ביום שלישי שעבר רצחו ערבים ארבעה מתושבי הישוב בית חג"י. בסוף השבוע שקדם לרצח הודיעו כמה עשרות אנשי תאטרון, שהחליטו להחרים את תושבי אריאל, שלא יופיעו בהיכל התרבות החדש בעיר. כעבור יומיים הצטרפו אליהם שורה של סופרים, משוררים ושחקנים. המחבלים הערבים מזה, והאמנים הישראלים מזה, סימנו את אזרחי ישראל המתגוררים ביהודה ושומרון כאויב. לשמאל הקיצוני נמאס כנראה מהשיח הפוליטי. אם עד עכשיו הוא הפגין, מחה וניסה לשכנע בצדקת עמדתו, כעת נפלה ההחלטה להכריז מלחמה על הישראלים המתגוררים ביו"ש בעצמם. רק בישראל המיעוט הקיצוני שבשוליים מקבל כבוד כזה גדול בציבוריות עד כדי כך שהוא יכול להכריז שהוא מחרים את הרוב. 

השבוע טלפנתי לסניף סטימצקי במעלה אדומים. בקשתי לדעת אם עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן, שהביעו תמיכה במחרימים, מוכרים שם את ספריהם. ברור שכן. הצבועים הללו מחרימים את תושבי יהודה ושומרון בעיתונות אבל לא מוכנים לוותר עליהם בקופה. ומכיוון שברור שרוב ענק של אזרחי ישראל מתנגד למלחמת האחים הזו, שהכריזו מי שמכונים בתקשורת "אנשי רוח", אסור להשאיר את העניין הזה ללא תגובה. זה לא העסק הפרטי של תושבי אריאל. זה העניין של כולנו. של מי שפוגש את החבר'ה מאריאל בעבודה, של מי שנוסע איתם באוטובוס, של מי שעושה איתם מילואים, של מי שתומך בהם וגם של מי שמתנגד לישיבתם שם אבל לא מוכן להכריע את הויכוחים הפוליטיים בינו לבין האחים שלו באמצעות מלחמה אישית בהם. אז מה עושים? מחרימים את מי שמחרים. תולים על המקרר את הרשימה: עמוס עוז, א.ב. יהושע, דוד גרוסמן, סמי מיכאל, אורלי זילברשץ, חלי גולדברג, רנה ירושלמי, שמואל הספרי, יוסי פולק, דורון תבורי, עירית קפלן, שמעון בוזגלו, אלון דהן, אבי פניני, איתי טיראן, אבי גרייניק, דרור קרן, עדנה מזי"א, סיני פתר, רמי הויברגר, רות זיו אייל, אלברט כהן, עידו ריקלין, ליליאן ברטו, עודד קוטלר, מיכאל כורש, שיר אידלסון, ישי גולן, אוהד שחר, דורי פרנס, יעל קרמסקי, גלעד עברון, סיון ששון, אופירה הניג, יהושע סובול, סביון ליברכט, בעז גאון, מוטי לרנר, ענת גוב, יעלי רונן, שירי גולן, גרי בילו, שוקי וגנר, אמיר אוריין, תמר קינן, חוה אורטמן, אהרון אלמוג, ירדן בר כוכבא, מרים גורצקי, אילן תורן, בן ציון מוניץ, נמרוד ברגמן. לא קוראים ספרים שלהם, לא הולכים להצגות שלהם. כי יהודי לא נלחם ביהודי.

מה זה מועצת העיתונות?

לפני כמה חודשים סערה מועצת העיתונות סביב בקשתה של נשיאת המועצה, השופטת בדימוס דליה דורנר, להצטרף לערעור של אילנה דיין בתיק לשון הרע שבה ניצח אותה סרן ר', במעמד של "ידיד בית המשפט". דורנר הבטיחה שלא מדובר בתמיכה בדיין אלא ברצון להסביר לבית המשפט באופן אובייקטיבי את חשיבות חופש הביטוי. מי ששמע אותה אז מתנפלת ברדיו באופן בלתי אובייקטיבי בעליל על פסק הדין, היה צריך להיות תמים במיוחד כדי להאמין לה. בזמנו, בקשתי מדורנר להזכיר לי עוד תיק דומה שבו הצטרפה המועצה להליך. דורנר לא הצליחה. בסיום הדיון בנושא במועצת העיתונות, כשדורנר לא היתה משוכנעת שתנצח, היא הכריזה שהנושא לא יעלה להצבעה. חודשיים אחר כך, בסבב טלפוני, השיגה רוב. לפני חודש וחצי שלחה עו"ד ארנה לין את בקשת ההצטרפות של מועצת העיתונות אל עורכי הדין יואב מני ואלעד אייזנברג, המייצגים את סרן ר'. השניים קיימו בדיקה קצרה וגילו, להפתעתם, שאין שום ישות משפטית העונה לשם "מועצת העיתונות". לא עמותה, לא חברה, כלום. המועצה הזו, הסתבר, היא אוסף של אנשים שהחליטו להיות מועצה ומסיבותיהם שלהם החליטו לא להירשם בשום מקום. המצב הזה, זה ברור, מאפשר להתנהל ביתר קלות בלי פיקוח של אף אחד. משפטית, אין הבדל בין מועצת העיתונות לשלושה אנשים שיושבים על ספסל בשדרות רוטשילד ומחליטים לכנות את עצמם "מועצת הספסל". עו"ד מני ביקש מעו"ד לין להמציא לו - כמקובל - יפוי כח מהלקוח שלה. לין, כך נראה, הבינה שהיא בבעיה, שהרי אין לה לקוח אמיתי. במשך כחודש וחצי משכה את תשובתה. "מחר", "מחרתיים", "עוד שבוע", "עוד שעתיים", הבטיחה. בינתיים, מבדיקה שערכתי, התבררו עוד כמה פרטים מעניינים הקשורים בהתנהלות המועצה. כלי התקשורת אמורים לשלם לה מדי חודש דמי חבר, אלא שגופי שידור ציבוריים לא יכולים להעביר כסף לגוף שאיננו קיים. במועצת העיתונות מצאו פתרון יצירתי ומאז הם מקבלים את הכסף בתנועה סיבובית. גלי צה"ל, לדוגמא, מעבירה את דמי החבר לאגודת העיתונאים בירושלים, שהיא עמותה רשומה, וזו מגלגלת את הכסף הלאה אל המועצה של דורנר.

