אין שום הבדל בין שלמה ארצי לקוטג'

(המדור פורסם לראשונה ביום שישי במוסף לשבת)

אני עוקב אחרי עמיתיי העיתונאים, המובילים את הקריאה ל"צדק חברתי", ואני אומר 'אתם יודעים מה? יאללה, בואו נלך על זה'. ומכיוון שפערי השכר במקצוע שלנו - בין טאלנטים שמביאים הביתה 50-80 אלף שקל לבין העורכים בדסק, התחקירניות והמפיקים שמקבלים עשירית מזה -  הוא מהגבוהים במשק, אולי זה המקום למעט דוגמא אישית. לפיכך, אני מציע כאן שנצהיר על "חוק הצדק החברתי מס' 1": משכורתו של הטאלנט הכי גדול בגוף תקשורתי לא תעלה על פי שש ממשכורתו של התחקירן, המפיק או המגיה. כי אין קפיטליזם חזירי גדול יותר מלקבל את התלוש של יונית לוי, כזה ששווה למה שמקבלים עשרה או 15 תחקירנים גם יחד, ולהטיף למהפכה חברתית. אם יש צדק חברתי, שיופע אצלנו תחילה. 

והדוגמא האישית הזו אסור לה שתעצור כאן. היא חייבת להמשיך הלאה גם אל לוחמים חברתיים כמו  שלמה ארצי. כי מי שעומד על הבמה בהפגנה נגד יוקר המחיה, בעוד הוא עצמו   לוקח 500 או 600 שקל לזוג עבור הופעה, הוא קפיטליסט חזירי לא פחות מאלה שהמחאה מופנית נגדם. כי שלמה ארצי הוא בעצם סוג של קוטג'. שהרי מדובר בשני מוצרים שאנחנו רוצים מאד לצרוך, אבל יכולים להסתדר מצוין גם בלעדיהם. ואם לארצי מותר לקחת כמה שהוא רוצה על הופעה, רק משום שהוא מעריך שיהיה מי שישלם, אז למה למנכ"ל תנובה אסור? רק בגלל שהוא לא יכול להשתולל על הבמה עם גיטרה? ואם תרבות היא חלק חשוב בסל הצריכה שלנו, אז שלמה ארצי, שמוטרד מיוקר המחיה, הוא בעצמו חלק מיוקר המחיה שלנו. אז קצת צניעות, שלמה. הואל נא, אם לא אכפת לך להרוויח קצת פחות, להוריד את המחירים להופעות שלך ב- 70 אחוז, כך שכל שכיר שפוי יוכל לצרוך אותן. אחר כך תטיף לאחרים. ובינתיים, עד שזה יקרה, הייתי  מציע לדפני ליף להקים אוהל מול ביתו של הזמר ולהודיע לו שעד שלא יחדל לעשוק אותנו אנחנו נחרים אותו. הלאה הקפיטליזם החזירי. יאללה, צדק חברתי.

הטרוריסטים נחשפים

התקופה הזו היא תקופה של ניקיון. של בהירות. מסכות נופלות והרבה פנים מתגלות לראשונה כפי שהן באמת. עיתונאים שהתחפשו ללוחמים בעד חופש ביטוי מתגלים לפתע כאינקוויזיטורים קטנים. פרשנים שהובילו קמפיינים בעד שמירת הדמוקרטיה נחשפים כסותמי פיות נחותים. גל של טרור מחשבתי שוטף את הארץ. העיתונות רוצה מהפכה ומי שמתנגד לה דמו בראשו. תראו מה קרה למרגלית צנעני. הבחורה רק מתחה ביקורת קלה ומייד חטפה ארטילריה כזו שחייבה אותה לרוץ אל המסך בתוך יום ולהישבע שהיא בכלל אוהבת את המוחים. זה התחיל בלוגו "פרשת מרגול" שנשלף, שהרי אי אפשר למתוח ביקורת על מאהל רוטשילד בלי להפוך ל"פרשה". אחר כך הגיע תורם של אלופי העולם בשחייה במי אפסיים. "בת כלבה", כינה אותה נתן זהבי. "אפס", "אחרונת הפרחות". בפייסבוק כבר רצה קבוצה הקוראת לזרוק אותה מכוכב נולד. גלעד כהנא, סולן להקת הג'ירפות, העלה בהופעה מול קהל צעיר, משולהב ומריע, טקסט מבחיל שבמרכזו תיאור סצנת מין שלו עם מרגול. באחת מתכניות הבוקר כינו אותה "מכשפה". מגיש  מתלהם הביע את עמדתו לפיה מכיוון שהיא הוציאה את השד העדתי מהבקבוק צריך עכשיו להכניס אותה בעצמה לבקבוק ולסגור אותו.

