חייו. איש מאתנו לא היה רוצה להיות בדילמה הזו במקומו. איש מאתנו גם לא יידע לעולם מה בדיוק התרוצץ לו בראש לפני שגמלה בליבו ההחלטה לשלוח יד בנפשו. ובכל זאת, עשרה ימים אחרי לכתו, נדמה לי שאנחנו כבר יכולים לשאול את עצמנו כמה שאלות על התפקיד שראוי לנו למלא באירועים שכאלה.

עדי טלמור השאיר אחריו צוואה מפורטת. הוא ניסח בקפידה את הידיעה שתבשר על מותו. הוא הותיר רשימת שירים מדויקת, שתשודר לזכרו. הוא גם ביקש מחבריו להתכנס עם שקיעה ליד הספסל שאהב בטיילת בתל אביב. את יומן המסע שלו, בדרך אל המוות, שיגר אל 'ידיעות אחרונות' כדי  שיפורסם אחרי מותו. כל בקשותיו כובדו בקפדנות ואף יותר מכך. העיתונים מלאו ציטוטים על אומץ ליבו, ערוצי הטלוויזיה שידרו קטעים מהכינוס על חוף הים, בערוץ 2 שודרה כתבה על הארגון השוויצרי שסייע לו לסיים את חייו ולפזר את אפרו. 

בכל הרגישות המתחייבת, נראה לי שהיה משהו איום בהצדעה הקולקטיבית הזו שלנו למי שבחר להתאבד. כמו לכל אחד מאיתנו, גם לי יש כמה קרובים, מכרים וחברים שהסרטן נגע בהם. חלקם, כמו אבא שלי ז"ל, כבר אינם איתנו. מעטים הבריאו. אחרים ממשיכים להלחם במחלה. שוחחתי בימים האחרונים עם כמה מהם. עניין אותי לדעת איך עברו את הגל הזה. דברתי עם חבר שחלה והבריא, עם חבר נוסף שביתו נפטרה, עם ידיד שאמא שלו עוברת טיפולים ועם קרובת משפחה שנאבקת בנחישות. כולם ראו את הכתבות. כולם דפדפו הלאה. אף אחד מהם לא רצה לקרוא. הסיפור הזה עשה להם רע. את קרובת המשפחה שלי אני מלווה כבר שנה וחצי בעשרות ביקורים במחלקה האונקולוגית. בכל פעם אני נתקל שם בפרצופים חדשים. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, שמבקשים להידבק בכל כוחם בחיים. הם עוברים טיפולים כימותרפיים, מקבלים הקרנות ונלחמים. יש בהם מי שמגיעים לטיפול אחרי בשורה רפואית נוראה, שקבעה שאת המחלה שלהם כבר אי אפשר לרפא. יש מי שנאחזים באמונה שיבוא יום וישובו להיות מה שהיו פעם. רבים מהם לא יודעים מה יקרה בעוד שנה או שנתיים ומסתפקים במלחמת המחר, מבקשים רק להישאר על הרגליים. בכל בוקר הם יוצאים לקרב. בכל ערב הם רושמים ניצחון קטן ומתכוננים למערכה הבאה שתוכרז עם שחר. 

בשבוע שעבר חשבתי בעיקר עליהם. דמיינתי אותם מול המסך ולבי נצבט. נדמה היה לי שאלו בדיוק הרגעים שבהם מותר לנו להניח בצד את "השיקולים העיתונאיים" הרגילים ולנהל עם עצמנו שיח של ערכים. של גבולות של כן ולא. של מותר ואסור. כי יש רגעים שבהם צריך לקבל החלטה שלקרוא את אולפן החדשות בגלי צה"ל על שמו של עדי טלמור זה מעשה יפה, אבל כזה שצריך להסתפק בו. כי כחברה, אנחנו צריכים לחמול אמנם על מי שלעומק צערנו לא עמד לו כוחו ובחר לשים קץ לייסוריו, אבל בשום אופן לא להריע לו על גבורתו. כי הגיבורים האמיתיים הם מי שבכוחותיהם האחרונים נאחזים בחיים. אותם צריך לשאת על כפיים. כי אנחנו נמצאים כאן, בין השאר, גם כדי להחזיק ולחזק את מי שקשה להם. לא כדי לרפות את ידיהם. כי אי אפשר להתעלם מהמסר שהעברנו השבוע להורים שכולים שהחיים קשים עליהם עד מאד, למי שנקלעו לבור כלכלי ולא רואים את האור ולעשרות אלפי החולים שמסתובבים בינינו, נאבקים במחלה ומסרבים להיכנע לה. כי מעבר לרצון לשדר קטעים סוחטי דמעות ועתירי צפייה יש לנו גם תפקיד מוסרי-חברתי. ומעבר  למחויבות שלנו כלפי מי שבחר למות, אסור לשכוח שיש לנו מחויבות גדולה לא פחות כלפי מי שבחרו בחיים.  