לפני כמה ימים הגיע סוף סוף יפוי הכח המיוחל. חתומים עליו, "בשם מועצת העיתונות" - זו שכלל אינה קיימת כישות משפטית עצמאית - עמוס שוקן, דליה דורנר ודני זקן, יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים. הסיפור הזה איננו רק עניין של פורמליסטיקה. תארו לעצמכם שמחר יחליט בית המשפט להטיל הוצאות משפט על מועצת העיתונות. מי בדיוק ישלם אותם? ובכלל, מדוע שבית המשפט יאפשר לחבורה של אנשים, ששום דבר לא מאגד אותם, להופיע בפניו כארגון של מומחים?  ואת מי בדיוק מייצגת עו"ד לין?

דני זקן, אגב, הסביר לי השבוע שהוא חתם רק אחרי שהובטח לו שעמדת המועצה, שתוצג בבית המשפט, טרם נקבעה והיא תקבע בדיון נפרד. ישנן שתי אפשרויות: או שהנהלת מועצת העיתונות עבדה על זקן או שהיא רצה לבית המשפט לפני שהחליטה איזו עמדה היא רוצה להציג שם. שתי האפשרויות לא ממש מוצלחות.

כך או כך, השבוע ביקש עו"ד מני מעו"ד לין להבין כיצד היא מעבירה אליו יפוי כח מטעמו של גוף שלא קיים. לין בחרה שלא להתייחס לשאלה. "זו בעיה משפטית שאני לא מתכוונת להכנס אליה עכשיו", אמרה לי דליה דורנר בתגובה, "המועצה מוכרת כגוף בעל מעמד עצמאי, אנחנו בדרך לרישום עמותה". 

גלנט מתמנה בלי שום דיון בפרשת הקרקעות

ועדת טירקל, שאישרה השבוע את מועמדותו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל הבא, קיבלה מגורמים שונים פניות בבקשה להציג לה חומרים בעניין פרשת הקרקעות שלו במושב עמיקם, אבל לא שבה אל אף אחד מהם. היחיד שהציג לוועדה את עמדתו היה היועץ המשפטי לממשלה, מי שאנשיו ייצגו בעבר בבג"צ את עמדת גלנט ואף הגישו מטעם מינהל מקרקעי ישראל תצהיר כוזב, כפי שחשפנו כאן. נדמה שגם אם יוחלט למנות את גלנט, יש דברים שלא יתכן שלא יעלו לדיון ציבורי:

א.      בתחילת 2007 הגישה עו"ד איריס ווגסטף, נציגת היועץ המשפטי לממשלה, מסמך שמתאר את מה שביצעו בני הזוג יואב וקלודין גלנט בשטח ציבורי בן כמה דונמים סמוך לביתם. "נמצא כי במקום בוצע ניכוס של השטח הציבורי הפתוח על ידי המשיבים 1,2 (בני הזוג גלנט - ק.ל.) אשר השתלטו על השטח הציבורי וסיפחו אותו לנחלתם הפרטית הסמוכה, בביצוע פעולות כדלהלן: בניית קיר בגובה 50 ס"מ בשצ"פ, שתילת עצים בשצ"פ, סלילת דרך כורכר ברוחב של כ- 5 מטר ואורך של כ- 40 מטר...בשטח השצ"פ שייעודה על פי תכנית מאושרת כדין שביל להולכי רגל ןהפיכתה לכביש גישה לכלי רכב המוביל לנחלתם". המדינה מעולם לא חזרה בה מהאמירות החריפות הללו שלה עצמה כלפי גלנט.

ב.      ב- 19/5/09 שיגרה עו"ד ווגסטף מכתב לעורכי דינו של גלנט בהתייחס לכביש נוסף שנסלל עבורו, 120 מ' אורכו. המכתב הזה נשלח לאחר שהוועדה המחוזית לתכנון ובניה פסלה את הכביש, לאחר תחקיר 'מעריב'. "כעת, משדחתה הוועדה את התכנית...על מרשכם...להשיב את המצב לקדמותו", קבעה. נכון לעכשיו גלנט לא השיב את המצב לקדמותו. 

ג.       גם בעניין הפרשה השניה, הקשורה ב- 35 דונם, סמוך למושב עמיקם, שאותם הצליח לשכנע את המינהל לתת לו "לפנים משורת הדין", הודיע גלנט לבג"צ כי "השטח הוקצה לאגודה החקלאית שהקצתה אותו למשיב 2 (גלנט - ק.ל.)". מדובר בהודעה כוזבת. השטח מעולם לא הוקצה לאגודה החקלאית וזו מעולם לא הקצתה אותו לגלנט.

ד.      על אותו שטח, שכאמור מעולם לא הוקצה לגלנט על ידי האגודה, מגדל גלנט זיתים כבר שבע שנים.  

יתכן שיש מי שיטען שגלנט ראוי להיות רמטכ"ל חרף כל אלו. זה דיון לגיטימי. אבל הוא חייב להתקיים.