כעבור כמה ימים גם השחקנית ענת וקסמן, שכנראה לא קראה את ההוראות, סברה בטעות שעדיין מותר כאן להביע דעה ומתחה גם היא ביקורת. 24 שעות עברו לפני ש"הכומר", עודד בן עמי, הביא אותה לוידוי אצלו בכנסיה. "ביקורת היא דבר ראוי", הסביר לה את משנתו הדמוקרטית, "השאלה היא באיזה עיתוי היא נאמרת". וקסמן, מבוהלת עד אימה, נאלצה, ממש כמו מרגול, להצהיר שוב ושוב שהיא אוהבת את המפגינים. מה זה אוהבת? היא לא הגיעה למאהל רק כי לא היה לה זמן. היא גם סיפרה איך כבר בשניה שאמרה מה שאמרה הבינה איזה עונש צפוי לה. "אמרתי 'אני כורה לעצמי עכשיו בור מאד יפה ואני נכנסת'. לא תיארתי לעצמי מה עומקו, מה הריח וכמה זמן אני צריכה לשהות בו. אני רוצה לצאת משם. לא נעים לי", התחננה, "אני בעד המאבק הזה". סלח לי אבי,  חטאתי. ועודד בן עמי הרחום, נציג האוהלים באולפן, סלח. "אין ספק שאת אשה אמיצה, טוב שהבהרת את הדברים".

והעיתונות כולה, לוחמת זכויות האדם והדמוקרטיה, שותקת. אין לה בעיה להציג למרגול, שביקשה לומר את דעתה, חשבון גבוה בהרבה מזה שתציג לנתן זהבי שהתבהם עליה. אפילו שורת הפרשנים, שלא מכבר הסבירו לנו שהם מתנגדים ל"חוק החרם" רק משום שהוא פוגע בחופש הביטוי, כבר לא מתעניינים בחופש הזה. זה זמן מהפכה. ולמהפכה חוקים משלה.

סולדריות תוצרת תל אביב
השבוע החלפתי מיילים עם תושב אחת ההתנחלויות, איש שהנושא החברתי מטריד אותו מאד ושהשתתף בהפגנה האחרונה. ככל שיכולתי ניסיתי לפקוח את עיניו. לשכנע אותו שהוא תמים. שמנצלים אותו. "כשעמדת בהפגנה ברחוב קפלן הם ספרו אותך יחד עם הרבבות", הסברתי לו. "אלא שממש באותה שעה ישבו המומחים באולפן והסבירו שאתה בעצמך הבעיה. שכדי להגיע אל אותו צדק חברתי נכסף צריך לזרוק אותך מהבית. כי את כיוון המחאה לא קובע המפגין העשרים ושנים אלף. קובעים אותו המארגנים ומגישי החדשות. והם נגדך. הם משתמשים בך". האיש היקר הזה לא לבד. במגזר שלו יש עוד רבים שהדיבור הנרגש על "סולידריות" ועל "ערבות הדדית" מגרה אותם. אל תתבלבלו, חברים. הסולידריות התל אביבית כלפיכם הוכחה כבר יותר מפעם אחת בעבר כבלוף. "נראים כאוהבים בשעת הנאתן ואין עומדים לו לאדם בשעת הדחק". ואם נראה לכם שלמישהו מכל שכניכם למחאת "העם" הזו, יהיה אכפת מכם ביום שבו יזרקו אתכם מהבית, אתם טועים.

