







כל חטוף שחוזר הביתה, כל חלל שנטמן באדמת ישראל, מביא איתו רגיעה כזאת עמומה

לאורך השנים שמעתי את קולכם, ידעתי כמה הוא חשוב, ובכל זאת מעולם לא הצטרפתי אליכם









איך אוכל לשאת את תחושת ההקלה ואת תחושת הכאב המייסר באותו הזמן



השמחה שלנו בחג הזה לא נוצצת, לא מצטלמת יפה. זו בחירה היסטורית בשמחה עקשנית, שמסרבת לוותר







בשבת שבה יצאתי משנת האבל על הירש, 14 ילדים עמדו לעלות לכיתה א' בקהילה שלנו. מחשבות על כאב ועל תקווה



אחרי הטור הקודם, ישבתי בבית וחיכיתי לשיחות נזיפה זועמות. מה שקרה במציאות, היה שונה לחלוטין








זמן לחזרת החטופים. זמן כיבוש. זמן לזיכרונות משפחתיים. כולם צריכים להיות חלק מהקיץ החם הזה








אין לנו זכות, במיוחד בימי חורבן בית מקדשנו, להתרגל לכך שאחינו מוחזקים עדיין במנהרות עזה


