שבעה באוקטובר תפס את שיר סיגל בתקופה המאושרת בחייה. היא הייתה אז סטודנטית לעבודה סוציאלית לקראת סיום התואר, ויובל, בן הזוג שלה מזה שנתיים, הציע לה בדיוק נישואים. "הכול הרגיש וואו ושלם. זו הייתה תקופה ממש מאושרת ושמחה", היא נזכרת. לפני כן עבדה בתנועות נוער שנים, ריכזה קומונות והדריכה. "הייתי בשלב שבו כבר דמיינתי את הקריירה שלי ובמה אעסוק ואיפה אגור ומה יהיה בחתונה, הכול היה במקומו". אלא שאז פרצה המלחמה, הוריה אביבה וקית' נחטפו, והיא מצאה את עצמה מנהלת מאבק ברחבי הארץ והעולם להשבתם. בדרך היא פגשה את עם ישראל לגווניו ולמדה להכיר אותו מקרוב. אמה חזרה לארץ אחרי 51 יום ואביה שב בעסקת החטופים האחרונה, לאחר 484 יום.
עוד קודם לכן, בילדותה בכפר עזה, קשה לומר שהיא לא הייתה חרדה כלפי הבאות. "אם היית שואלת את אמא שלי היא הייתה מתארת אותי כילדה חרדתית. כל הזמן היה הדיבור על המנהרות ועל הסבבים הקטנים. היו לי סיוטים בילדות שאני נרדמת ומחבלים נכנסים ורוצחים אותי. זו ילדות שמי שגר במרכז לא מכיר. אבל בסוף בית זה בית".
אמילי דמארי, חברתה הטובה מהקיבוץ, נהגה ללוות אותה בלילות הביתה כאשר חזרו ממפגשים משותפים עם חבריהם. ובכל זאת, לצד תחושת האיום, היא מתארת גם ילדות עשירה ומלאה: "זו גם ילדות מדהימה. משפחה חמה, הורים מדהימים".
שיר סיגל | צילום: אביטל הירש
יומיים בלבד לפני 7 באוקטובר הגיעו הוריה של שיר לביקור בחיפה. הם תכננו להישאר ולעשות את החג עם המשפחה, ובחמישי בערב יצאו יחד להופעה קטנה של להקה לא מוכרת מול שקיעה בים, אירוע שבדיעבד הפך לשעות המאושרות האחרונות שלהם יחד. אך בבוקר שלמחרת, יום שישי, ההורים שינו את התוכניות שלהם. למרות התכנון להישאר, הם חזרו לכפר עזה. אביבה רצתה להכין אלבום תמונות לחתונה, והיה חשוב לה לחזור כדי לארגן את הכול בזמן. ההחלטה היומיומית הזאת התבררה כמשנת חיים.
בשבת בבוקר שיר קיבלה טלפון מאמו של בן זוגה, יובל. "היא אמרה שמשהו נורא קורה בעוטף, שיש קסאמים ובלגן. מי שגר שם כמוני כל החיים, לא נלחץ. עברתי שם את כל הסבבים, אז אמרתי שזה בטח עוד סבב, אנחנו רגילים לזה".
אחרי ששיר התקשרה לאביה והוא לא ענה הגיע מסר מרגיע: ההורים בממ"ד, הכול בסדר, הדלת נעולה, החלון סגור ו"אין לכם מה לדאוג". אלא שעם כל דקה שחלפה היה ברור שהמציאות רחוקה מכך. תחילה הגיעו החדשות הקשות על נפילתו של ראש המועצה, אופיר ליבשטיין ז"ל, שנורה למוות. "הוא נרצח ממש כמה בתים לידינו. אמרתי לעצמי - איך זה הגיוני שאנשים בתוך הקיבוץ נהרגים? כל הזמן הייתה לנו תפיסה שצה"ל לא ייתן לדבר כזה לקרות. שיש על מי לסמוך, שיש בסיסים ענקיים קרובים באזור שיגנו עלינו. ואז הבנו שיש מלא מחבלים בקיבוץ". ההודעה האחרונה מהוריה הגיעה ב־10:00. בשעות שאחרי כן היא ניסתה ליצור קשר עם כל גורם שהיה יכול לתת מידע: הרבש"ץ, כיתת הכוננות וצוותי הביטחון. אף אחד לא ענה. היחיד שענה היה חבר מהשכבה, גם הוא ניסה נואשות להבין מה קורה עם משפחתו. בהמשך היום נודע כי אחותו, הדר ברדיצ'בסקי ובעלה איתי נרצחו בזמן שהתאומים שלהם, בני תשעה חודשים בלבד, נותרו לבדם בממ"ד.
