אשתו של ח"כ בן סימון והחרם הפלסטיני

קמפיין החרם נגד "מוצרי ההתנחלויות", שמסתובב סביבנו בשבועות האחרונים, הולך ומצטייר כאחד הצבועים והמכוערים שהיו כאן. תומכים בו אלו שהזדעזעו בעבר מקמפיין ה"אני קונה רק מיהודים" וטענו שהוא מחזיר אותנו ל"ימים אפלים". מעודדים אותו מי שטענו בלהט ששריפת ספרי הברית החדשה באור יהודה לפני שנתיים היתה מעשה איום ונורא  אבל כשראש הרשות הפלשתינית, סלאם פיאד, שורף סחורות ישראליות במדורה כמו אחרון השבאבניקים, הם משוכנעים שהוא ה"ערבי הטוב", שאיתו כדאי לנהל מו"מ. 

שלא יובן לא נכון. עם החרם של הפלסטינים אין לי שום בעיה. אני אפילו תומך בלא מעט חרמות מסחריים. זכותם של הפלסטינים לא לקנות תוצרת שלנו. חובתנו, בתגובה, להפסיק להעביר להם מאות מיליונים החזרי מע"מ ולסתום את שערי הכניסה ליצרנים שלהם שמוכרים אצלנו.

הבעיה שלי היא עם מי שמשתפים פעולה עם האויבים שלנו. ההיסטוריה, זו שלימדה אותנו שמאחרי הרבה מאד פעולות אנטי יהודיות עומדים יהודים, לא הכזיבה גם הפעם. גם כאן מי שהחליטו לנסות לפרק עיסקית תעשיינים ישראלים, לרסק את המפעלים שלהם ולהביא לפיטוריהם של אלפים, הם אחים שלנו. יהודים, ישראלים. 

אבל לפני שנגיע אליהם, חשוב להפריך בסיפור הזה בלוף אחד גדול מאד. כשאומרים "מוצרי התנחלויות", תודו בעצמכם, זה מצלצל כמו הכיסאות שמיוצרים בנגריה של יצהר והאבטיחים שגדלים במקשה של זמביש. אז זהו, שכדי להעמיד דברים על דיוקם צריך להבין שכשהפלסטינים וסייעניהם הישראלים מדברים על "מוצרי התנחלויות" הם מדברים על כל תפארת התעשייה הישראלית. ממש כך. לא מאמינים? כנסו לאתר החרם הפלסטיני ותעברו על הרשימה. נמצאים שם "מי עדן" ו"טרה", "בייגל בייגל" ו"סלטי שמיר", מאפיית "עבאדי" ורשת "ביתילי", "אמגזית" ו"ליפסקי", "רב בריח" ומפעל הקוסמטיקה "אהבה" מים המלח ועוד רבים אחרים.

בתעשיה הזו עובדים עשרות אלפי ישראלים טובים. הם שכנים שלכם בנתניה, בירושלים ובפתח תקווה. הם משלמים מיסים כמוכם ועושים אתכם מילואים. אתם יושבים על פאר התוצרת שלהם בסלון ונועלים איתה את הבית. אתם אוכלים אותה בארוחת ערב, שותים אותה כשאתם צמאים ויושבים עליה בשירותים כדי להוציא את כל אלה החוצה. 

בשבוע שעבר עלתה המלחמה הכלכלית הזו מדרגה ומאות אלפי חוברות עם תמונות כל המוצרים הללו הופצו ברשות הפלסטינית מבית לבית. בינתיים, עד שממשלת ישראל תחליט איך היא מגיבה, הפלסטינים ממשיכים לשרוף את המוצרים שלנו ולאיים על מי שמעז לסחור בהם.

איך אני יודע על הקמפיין הזה? שאלה טובה. מסתבר שהפלסטינים החליטו לעבוד גם על דעת הקהל הישראלית ומי שמשתף אתם פעולה כדי להביא אלינו את הבשורה לכל בית הוא משרד יחסי ציבור בשם "בן אור תקשורת". מדובר בארגון שמשמש למעשה גם כמטה אסטרטגי של כל ארגוני השמאל הקיצוני בישראל. מהקרן החדשה לישראל ועד לכל רשימת הארגונים שנתמכים על ידה ושכיכבו בפרשת דו"ח גולדסטון, שחשף בן כספית. מי שייסדה את הארגון הזה, מנהלת אותו ומחזיקה במניותיו היא לא אחרת מאשר אוריאלה בן צבי, רעייתו של ח"כ ואיש הקואליציה דניאל בן סימון ממפלגת העבודה. אם היא לא מפעילה את החברה שלה על בסיס התנדבותי, אז לא יהיה מופרך להעריך שבאופן כזה או אחר חבר הכנסת גם מתפרנס מהחרם הזה.

השבוע התקשרתי אל בן סימון ואחרי כמה משפטי רקע על פעילות המשרד של אשתו, בקשתי ממנו לדעת מה הוא חושב על החרם על תעשיינים ישראלים.

