הגיעה העת לבדוק מה חלקה של התקשורת בהסתה

סיפור מעצרו של אורי ברעם בשבוע שעבר, בחשד שהפיץ את הסרטון על שי ניצן, היה הזדמנות טובה לבדוק ברצינות מה חלקה של התקשורת  בהסתה כזו. אין ויכוח על כך שיש צורך לחקור את מי שמפרסם סרטים כאלה. השאלה היא מה התועלת שיש בפרסום חסר פרופורציות של יצירתו המטורפת של כל אוחז מקלדת. מערוץ 10 למדתי שעד לרגע שבו הסיר ברעם את הסרט מהאינטרנט צפו בו עשרים וחמישה אנשים. רגע אחר כך, כשהוא הפך לנושא היחיד שעניין את ספקי החדשות במשך יממה שלימה, שמעו עוד כמה מיליונים למה כדאי לחסל את שי ניצן. אם החשש מהסתה הוא שקיצוניים שמעוניינים לעשות מעשה יקבלו רעיונות, אז ירון דקל, לצורך הדוגמא, אחראי הרבה יותר מאורי ברעם לעובדה שבכל בית בישראל יודעים היום את מי צריך להרוג. אי אפשר לבטל את החשיבות שיש לעיתים בפרסום כזה, שמאיר מה שאנחנו נוהגים לכנות כ"פינות אפלות בחברה הישראלית". אבל בואו נודה על האמת, כשברשת ב' החליטו להקדיש בשבוע שעבר יום שידורים מיוחד לסרטון הזה, אף אחד שם לא ידע אם מדובר בפרי יוזמה של ארגון טרור קיצוני חדש או של ילד משועמם שנשאר בבית עם שפעת.

הבה נשתעשע לרגע בדוגמא קיצונית יותר. נניח שאני יושב עם חברים על כוס בירה אצלי בסלון ומשיח באוזניהם את דעתי לפיה אם מישהו יחסל את ראש הממשלה זה יכול להיות לגמרי לא רע עבור המדינה. ונניח שאחד מהחבורה, עיתונאי במקצועו, מורח את הציטוט הזה שלי מחר על הכותרת הראשית של העיתון. מי המסית בין שנינו? אני, שפלטתי את הדברים בין חברים או הוא שדאג להפיץ את הרעיון בין כל מטורפי המדינה?

סיפורים מהסוג הזה נדונים בדרך כלל לשבט או לחסד תקשורתי בהתאם לכיוון הפוליטי שלהם. כשאהוד ברק קיבל מכתב איום מאידיוט עם כתב יד ילדותי, פתחו "איומי הימין הקיצוני" את כל המהדורות. כשמיכאל בן ארי קיבל מכתב זהה, זה לא עניין איש. לא מכבר פירסם רועי פיליפסטל, צעיר תל אביבי שחתום על עצומות שמאל למיניהן,  סטטוס בפייסבוק שלו עם קריאה ברורה. "מי בא לתקוע לכצל'ה - מנגלה כדור בראש בשביל הכיף?". כצל'ה הוא ח"כ יעקב כץ מהאיחוד הלאומי. נעה בגון, מנהלת התוכן של אתר תפוז, הוסיפה שם בחדווה "בגדול, בסבבה". הנושא הזה לא נשמר בסוד. כץ הגיש תלונה למשטרה ודוברו הוציא הודעה לעיתונות בתפוצת נאטו. נו, וראיתם את יעקב אילון פותח עם זה מהדורה? ראיתם את האדון פיליפסטל מובא להארכת מעצר? שמעתם את פרופ' שטרנהל מוזמן לתכניות האקטואליה כדי להביע את דעתו כמומחה בעל שם עולמי לחקר ההסתה? קדחת. אם מישהו היה מחליט לעשות מזה אייטם, פיליפסטל היה חולק כעת תא עם אורי ברעם. אבל זה לא קרה. ולכן ברעם הוא מסית מסוכן שיכול לקבל עשר שנים בפנים ופיליפסטל ישן בשלווה מתחת לפוך בבית.

עיתונות פוליטית צבועה
לפני כשבועיים הצליחו כמה מבני משפחות ההרוגים באסון השריפה בכרמל לפוצץ את טקס הזיכרון ולשלוח את השר אלי ישי החוצה בבושת פנים. התקשורת, שמתעבת את ישי, צהלה ושמחה. שום מילת ביקורת. נהפוך הוא. מי שקיבל בראש היה ישי בעצמו. "הלאה הממלכתיות", קראה כותרת מאמרו של אחד מעמיתיי. הסיפור הזה הזכיר לי את סמל ראשון חננאל דיין. זוכרים אותו? אחרי ההתנתקות הוא נבחר כחייל מצטיין והוזמן לקבל אות בטקס שנערך ביום העצמאות. כשהגיע אל מול הרמטכ"ל דן חלוץ, מי שהיה שותף בגירוש סבו מגוש קטיף, הצדיע כמתחייב אבל בחר להביע מחאה קטנה ולא ללחוץ את ידו. בשקט. בלי צעקות. בלי בושות. זוכרים מה עשתה לו אז התקשורת?  "חצוף", "פרא אדם", "חסר נימוסים". מה אני רוצה לומר? שהכל פוליטיקה צבועה.

חבל
בשבוע שעבר הלך לעולמו הפרשן המשפטי של הארץ, פרופ' זאב סגל. מתישהו בשנות התשעים, בעודי כתב צעיר, קרא סגל סדרת כתבות ביקורתיות שפרסמתי על מערכת המשפט והזמין אותי לפגישה במשרדו באוניברסיטת תל אביב. המערכת המשפטית היתה יקרה לליבו, בכירי השופטים היו חבריו האישיים ובכל זאת ענייננו אותו העובדות והטענות שפרסמתי. מאז שוחחנו כמה וכמה פעמים. סגל היה יהודי ציוני ואכפתי. פרשן שקול, מדויק ונטול פניות. חבל על דאבדין.