בשעות הראשונות עוד קיוו שיר ומשפחתה שהטלפון של ההורים פשוט כבה כי הסוללה התרוקנה, אבל ככל שחלף הזמן, התגנבה אל ראשם המחשבה הקשה מכולן, שהם נרצחו. "שמענו שהמון אנשים נרצחים, שמחבלים מצליחים להיכנס, שאין צבא", היא משחזרת. "מי שהצלחתי לדבר איתו אמר לי שאי אפשר להיכנס אל השכונה שלנו, שהמחבלים עומדים על הגגות, וכל כוח שמנסה להיכנס מורידים אותו". בשלב מסוים הצליחו ליצור קשר עם בת השכנים. "היא כתבה לי שהמחבלים הגיעו הביתה וזרקו רימון, שאני לא אצליח לדבר עם ההורים שלי. הדחף הטבעי היה לצאת לדרום, אבל אי אפשר היה להגיע לשם. כל האזור היה מלא מחבלים. תחושת חוסר האונים הייתה מטורפת". רק ביום ראשון בשעה 12 בצהריים התקבל האימות הסופי שהוריה נחטפו. "מתקשרת אליי יושבת ראש הקיבוץ ואומרת לי שהשכן של ההורים שלי חולץ, ובשבת בבוקר הוא בעצם ראה את ההורים שלי נחטפים דרך החלון על ידי מחבלים. בהמשך קיבלנו גם סרטון שבו רואים אותם נחטפים. הטלפון של אבא שלי אוכן ברצועה, וזה הרגע שבו הבנו שהם חטופים ושהם בחיים".
*
אף שיש לה עוד שתי אחיות ואח, מהר מאוד הפכה שיר לפנים של המשפחה במאבק להשבת יקיריהם. שתי אחיותיה מטופלות בילדים קטנים ואחיה היה בקיבוץ בשמחת תורה ואיבד חברים קרובים בטבח. "לכאורה נקודת הפתיחה שלי הייתה יותר טובה, אבל בשלושת השבועות הראשונים פשוט שכבתי על הספה ובכיתי בלי הפסקה. הייתי מוצפת בחרדה, הרבה יותר מהאחים שלי. דווקא הם היו אלה שניהלו את העניינים. אחרי שלושה שבועות העובדת הסוציאלית שמלווה את המשפחה אמרה לי: "אני רואה שאת מתדרדרת. את חייבת לעשות משהו". לא חשבתי שאני מסוגלת לצאת מהדלת של הבית. כבר דמיינתי את עצמי הולכת לפסיכיאטר. ואז אמרתי לעצמי - "זה לא קורה לך. לא משנה מה המצב, את לא מתחרפנת עכשיו", ויצאתי בפעם הראשונה אחרי שלושה שבועות לדבר בעצרת בחיפה. הבנתי שעם ישראל זקוק לנו שנספר, ושאני זקוקה לעם ישראל וזה נתן לי המון כוח".
מאז אותו יום היא לא הפסיקה לדבר. "בחודשים הראשונים מצאתי את עצמי בעיקר עם אנשים שדומים לי, אלו שמגיעים לכיכר, משתתפים בהצהרות ונוכחים באירועים. בהכללה גסה אלה היו חילונים מהשמאל, רבים מהם גם השתתפו במחאות נגד הרפורמה המשפטית. זה היה קהל מוכר, ביתי ונוח מאוד לפגוש אנשים שחושבים בדיוק כמוני. עבורי זה היה סוג של חיבוק גדול. אבל בשלב מסוים התחלתי לשאול את עצמי - איפה האחרים? איפה כל מי שלא רואים? איפה הדתיים, המזרחים, הימנים, מי שמצביעים לממשלה? הרי מדובר בקהל עצום שלא הופיע במוצאי שבת בכיכר. הייתי מסתכלת סביב ולא רואה אנשים עם כיפות או חצאיות. זה הפריע לי מאוד. אחד הצעדים הראשונים שעשינו היה לפתוח קבוצת ווטסאפ - אני, מירב לשם־גונן ושלי שם־טוב. שלושתנו ניסינו מההתחלה לדבר עם כל הקהלים, לא רק עם מי שקרוב אלינו. החלטנו לצאת מגבולות תל־אביב ולפנות גם לפריפריה וליישובים, לקהלים אחרים".