- בן סימון: כל מה שקשור ל"בן אור" דבר בבקשה עם זוגתי.

- אבל אני לא שואל אותך על "בן אור", אני שואל אותך על החרם.

- בן סימון: דבר עם זוגתי.

- אבל אני מבקש לדעת מה דעתך על החרם.

"זה בהזדמנות אחרת", אמר וניתק את הטלפון.

אז מה עושים? קודם כל קונים כמה שיותר ממוצרי המפעלים המוחרמים. צריך להבין שמדובר במלחמה והדרך הנכונה לנצח בה היא להשיב מלחמה בכחול לבן. מי שמוכן להתגייס למילואים צריך להיות מוכן לתת כתף גם כאן. זה הרבה יותר פשוט והרבה פחות מסוכן. מורידים את רשימת המוצרים מהאינטרנט, מאתר "ישראל שלי" או דומיו, והולכים עם הרשימה לקניות.

מה עוד עושים? מפעילים לחץ על ח"כ דניאל בן סימון דרך כתובת המייל שלו,  שמופיעה באתר הכנסת, dbensimon@knesset.gov.il. צריך לדרוש מהח"כ החברתי הזה לנקוט עמדה ברורה בסוגיה הזו, שעניינה הלחם של הרבה מאד ישראלים. אם לאשתו מותר להפעיל לחץ על פרנסתם של אזרחים ישראלים כדי לקדם עמדות פוליטיות, גם לנו מותר להפעיל עליו לחץ כדי שיגיד מה הוא חושב על זה.

"ציונים לא מפגינים"?
עו"ד אלדד יניב, הוגה הדעות של מניפסט "השמאל הלאומי", הולך ומצטייר כקופירייטר מבוזבז. אחרי "ציונים לא מתנחלים" שהמציא, הלך יניב השבוע במאמר שפרסם ב'הארץ', על ורסיה מתקדמת, "ציונים לא גזענים". האמת היא שכבר כשהנפיק את הסיסמה הקודמת היה ברור שהסיכוי שלה להתרומם נמוך למדי. בעיקר משום שהשמאלנים, בניגוד למה שחושב עליהם יניב, לא לגמרי מטומטמים. ציונים לא מתנחלים? אז מה בדיוק עושים ציונים? כסף ממשרד עורכי דין? ומה תהיה הסיסמה הבאה? "עולים חדשים לא באים לישראל"? אבל מה שהזכירה לי ההבלחה הזו של יניב השבוע זה שמשום מה העיתונים, אלו שפמפמו לנו בלי סוף על הפגנת ההמונים המתוכננת של השמאל בירושלים, זו שהתקיימה לפני שבועיים, כמעט שלא סיפרו לנו איך היא נגמרה. בכמה מן העיתונים לא ניתן היה למצוא למחרת ההפגנה אפילו מילה אחת בנושא. אז נכון שלא היה מדובר בהצלחה מהדהדת. ונכון שתשעת הארגונים שהיו חתומים על ארגון ההפגנה הצליחו להביא בערך 900 מפגינים, שזה בממוצע 100 מפגינים לארגון.  אבל מותר לשאול: הפיאסקו הזה  לא היה ראוי לחתיכת כותרת בעיתוני יום המחרת? משהו עם "כשלון" ועם "חרוץ"? הרי יכול להיות שאלפי קוראים, אלה שלמדו מהעיתון שלהם על ההפגנה, יושבים עד עכשיו בבית, כוססים ציפורניים ומחכים במתח לשמוע איך זה נגמר. אז נכון שהיה כשלון. ונכון גם שלא תמיד אנחנו אוהבים לספר על כל כשלון. מצד שני, גם כשנבחרת ישראל מקבלת בראש חמש אפס אנחנו לא חושבים להסתיר את זה מהקוראים, נכון?

הרמטכ"ל ירד בדרגה

יותר מפעם אחת כתבתי כאן על הניתוק של גלי צה"ל מכל מה שקורה מחוץ למשרדי התחנה. הנה עוד דוגמא: לפני שבועיים התראיין בתכנית "עושים צהריים" עם יעל דן, הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שחק. לפני הראיון טילפנה אליו אחת המפיקות כדי לסגור איתו כמה פרטים. קודם ביקשה לדעת אין הוא מעוניין להיות מוצג בראיון. אחר כך המשיכה וביקשה לברר עם הרמטכ"ל לשעבר מה דרגתו המדויקת. שחק, שבהתחלה כנראה חשב שלא שמע טוב, החליט להתלוצץ עם החיילת הצעירה. "הדרגה שלי היא כמו של כל רמטכ"ל, סגן אלוף במילואים", השיב לה בשיא הרצינות. החיילת הודתה לו, רשמה את הפרטים והקלידה אותם למחשב המצוי מול המגישה יעל דן. שעה קלה אחר כך העלתה דן את שחק לשידור. "שלום לסגן אלוף במילואים אמנון ליפקין שחק".