ועוד הערה בהקשר הזה: הסיקור חסר הפרופורציות שקיבלה התאבדות טלמור, עורך ומגיש חדשות,  מעלה שוב את השאלה האם אנחנו, העיתונאים, באמת מבינים את מקומנו. אין ספק שעבור מי שהכירו את טלמור מדובר באובדן גדול. אלא שגלי צה"ל היא לא משפחה אלא תחנת שידור ציבורית וספק אם  פטירתו של אחד מעיתונאיה הוא סיפור שבעיניים אובייקטיביות צריך לתפוס מקום גדול כל כך במרחב הציבורי שלנו. משהו בכושר השיפוט שלנו משובש אם אנחנו מחליטים להקצות לקולגה שהלך לעולמו שטח גדול יותר במשאב העיתונאי הציבורי שלנו, מזה שיש לנו להציע כשאנחנו נפרדים מסופר דגול, מאיש רוח, מרב חשוב או ממפקד שחרף את נפשו למעננו.

שוב המבקר

השבוע שלח מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, את טיוטת דוח הביקורת שחיבר בעניין השריפה בכרמל, לתגובת המבוקרים, ובתוך זמן קצר החלו הפרטים להתפרסם. לא קראתי את הטיוטה ולפיכך אין לי עדיין עמדה רצינית בשאלת אחריותם של המעורבים השונים. ובכל זאת, התנהלות המבקר מעוררת כמה תמיהות: ראשית, אני לא זוכר עוד מקרה בעבר שבו מבקר המדינה התקשה להתאפק ומיהר להוציא הודעה לעיתונות, כשהדוח עדיין רק בשלב של טיוטה. שנית, חייבים להודות שיש טעם לפגם כשמבקר המדינה מצמיד לטיוטה את הכותרת "מחדלים וכשלים" עוד בטרם שמע את גרסת המבוקרים. יתכן שבעתיד יהיה מקום לצלוב אותם. בינתיים, לפחות למראית עין, מוטב שיעשה קולות של מי שמוכן לשמוע את תשובותיהם בלב פתוח ונפש חפצה, בטרם יחרוץ את עמדתו. שלישית, השחצנות. מה זאת ההתפארות המצחיקה הזו בהודעה שפירסם, לפיה טיוטת הביקורת "שמחזיקה 450 עמודים" היא "מהטיוטות הגדולות ביותר בהיקפן בשנים האחרונות"? נסו להיזכר מתי היה כאן מבקר מדינה שעשה תחרות של מי יותר גדול ומי כותב יותר דפים. זה רציני? רביעית, ההודעה לתקשורת מסתיימת באזהרה לפיה "על פי החוק אין לפרסם את תוכנה של הטיוטה שנשלחה למבוקרים". מה אתה אומר, אדוני המבקר. אם באמת חשבת שלא נפרסם כלום מתוך הטיוטה, אז מה בדיוק היה דחוף לך להוציא הודעה שהעברת אותה למבוקרים? מה בדיוק חשבת שנעשה עם זה? והאם יהיה זה מופרך לחשוב שלא ממש מפריע למבקר שכולנו עברנו על החוק ופרסמנו פרטים מהטיוטה, כל עוד אייתנו נכון "לינדנשטראוס"?