לאחר 51 ימים של מתח וחרדה, שוחררה האם אביבה במסגרת העסקה. השמחה על שובה הייתה עצומה, אך במקביל נפער כאב אדיר על כך שאביה נותר מאחור. "הרגשתי דיסוננס בין השמחה המטורפת שהייתה שם ברגע שהיא נכנסה לחדר לבין הפחד המטורף והעצב על ההבנה שאבא שלי נשאר שם".
הפעם הראשונה שדיברה מחוץ לתל־ אביב הייתה בטבריה. שם פגשה אנשים אחרים לגמרי ממה שהכירה בכיכר. "הגעתי לשם בחשש גדול, לא ידעתי איך יגיבו ואם בכלל יבואו אנשים. זה קרה זמן קצר אחרי שאמא שלי חזרה בעסקה, והופתעתי מאוד מהמפגש. דווקא מהשיחה הזו, שהתקיימה מול קהל שנתפס כרחוק ממני, קיבלתי המון תקווה. הבנתי שחלק גדול מהאנשים לא הגיעו לכיכר לא משום שהם מתנגדים לעסקה או לא תומכים בי, אלא מסיבות אחרות לגמרי. התחושה של האכזבה העמוקה שהייתה לי מהציבור הרחב בישראל החלה להתפוגג והתחלפה בתחושה אחרת – תקווה שאפשר גם אחרת. הפירוד, השיסוי והפילוג שכולנו מרגישים הם לא בהכרח אמיתיים. כשנפגשים פנים אל פנים, מגלים שאפשר למצוא חיבור".
קית' ואביבה סיגל | צילום: איי.אף.פי
בניסיון לחבר את העם לסיפור של החטופים, החלה שיר לחרוש את הארץ ולנסות לייצר מפגשים נוספים. "הגעתי כמעט לכל מקום שהוזמנתי אליו, לכל מקום שבו קיבלו אותי. ובכל מקום רציתי להבין מה אנשים עושים למען החטופים. פעמים רבות, כשהגעתי לציבור הדתי, קיבלתי תשובה שהם מתפללים למען החטופים, ואמרתי שהם צריכים לעשות מעבר לכך. אני לא מזלזלת לרגע בתפילות, אני סבורה שהן חשובות ומדהימות. אבל המטרה האמיתית של המאבק היא אחרת: אנחנו לא יכולים להחזיר את החטופים בכוחות עצמנו, אבל מה שאנחנו כן יכולים לעשות הוא לגרום למשפחות להרגיש שהן לא לבד. אם היינו במצב הזה, היינו רוצים שכל עם ישראל יהיה לצידנו. כשמגיעים למקום מרכזי שבו נמצאות משפחות החטופים, הם רואים ומרגישים את התמיכה, וזה חשוב לא פחות מכל תפילה".
כדי להעביר את המסר הזה היא נעזרה ברשתות החברתיות. "ראיתי שמשפיעניות מהמגזר הכללי מעלות תכנים על החטופים, ואילו בעמודים של משפיעניות דתיות כמעט ולא הופיע שום דבר, אפילו לא עדכון על מספר הימים. זה הטריד אותי. דיברתי על כך עם איתן גלר, יוצר תוכן דתי ששנים אני עוקבת אחריו. הוא דווקא כן פרסם על החטופים, ושאלתי אותו מה דעתו על מקומו של הציבור הדתי ברשתות החברתיות בהקשר הזה. בסופו של דבר יזמנו יחד מפגש יוצא דופן בבית שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו צעירים ממשפחות החטופים עם כ־30 משפיעניות דתיות. ישבנו מולן, שיתפנו בסיפורים האישיים שלנו, והמפגש הזה נחרט בי עמוק. אני לא אשכח אותו לעולם. היה שם חיבור עצום, דמעות, תפילות, חיבוקים, משהו שלא דומה לשום חוויה אחרת. זה גם היה הרגע שבו הבנתי שכשאני נפגשת פנים אל פנים עם אנשים מהציבור הדתי, הם יכולים להזדהות ולהיות חלק מהמאבק שלנו הרבה יותר. מאז הן התחילו לפרסם, לשתף, לכתוב את מספר הימים ולעשות שימוש בסימן של המאבק, חלק מהמשתתפות במפגש הזה עדיין בקשר איתי. זה היה רגע משמעותי שבו הרגשתי שהמעגלים מתרחבים, ושגם הציבור הדתי מתחיל להיות חלק מהמאבק".
