כך נזרקתי מהמילואים בגלל התחקירים שפרסמתי על האלוף גלנט

הסיפור הזה הוא, לכאורה, סיפור אישי שלי ודווקא בגלל זה אני מבקש שלא תקראו אותו ככזה. נדמה לי שהוא חשוב משום שהוא מלמד על צה"ל, לא עלי.

כל עיתונאי נשאל מפעם לפעם על המחירים שהוא משלם בעקבות עבודתו. המחיר שאני שלמתי על סדרת התחקירים שפרסמתי אודות האלוף יואב גלנט והפלישות שלו לקרקעות ציבוריות ולקרקעות מדינה, הוא מחיר לא שגרתי:  נזרקתי מהמילואים.

רצה הגורל וכתבת התחקיר הראשונה בסדרה פורסמה ערב  פתיחת מבצע "עופרת יצוקה". לתחקיר, כידוע, לא היה שום קשר לעניינים צבאיים והוא עסק כולו בהתנהלות של גלנט באזרחות (כתבה מקיפה בנושא היום במוסף השבת של מעריב).
לצורך הרקע אספר שאני משרת כבר 21 שנים ביחידת מודיעין שעוסקת בנושא הפלסטיני. היחידה הזו שייכת לפיקוד הדרום. גלנט, כידוע, הוא אלוף הפיקוד. המרחק הפיזי בין החמ"ל שלו לזה שלנו קטן ביותר.
בתקופה שקדמה ל"עופרת יצוקה" השתתפתי, כחייל מילואים, בכמה תרגילים שהכינו את המבצע. יחד עם חבר נוסף אני זקן המילואימניקים ביחידה הזו, שאני אוהב מאד. בעבר נקראנו לעשרות ימים מדי שנה. בשנים האחרונות - עם החסכון, ההתייעלות והצמצום בימי המילואים - הסתפקנו בתרגילים ובימי השתלמות עונתיים.
כשהחל המבצע חיכיתי, כמו כולם, לטלפון. שהרי, איזה ערך יש להשתתפות בתרגילים מקדימים אם לא קוראים לך לדבר האמיתי? ביום שישי, כמעט שבוע אחרי תחילת המבצע, שעה לפני כניסת השבת, טילפן קצין מהיחידה. "ביקשו ממני להכין שלושה חבר'ה שיגויסו כנראה בשבת, אתה אחד מהם, תהיה מוכן".
במוצאי שבת הגיע הטלפון. "צו 8. תבוא". רבע שעה עברה לפני השיחה הבאה. "קבל תיקון, אל תגיע". ניסיתי לברר מה קורה אבל לא הצלחתי. כולם היו עסוקים. "יש בעיה", הסבירו לי, "נדבר בהמשך".
למחרת בבוקר השגתי את אחד מקציני המילואים. "הסגן קמ"ן הפיקודי שמע את השם שלך והורה למחוק אותך מהרשימה", התנצל. "הוא אמר שאתה בעייתי". נעלבתי עד עמקי נשמתי. בעייתי? אחרי 20 שנה? אני? אני, שרגע אחרי השחרור מהשירות הסדיר כבר הגעתי בהתנדבות לחודש מילואים? היה לי ברור שכשהתותחים רועמים זה לא זמן מוצלח לבדוק מה קרה פה. חיכיתי.
כמה שבועות אחר כך קבלתי סמס קצר מחבר ליחידה: "נפגשים מחר"? חייגתי אליו מהר. "נפגשים איפה"?, שאלתי. "מה, לא קיבלת צו"?, תמה. "לא", עניתי ומיהרתי לצלצל לסגן קצין המודיעין הפיקודי. "אני לא יודע על מה אתה מדבר", הכחיש והמשיך לא לזמן אותי גם בפעמים הבאות.
מאז עברו עוד כמה זימונים. החבר'ה הגיעו למילואים, אני נשארתי בבית. אחרי כל גיוס כזה קבלתי עדכונים. "כולם כאן מדברים על הסיפור שלך ושל גלנט". בכל פעם מחדש אני מתמלא כעס וגם עלבון. לפני כמה שבועות קבלתי טלפון מגורם ותיק ביחידה, שמשרת בה גם היום. "שיישאר בינינו", ביקש, "אין לך למה לחכות. אתה בחוץ. בעקבות הכתבות שלך על האלוף קצינת הקישור של היחידה קיבלה הנחייה מפורשת לא לזמן אותך יותר. לא לתרגילים, לא לימי עיון, לא להשתלמויות".
את עבודתי העיתונאית אמשיך לבצע עם המילואים או בלעדיהם. הכאב האמיתי שלי הוא על צה"ל, שמוצא לעצמו דרכים מגונות למדי כדי להלחם בביקורת עיתונאית על התנהלותם העקומה של מפקדיו.