איזה ימים משונים עוברים עלינו, אולי גם אתם מרגישים ככה. אני בכל מקרה מרגיש ככה, אלו ימים שמחים, אבל השמחה כאילו לא נכנסת פנימה לתוך הלב, היא נתקעת בגרון, משהו תקוע, וחסום, ככה אני מרגיש. נכון לכתיבת שורות אלה, ארבעה חטופים נותרו בעזה. רן גואילי, שהיה לוחם יס"ם במחוז נגב, מני גודארד מקיבוץ בארי, דרור אור מקיבוץ בארי, הוא קרוב משפחה של שכנים שלי, שגרים איתי באותו הבניין, אז התמונה שלו נמצאת לי מול העיניים כבר שנתיים, וסותטיסאק רינטלאק, תאילנדי שנחטף מקיבוץ בארי.

שנתיים וחודש ושבוע למלחמה, ושלושה חטופים ישראלים נותרו בעזה. אם הייתם אומרים לי את זה, בשמונה באוקטובר עשרים ושלוש, או בשמונה באוקטובר עשרים וארבע, לא הייתי מאמין לכם. שלושה חטופים בלבד. אני בכנות לא האמנתי שנגיע לרגע הזה. בשבעה באוקטובר נחטפו מאתיים וחמישים ואחד בני אדם לעזה. מאתיים וחמישים ואחד! אני זוכר את המהלומה שהכתה בי כשהבנתי את גודל המחדל, את גודל החרפה, את גודל הזוועה. אני זוכר את התחושה העמומה שזחלה לי מתחת לעור – זהו, אנחנו חיים בתוך סיוט. והסיוט הזה לא ייגמר לעולם. היו אנשים שהאמינו. היו אנשים שהייתה בהם תקווה. אבל אני לא האמנתי שהחטופים ישובו לביתם. התפללתי שהם יחזרו. כל לילה במיטה עצמתי עיניים וניסיתי לשלוח להם כוחות. אבל בסתר ליבי, אני מודה, לא האמנתי שזה יכול לקרות. לא האמנתי שאנשי חמאס המתועבים יוותרו על האנשים שבידיהם. לא האמנתי שאביתר דוד יחזור לחיק משפחתו. לא האמנתי שאבינתן אור ונועה ארגמני יפגשו זה את זה. לא האמנתי שהדר גולדין יובא למנוחות. עד עכשיו אני לא מאמין.

ופתאום זה קורה. פתאום זה קרה. החטופים חזרו הביתה. הם כאן, בשר ודם, הם כאן, והם חיים, והם חזרו ביום אחד. מי היה מאמין שדבר כזה יכול לקרות בכלל. אני לא האמנתי. אני צופה באלון אהל מנגן באולפן של ארץ נהדרת. ואני לא מאמין. אני לא מאמין שזה מה שאני רואה. אני לא מאמין שהוא כאן. והוא כל כך יפה ועדין. והחיוך המבויש שלו ממלא לי את הלב. ובר קופרשטיין כאן, יש לו חיוך שובבי כזה, חיוך של אדם שאוהב את החיים. ורום ברסלבסקי מתראיין באומץ וחושף את הזוועות שעוללו לו המחבלים. ויוסף חיים אוחנה יושב ליד חברו האהוב דניאל שרעבי. הוא מספר על השיר "הכוכב הזה מת" של דניאלה ספקטור. הוא מספר איך השיר הזה החזיק אותו. זה שיר שמדבר על האור שפועם בבני האדם גם אחרי שהם מתים. אבל יוסף חיים אוחנה חי. הוא חי והוא כאן והוא מלא באהבה. והעיניים הרכות שלו מזכירות לי שיש גם תקווה בחיים.

ודניאל פרץ, גיבור ישראל, חזר הביתה בארון. ואיתי חן נטמן בבית העלמין בקריית שאול. שניהם נלחמו ביחד, באותו הטנק, לצידם של תומר ליבוביץ ז"ל, ושל מתן אנגרסט. ארבעה לוחמי שריון גיבורים. איזו תחושה משונה. להתרגש מחלל צה"ל שחוזר מעזה בארון קבורה. באיזה סיוט ארור אנחנו חיים. ובכל זאת. טוב לראות את המעגלים נסגרים. את המשפחות יושבות שבעה. טוב שבנינו ובנותינו נלקחו מידיהם המטונפות של אויבינו הרעים.

והימים כל כך משונים. הם מלאים בחסד. הם מלאים בבשורות טובות. בחדשות משמחות. הדר גולדין חוזר הביתה אחרי אחת עשרה שנים. והלב השבור מתנחם לרגע. ובכל זאת. למה עדיין יש את המועקה הזאת באוויר. אני לא מבין את זה. אני לא מבין את זה. כבר שנתיים שאני חולם על הרגע הזה. כבר שנתיים שאני מתפלל שהמלחמה תסתיים כבר. שהחטופים יחזרו. שנוכל לחזור ולחיות חיים פשוטים ויפים וטובים. והנה זה קורה. החלומות שחלמתי, והתפילות שנשאתי, מיום ליום הולכים ומתגשמים. זה קורה! אז מה זאת המועקה הסמיכה הזאת. מה זה הכאב הזה שעדיין יש לי בסרעפת. מה אני לא מבין.

אין לי תשובה. באמת שאין לי תשובה. סיפרתי על התחושות שלי לחבר שלי שאני אוהב. והוא אמר לי שלדעתו אנחנו רק עכשיו מתחילים להתאבל. עד עכשיו "החזקנו" את הבכי על מה שקרה לנו, ביום הנורא הזה, שאותו אנחנו חיים כבר שנתיים וחודש ושבוע, בלופ אינסופי. עד עכשיו היינו במין "מתח מבצעי" כזה. החטופים השאירו אותנו חדים וערניים. התפללנו עליהם ויצאנו לרחובות בשבילם וצפינו בכאב בסרטוני התעמולה שהוכיחו לנו שהם עדיין בחיים. עד עכשיו היינו מרוכזים בהם. לא נתנו לכאב להיכנס פנימה. היינו עסוקים. אבל עכשיו השרירים הקפוצים הולכים ונרפים. כל חטוף שחוזר הביתה, כל חלל שנטמן באדמת ישראל, מביא איתו איזו רגיעה כזאת עמומה. וההרפיה הזאת גורמת לנו להרגיש את מה שהדחקנו. שרירי הבטן כבר לא קפוצים. הלב כבר לא מוגן. החטופים בבית, ופתאום הלב שלנו יכול להכיל את כל הכאבים והמועקות והפחדים. אולי זה מה שקורה לי, בימים המשונים האלה. ימים שהעצב והשמחה משמשים בהם בערבוביה. אולי באמת זה מה שעובר עליי בימים האחרונים. אני לא יודע, אין לי תשובה. אני לא מבין את המציאות. אני כבר לא מבין כלום על כלום. אפילו את עצמי אני כבר לא מבין.