את מצליחה להבין אנשים שמתנגדים לעסקאות?
"כן, יצא לי לדבר עם מתנגדים לעסקה. בהתחלה אלה היו שיחות קשות מאוד, עד כדי כך שלמרות הרצון שלי לשוחח, הרגשתי שאין לי בכלל מה לומר לאנשים האלה. עם הזמן הבנתי שדווקא האנשים הללו הם אלה שחשוב להקשיב להם. משם יכול לבוא השינוי, משם יכול לצמוח החיבור. אז איך מנהלים שיחות כאלה? קודם כול מקשיבים. קודם כול שומעים את הצד השני. מבינים ששני הצדדים נושאים הרבה כאב. עשיתי פודקאסט עם אורית מרק־אטינגר שאיבדה את אביה, שני אחיה ואת דוד שלה, ושיחה כזו משנה את הפרספקטיבה. כשאני מבינה איפה האדם גדל, מה הפיגוע שעיצב את חייו, איזה נרטיב וחינוך וערכים עברו עליו בתוך המשפחה, פתאום הכול נראה אחרת. פתאום מופיעה הזדהות. אני מבינה שלא כולם רואים את הדברים כפי שאני רואה אותם. העובדה שאנשים לא מוכנים לעסקה אינה בהכרח סימן שהם לא רוצים שבני משפחות שלנו יחזרו הביתה; יש לכך אלף ואחת סיבות אחרות, וטוב, ייתכן שאני לא מסכימה איתן. אבל האם זה משנה מבחינת הצורך שלנו זה בזה? לא. גם בינינו, אלה התומכים והמתנגדים, אני תמיד אומרת: בסופו של דבר לא אנחנו אלו שמקבלים את ההחלטות הגדולות. אנחנו יכולים להיפגש ברחוב, להתעצבן אחד על השני ולצעוק, אבל במדינה דמוקרטית מי שמוביל ומקבל החלטות הם אלה שממלאים את התפקיד. ולכן הרבה יותר נכון להשקיע בהקשבה ובמפגש, כי רק כך אפשר לצמצם את הפערים ולחפש פתרונות".
במרץ 2024 בנאום שנשאה שיר בכיכר החטופים היא קראה "לשרוף את המדינה". נאום שעורר כעס רב.
את מתחרטת על ההתבטאות?
"הרבה אנשים רוצים שאני אגיד שאני מתחרטת על האמירה הזו. אני לא מתחרטת עליה. אני חושבת שילדה בת 27 ששני ההורים שלה בעזה, שלא מקבלת תשובות, שלא יודעת אם הם בחיים בכלל, רמת התסכול שלה ושל כל בנאדם שזה קורה לו יכולה להביא אותה להגיד דברים מאוד קיצוניים. אני חושבת שהבעיה במה שאמרתי היא שבמקום לפנות לנבחרי הציבור ולמקבלי ההחלטות פניתי באמירה הזאת לכל אזרחי מדינת ישראל, ויש אזרחים שכבר סבב שביעי נלחמים בעזה בשביל החטופים שלי, ויש אנשים שיום־ יום, שלוש פעמים ביום מתפללים בשביל ההורים שלי, ויש אנשים שכל יום עומדים בצומת בטבעון ומפגינים בשביל ההורים שלי, אז אותם אני רוצה לשרוף?
חיפשתי כיפות בקהל. כיכר החטופים | צילום: אבשלום ששוני - פלאש 9
"הקריאה הייתה צריכה לצאת אל נבחרי הציבור. גיליתי עם הזמן שהאמירה הזו ועוד הרבה דברים שעשיתי לאורך הדרך הרחיקו ממני אנשים שגם רוצים להחזיר את ההורים שלי הביתה. ובסוף המטרה היא לקרב את עם ישראל, וגם להראות למקבלי ההחלטות שלנו שאנחנו ביחד בזה. אבל בעיקר להראות לאויבים שלנו ששום דבר ממה שהם יעשו - בין שזה לפרסם סרטון של חטוף שנראה נורא ובין שזה להמשיך לירות עלינו טילים - הם לא ינצחו אותנו והם לא ישברו אותנו".