לפני שש שנים בדיוק ליוויתי את תושבי נצרים בארבעת הימים האחרונים שלהם, בטרם נחרב יישובם. לעולם לא אשכח את חוויית הנסיעה באוטובוס שעזב את הישוב בפעם האחרונה. את תמונתם של ילדים רכים והוריהם הנתלים על החלונות, שולחים מבט שקט להחריד בעץ שאתמול עוד השקו, בבית שהיה כל עולמם. שעה אחר כך הגעתי לתל אביב. בדרכי למערכת עברתי ברחוב קפלן, ממש במקום שבו עמדו המפגינים במוצאי השבת. נכנסתי למדינה אחרת, זרה, מנוכרת לאחיה. מצוקת מי שאתמולם היה לתלולית עפר לא נגעה למדינת תל אביב. כשהעקורים הללו הגיעו למרכז, איש מכל חובבי הסולידריות לא יצא מהמזגן כדי ללחוץ את ידם. להגיד שלום. כשחלק מהם בילו כמה ימים באוהלים על הדשא, ליד רכבת ארלוזורוב, ההתעניינות בהם שאפה לאפס. הערבות ההדדית התל אביבית לא עמדה מעולם בשום מבחן. אל תתפתו לה. היא מבלבלת. יש לה פרצוף של סבתא אבל רטוריקה של זאב. רק צריך להקשיב.
 
הרב בני לאו כמשגיח כשרות

 המפגש בין הרב בני לאו למארגני המחאה, שהזמינו אותו לנאום, היה עיסקה דו צדדית. הוא קיבל כמה רגעים מול ההמונים. הם קיבלו בזול מנהיג דתי לאומי, שימשוך עבורם את הציבור שלו אל המלכודת. כמה כואב היה לראות שם דווקא את האיש המוערך הזה. קולות המחאה חובטים מדי יום באחיו המתנחלים והוא, משגיח הכשרות שאותו חיפשו המארגנים במשך שלושה שבועות, מתנדב לקבוע מזוזה על האוהל שלהם ולברך בשם ובמלכות.

לפני שש שנים, ערב ההתנתקות, נדרש הרב בני לאו להתייחס לפעילות מחאה אחרת. אז היו אלה הכתומים. גם שם הייתה לו עמדה. אז הוא דווקא התנגד למחאה. ראיון שנערך עימו ב'הארץ' נפתח אז בציטוט של מודעה שקראה לצעירי בני עקיבא להזדהות עם גוש קטיף ב"מחאה חוקית לחלוטין". "ישנים ברחובות מדינת ישראל. היום ומחר שינה במדרחוב בירושלים, יהיו שם כמה שיותר אנשים עם שקי שינה, שמיכות ושלטים", נכתב במודעה. הרב לאו רשף אש וגופרית על הצעירים הדתיים. "אוסף נערים ונערות מוסתים על ידי קומץ שחצנים, שאינם מהססים לפגוע ברקמת החיים של המדינה, מאיים להבעיר עלינו את הבית...חוסר האמון שמתעצם בין הנוער למוסדות המדינה עתיד להתפתח לניכור מערכתי...אסור שילדים ישתתפו בפעולות מחאה אפילו לגיטימיות". 

ורוטשילד? ברוטשילד הוא רואה רק טוב. אין לו כבר בעיה עם הפגנות של ילדים. זה דווקא מרגש אותו. אין לו כבר בעיה עם מאהלים ברחובה של עיר. אין לו כבר בעיה עם חסימות כבישים. העיתונות, שנלחמה בכתומים, אהבה אותו אז, בעמדתו ההיא. באהדתה למחאה, היא אוהבת אותו היום לא פחות, בעמדתו ההפוכה.