סליחה, אחים

השבוע עברתי על כותרות העיתונים בחודשים שקדמו להתנתקות. ערימה ענקית של נייר שמוטב לו יכולנו לגרוס ולהשמיד מבלי להותיר לה זכר.

חמש שנים עברו מהיום בו השמידה מדינת ישראל חבל ארץ פורח וגירשה את תושביו ואפשר לקבוע בלי הגזמה שהתקופה הזו היתה מהמביכות בתולדות העיתונות הישראלית. מעולם לא פירסמה העיתונות במשך תקופה ארוכה כל כך סדרה אינסופית של שטויות והבלים שבינם לבין המציאות אין שום דמיון.

עשרות ידיעות בכל כלי התקשורת, כולן מפי "גורמים" ו"גורמים בכירים" ו"מקורות ביטחוניים", דיווחו על כוונות המתיישבים "לפתוח באש על חיילים". ב'מעריב' פורסמה תחזית לפיה תהפוך שא-נור, בצפון השומרון, ל"מצדה מודרנית". "קצינים בכירים" צוטטו כמי שיודעים שבישוב יתרכזו "גורמים מיליטנטיים" ש"יקיפו עצמם בחומרי נפץ, בלוני גז ונשק". אלכס פישמן דיווח ב'ידיעות אחרונות' על פיגוע מתוכנן בהר הבית ש"כבר חצה את שלב ההתלבטות התיאורטית". "השאלה עכשיו היא לא אם יבוצע", קבע, "אלא איך ומתי". פישמן גם ידע לנבא שייעשה שימוש ב"חומרי הנפץ ומטעני החבלה שנגנבו ממחסני צה"ל והגיעו לכל מיני סליקים בהרים ובגבעות". 'מעריב' חשף את התכנית הסודית של התושבים, במסגרתה "אלפים ילבשו מדי זית ביום הפינוי כדי לבלבל את חיילי צה"ל" ואפילו צייר עץ מבנה של "גוף במתכונת צבאית שיבצע פעולות יזומות", כולל דמותו של "ראש המטה" ושל "ראש אגף המבצעים". ב'ידיעות' התריע "גורם צבאי בכיר" מפני "התאבדויות, סרבנות המונית ושימוש בנשק", כשהוא יודע לספר ש"בוגרי יחידות קרביות ינהיגו את המאבק". שיאו של מסע ההפחדה מהמתנחלים האימתניים היה אז בעיתון שאתם קוראים כעת, שמיפה את כמויות הנשק שבידיהם, בדומה למה שנעשה במלחמת לבנון השניה בהקשר לחזבאללה: "בישובי צפון הרצועה", נכתב, "724 רובי אם-16, 171 תתי מקלע עוזי, 200 אקדחים, 2 מרגמות 52 מ"מ ו-4 מקלעים 7.62 מ"מ". רגע לפני הפינוי דיווח 'הארץ' ש"קבוצת צעירים מיישובים בגוש קטיף מאיימת להתאבד בטביעה ביום הפינוי". 'ידיעות' דיבר על "ביצור עמדות, חפירת תעלות נ"ט ופריסת גדרות תיל סביב לישובים".

גם אחרי שגוש קטיף התפנה בסדר מופתי המשיכה התקשורת לחמם את השטח לקראת פינוי צפון השומרון. 'מעריב' דיווח על חשש ש"מתבצרים ישתמשו בנשק" ועל "תרחיש בלהות" על "נשק חם שנרכש מהפלסטינים, צבירת בלוני גז, מכלי חומצה וחומרים מסוכנים. שמן ובזנ"טים על הכביש". 'הארץ' עידכן ש"בצפון השומרון אוגרים עשרות כלי נשק". 'ידיעות ידע לספר ש"בשא-נור מתבצרים עם רימונים".