חגי לובר, אב שכול שאיבד את בנו יהונתן בלחימה בעזה, מתח ביקורת חריפה על סיגל בפוסט נוקב שפרסם בפייסבוק.
איך הרגשת כשקראת אותה?
"עלתה לי הרבה התנגדות כשראיתי את מה שהוא כתב, אבל בהמשך היה איזה כוח עליון שיצא בינינו חיבור, דבר שלא אני יזמתי ולא הוא, פשוט השתתפנו יחד באיזו עצרת והעלו אותנו יחד לבמה והתחלנו לדבר ונוצר חיבור. ליבנו את הדברים ופתאום ההרגשה הייתה אחרת לגמרי. אני חושבת שזו אחת הבעיות שלנו במדינה. הדתיים הרבה יותר פוגשים חילונים, אבל בתור ילדה ונערה חילונית, חוץ מהדודים שלי שהם דתיים, לא פגשתי את הציבור הדתי. בטח לא את החרדי, ובטח לא את אנשי הציונות הדתית שגרים ביהודה ושומרון. לא פגשתי את האנשים האלה. וברור שהיו לי כל כך הרבה סטיגמות ומחשבות על כמה הם שונים ממני. היחידים שמתמזל מזלם ככה להתערבב אלו החבר'ה בצבא שנמצאים בצוות עם אנשים שונים מהם. אני חושבת שאם יש דברים שאני יכולה להגיד עליהם תודה בתקופה הזאת, זו היכולת להגיע לקהלים שלא הייתי פוגשת בחיים ולמצוא שם קסם".
פגשת את עם ישראל לא בנסיבות משמחות. מה היית עושה אחרת כדי שהילדים שלך יכירו את האחים שלהם באופן טבעי?
"אני חושבת שקל לנו מאוד להישאר במקום הנוח והמוכר, אם אני חרדית, אז בשכונה חרדית; ואם אני חילונית, אז בקיבוץ חילוני. הייתי רוצה לגדל את הילדים שלי במדינה שבה הם קודם כול מכירים אנשים ששונים מהם, אולי אפילו גרים בסביבה שיש בה ערבוב בין מגזרים. זה מתחיל בחינוך. החלום שלי הוא לגדל את הילדים בבית ספר מעורב שבו לומדים יחד לא רק חילונים ומסורתיים אלא מכל קשת החברה. ובאמת, זה מתחיל עוד לפני הילדים - במפגשים ברחוב, ביכולת להסתכל על אישה חרדית או על אישה מהציונות הדתית ולא מיד לשים עליה את כל התוויות: 'היא בטח ימנית', 'היא בטח מצביעה לביבי', 'היא נגד עסקה'. אלא "לפני הכול היא בן אדם". בדיוק כמו שאני יודעת שאנשים מסתכלים עליי ואומרים: 'קיבוצניקית שמאלנית ועוכרת ישראל'. לא. כולנו חיים כאן באותה מדינה, ואם לא נלמד להסתכל אלה על אלה בעיניים טובות הדור הבא יגדל במדינה מפוצלת, לא במדינה אחת. וזה לא העתיד שאני רוצה".
*
מאז שחזרו הוריה, כוחותיה של שיר מנותבים לתהליך השיקום שלהם לצד המאבק להשבת החטופים שנותרו מאחור.
"אני חולמת על השגרה הפשוטה: לקום בבוקר, לשכב לישון בלי הפחד המתמיד, לטייל, ליהנות, אני יודעת שלא יהיה כאן הפי אנד. מתוך הקיבוץ שלנו נרצחו 64 אנשים; החיים לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו. ועדיין אני משתוקקת לרגע של מנוחה. אפילו לאכול ארוחת שבת כולנו יחד, זה משהו שחלמתי עליו הרבה. אבל קשה לנו לחשוב על חזרה מלאה לשגרה כל עוד יש חטופים בעזה. אבא שלי היה בשבי עם עמרי מירן, מתן אנגרסט וגלי וזיווי ברמן; אני רואה אותו, והוא לא באמת חזר מאותה חוויה. השיחות היומיומיות שלנו מלאות בזיכרונות מהשבי, הוא מדבר על עזה, שוב ושוב. גם אמא לא מפסיקה לחשוב עליהם. מהרגע שהם קמים ועד שהם הולכים לישון, המחשבות שם. למה אני כאן והם שם. הם בפעילות תמידית למען החטופים. רק היום בבוקר אמא שלי אמרה: 'אנחנו צריכים רגע של חופש'. אני מבינה אותה. אבל גם כשאנחנו מתיישבים יחד לשולחן שבת, הכאב והעצב נוכחים. המחשבות על משפחות אחרות שלא זוכות לזה הוא קורע את הלב".
תחזרו לכפר עזה?
"כל עוד המלחמה נמשכת וכל עוד החטופים נמצאים בעזה, אנחנו לא יכולים לחזור למצב הקודם. אולי כשיבטיחו לנו שיחזירו את כולם הביתה נוכל לשקול לחזור. אני לא מוכנה לעבור עם ילדיי למקום שבו יש סיכון חוזר לחטיפה – ואחר כך גם לא להיות בטוחה שהמדינה תעשה הכול כדי להחזיר אותם. חלק יגידו שעכשיו צריך 'לחסל את חמאס' ולהמשיך את הלחימה בעזה. אני רואה את זה אחרת: האחריות היא עלינו. האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית כלפי עצמנו. רק אנחנו יכולים לשמור על עצמנו. בו־זמנית עלינו לחשוב בצורה אסטרטגית: במדיניות, בהתנהלות שלנו ובפעולות הצבא - איך נדאג לביטחון ולשלומם של אחינו. הביטחון שלי יתחיל כשכל החטופים יחזרו הביתה".
את המאבק היא ניהלה כשלצידה יובל, בן הזוג שלה, סטודנט לרפואה. התקופה שהייתה אמורה להיות רומנטית עבורם התחלפה במאבק עיקש.
הכוח המניע. עם יובל תחת החופה | צילום: מתוך הרשתות החברתיות
"למזלי יובל מהר מאוד לקח פיקוד ועשה הכול. מהרגע הראשון הוא תפקד כמו בן נוסף להורים שלי. הכרנו רק שנתיים קודם לכן, זה לא שהיה לנו קשר ארוך שנים או נישואים ממושכים - ובכל זאת הוא נלחם, עזר, ליווה ותמך בי. אפילו אמרתי את זה בחופה: הוא היה הכוח המניע שלי. אבל לצד התמיכה העצומה, משהו גם אבד לנו. באיזשהו מקום איבדנו את הזוגיות שלנו. עד שאבא שלי חזר, וגם היום, במידה מסוימת, עדיין יש לזה אדוות. אמנם זה חיזק אותנו מאוד כזוג, אבל כל מה שאנשים מכירים מזוגיות הדדית, שוויונית, אוהבת ואינטימית כמעט לא היה. יובל מזכיר לי עד היום בחצי חיוך: 'זהו, ההורים שלך כבר לא בעזה, לא מותר לך הכול'. והוא צודק. במשך 484 ימים הוא היה החייל שלי - כל דבר שביקשתי, כל לילה שהוא לא ישן בגללי, כל בכי של ימים ולילות שהוא החזיק אותי. הוא ליווה אותי לכל פגישה, גם כשבמקביל היה סטודנט לרפואה שנדרש להגיע למבחנים ולקבל ציונים. הודיתי לו על זה בחופה שלנו ואמרתי שהוא היה הכוח המניע שלי, ואחרי החופה הוא שאל אותי: 'באמת הייתי הכוח המניע שלך?', והתשובה שלי היא חד־משמעית כן. בלעדיו אין לי מושג איך הייתי עומדת מול ראש הממשלה, מול הקבינט, מול ביידן וכל שאר הדמויות שנפגשתי איתן. הוא היה מכין אותי לפגישות, עשה איתי סימולציות, כתב לי, דיבר עם אנשים, נסע איתי עד ליישובים ליד באר־שבע כדי שאוכל לדבר עם קהלים חדשים. זה ממש לא מובן מאליו.