זו היתה מערכת שיטתית, ארוכה ומתישה של הכפשה והכתמה מכוונת. ציבור שומר חוק, בחלקו הגדול  חקלאים עובדי אדמה, אנשי עמל ומעשה, מצא את פרצופו המעוות מרוח בכותרות העיתונים כפי שמעולם לא ראה בראי.

חבורת חוות שרון יחד עם צמרת המשטרה וסביבת הרמטכ"ל הבינו ששיווק תושבי קטיף כחבורת רוצחים בפוטנציה תסייע להעברה חלקה של המהלך.

לצידם התגייסו בשלשות, מאוחדים סביב המטרה, כתבים ועורכים שבחרו לעצום עיניים מול כל מה שעשה אריאל שרון. שום הדלפה לא נבדקה. כל "גורם" שביקש להכפיש ובדה "הערכות מודיעין" קיבל במה.

עשרות עיתונאים שהתגלו בקלונם לא עצרו מעולם כדי לעשות חשבון נפש. מה שעצוב הוא שאם עוד פעם תידרש התקשורת להתגייס למשימה פוליטית דומה, הם יתייצבו שם שוב. זה שהמציא את הרימונים שיושלכו על החיילים וזו שפינטזה על הירי הצפוי וההוא שידע על הפיגוע שאוטוטו מתרחש בהר הבית. כל הקשקשנים כולם.

אני מתנצל

קצת לפני ההתנתקות, כשגם אני התחלתי להאמין למה שכתוב בעיתונים, פרסמתי במוסף הזה "מכתב לאחים יקרים". אליכם, תושבי גוש קטיף, פניתי אז בביקורת קשה. 

זה היה אחרי שקראתי על האלימות הצפויה שלכם, על גלי הסרבנות שאתם מובילים, על תכניתכם לפרק את המדינה. אני מודה, גם אני האמנתי. חבטתי בכם ללא רחם. הודעתי לכם ש"אני לא איתכם". שאפילו את מדבקת ההזדהות אתכם הסרתי מהרכב.

אחר כך נשלחתי מהעיתון לכסות את ימיו האחרונים של הישוב נצרים. הייתי לצדכם בשבת. ראיתי קהילה נפלאה ובריאה מאין כמותה. התפללתי אתכם בפעם האחרונה במקדש המעט שלכם, שכמה ימים אחר כך נשרף ונבזז בידי חיות אדם. ראיתי אתכם מושיטים יד איש לרעהו. לא מרימים קול על חייל. נסעתי איתכם באוטובוס שלקח אתכם החוצה. אני זוכר את כולכם מסתובבים לאחור, נדבקים לחלון, שולחים מבט דומע אחרון. על הבית שבניתם, על העץ שנטעתם, על מפעל החיים שלכם שנרמס בלי הסבר. את התמונות האיומות הללו אשא איתי לעד.

כשחזרתי הביתה, ישבתי לשיחה ארוכה עם ילדיי הגדולים. דברנו על ציונות ועל ערכים. לעולם, השבעתי אותם, לעולם שלא תיטלו חלק בגירוש כזה. יהא המחיר אשר יהא, יהיו הפקודות אשר יהיו.

חמש שנים אני עוקב אחריכם בהערצה. מייסר את עצמי על המאמר ההוא שכתבתי עליכם. והגיעה העת לבקש סליחה.

איפה ברל כצנלסון?

ביום שלישי, כשעם ישראל התאבל בצום ובתענית על חורבן בית המקדש, בילו אלפי חניכי תנועת הצופים במחנה הקיץ של התנועה. המוני הורים הוזמנו ביום הזה להצטרף אל ילדיהם כדי לחגוג איתם ביער בפעילויות משותפות, מוסיקה, תחרויות שונות ומסדר סיום. בשנת תרצ"ד, לפני  76 שנה, שמע ברל כצנלסון על מקרה דומה, שבו יצאה תנועת נוער למחנה בליל תשעה באב. כצנלסון הזדעזע ופירסם בעיתון 'דבר' את מאמרו "חורבן ותלישות". "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה", שאל. "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'... על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים - אין כפרה".