"גם ההורים שלי מתחילים להבין לאט־לאט כמה הוא עשה בשבילם, וזה פשוט מטורף. ואני יודעת שזה לא רק מתוך אהבה אליי – זה מגיע מהבית שהוא בא ממנו שלימד אותו שצריך לפעול בשביל שדברים יקרו".
סיגל הייתה מופתעת כשאביה חזר מהשבי וביקש ממנה להכין לשבת הראשונה שלהם יחד כיפה וכוס לקידוש. "אבא שלי היה שבוי במשך 484 ימים. חצי שנה מתוך הזמן הזה הוא נשאר לבד מול מחבלים שניסו לשכנע אותו להמיר את דתו: לימדו אותו תפילות אחרות, דיברו על האסלאם, אמרו לו שרק מוסלמים יגיעו לגן־עדן ושיהודים ייעצרו בגיהינום ובפועל עשו לו שטיפת מוח. באותם רגעים, כשהיה כלוא בחדר חשוך בעומק עזה, במצב הנפשי הנמוך ביותר שאדם יכול לדמיין, הוא חיפש חוט שיחזיק אותו ונזכר ביהדות. האמונה והתפילות נתנו לו כוח. אפילו על החצי פיתה שהושארה לו ביום הוא בירך. במקום להיבהל מהמצב, הוא מצא דרך להחזיק בכוחות פנימיים.
איך ההורים שלך מרגישים היום?
"ההשפעה הפיזית והנפשית של השבי ניכרת: גם אחרי השחרור הם עוברים תהליכי שיקום. לאבא שלי נשארו כאבים פיזיים, צלעות שבורות ופגיעות שלא טופלו בניתוחים. לאמא שלי נגרמה פגיעה ברצועה בברך ביום החטיפה. הם נושאים צלקות, גופניות ונפשיות, ועדיין מתנהלים בחיים היומיומיים כשהזיכרונות והמחשבות משם איתם כל הזמן".
*
אנחנו נפגשות בכיכר החטופים. בדרך לסיגל אני פוגשת את אביבה וקית', ומרגישה כאילו חזיתי בשני אנשים ששבו מן המתים. לא ממש ידעתי מה לומר, ומתברר שלא רק אני. "אני רואה שהרבה אנשים לא יודעים מה לומר. הרבה פעמים אני קולטת את זה דרך העיניים שלהם - הם מסתכלים עליי, מחפשים מילים, אבל אין. ואני מבינה את זה. מה כבר אפשר להגיד? מי שכן בוחר לדבר מוצא משהו מאוד עדין לומר. 'אנחנו איתכם', 'אפשר לתת חיבוק?', דברים כאלה. אבל לפעמים זה גם פחות נעים - אנשים פשוט באים, מצלמים בלי לשאול או נותנים חיבוק בלי לשאול אם זה בסדר. בדרך לכאן אני ואמא שלי נסענו ברכבת וישב לידנו חייל. תהיתי אם הוא מזהה אותנו. אמא שלי אכלה אגוזים והציעה לו, והוא אמר פתאום: 'וואי, איזה מזל שהצעת לי, כי כל כך רציתי לדבר איתך ולא ידעתי איך להתחיל'. אנחנו מרגישים את החיבוק של עם ישראל בכל מקום שאנחנו הולכים. גם כשלא מדברים - העיניים מדברות".
מה את מאחלת לעצמך ולנו לשנה החדשה?
"אני מתפללת שנוכל להחזיר את כולם הביתה ושהמלחמה תסתיים, לא רק בשבילי, אלא בשביל הלוחמים, בשביל הנשים והילדים, בשביל כל כך הרבה אנשים שאני רוצה שיחוו ימים טובים יותר. אני מאמינה שזה בידיים שלנו, ואני מבקשת מאנשים להסתכל אחד על השני בעיניים טובות ולחפש את הטוב בעם ישראל. סיפרו לי שגם בימים הנוראים, כשנראה היה שהם עומדים למות, אבא שלי ביקש מכל אחד מהשבויים למצוא דבר אחד להודות עליו לפני השינה. לא יודעת להסביר למה, אבל מהרגע ששמעתי על זה התמלאתי בכוח ובתקווה. אם הם הצליחו בתוך החושך למצוא על מה להודות - גם אנחנו כאן ואין לנו זכות להתייאש".