אני מרגיש שהחיים הם בחירה מתמשכת בין כעס לאהבה. אני מרגיש שהמשימה שלנו, כבני אדם שחיים כאן בעולם הצפוף והמתסכל הזה, היא להתרחק מהכעס, ולבחור, שוב ושוב באהבה. השבוע, למשל, צפיתי בכתבה ששודרה ב"עובדה", על ששת החטופים - "דה ביוטיפול סיקס", כמו שאמא של הירש קוראת להם – הירש, ועדן, ואורי, ואלכס, ואלמוג, וכרמל, אוי, אני רק כותב את השמות שלהם, והידיים שלי רועדות, והגרון שלי נחנק, והלב שלי דופק בעצב, איזו אבדה נוראית, איזה סיפור מזעזע אוף, במשך שעה שלמה ישבתי מול המסך, ופשוט לא הפסקתי לבכות.

הכתבה התבססה, רובה ככולה, על חומרי וידאו שצה"ל מצא בעזה בזמן המלחמה, המחבלים המתועבים ברפיח צילמו את ששת היפים, במשך חודשים ארוכים צילמו אותם לטובת סרטוני תעמולה, שלא ראו אור מעולם. אבל חומרי הגלם עצמם מספרים סיפור עצוב על עוצמה רוחנית, על חמלה אנושית, על גבורה יהודית, ועל אור – אור טהור וזך בתוך החושך, פשוטו כמשמעו. זה סיפור שאפשר לראות בקלות בין הטייקים, ברגעים ה"מתים" של חומרי הגלם. בשיחות הקטנות, בהערות החמודות שלהם זה לזה, בתווי הפנים הרכים.

ובכתבה, בעובדה, הרגשתי כל הזמן שני זרמים - שני זרמים רגשיים, שהם שני סיפורים שאפשר לספר. הזרם האחד היה זרם של אהבה פשוטה, טהורה וזכה, לאנשים האלה, לאנשים הטובים האלה. להירש, שעושה צחוקים, בתהומות האדמה, ולעדן המתוקה, השמחה, הנדיבה, שכל כך אהבה את החיים, ולאורי דנינו המרגש, שיצא בשאלה, ואז, במנהרות, חזר בעדינות אל חיק האמונה, ולאלכס המרגש, שהקדיש את כל חייו לאשתו ולילדיו, ולאלמוג המדהים, איש שכל כולו שמחת חיים, שהקפיד לא לדבר לשון הרע על שום אדם. ולכרמל גת האהובה, יש רגע דקיק ועדין באחד הסרטונים, שבו כרמל פונה למחבל, ומבקשת ממנו בעדינות, באמצע הטייק, לטפל באלמוג. "הוא פצוע. הוא צריך עזרה. פרופשונל". תתארו לכם - חטופה אומללה, בבטן האדמה, במקום לדאוג לעצמה ולחשוב על עצמה, היא דואגת לחטופים אחרים. והלב מתמלא באהבה - איך הם הצליחו, אפילו שם, להיות בני אדם כל כך טובים.

והיה בכתבה גם זרם של כעס על מדינת ישראל, שלא הצליחה להציל אותם. כעס של ההורים, שילדיהם חזרו בארונות. כעס על הממשלה, על נתניהו, על ההחלטות המדיניות והצבאיות, על הטעויות שנעשו. היה שם הרבה כעס. ובזמן שצפיתי בכתבה הרגשתי שאני צריך לבחור. האם אני כועס עכשיו. או אוהב עכשיו. האם אני חומל או זועם. רציתי לכעוס. זה כיף לכעוס. כעס הוא ביטוי של סדר. אני כועס משמע אני מבין את העולם. ומצד שני, לא רציתי שהכעס ילכלך לי את האהבה שהרגשתי בלב. וממש החלטתי בזמן שצפיתי – שאני בוחר באהבה. אני לא רוצה לכעוס עכשיו. אני רוצה לאהוב.

וכשהכתבה נגמרה, פתחתי את הפייסבוק, וכתבתי פוסט קצר בפייסבוק וגם באינסטוש, כתבתי אהבה, כתבתי על כרמל גת. ניסיתי לתאר את הרגע הזה, שבו היא דואגת לאלמוג, באימת המנהרות, ניסיתי להפיץ הלאה את האהבה שהרגשתי. את האהבה שבה בחרתי. ובאמת הפוסט הגיע להרבה אנשים. והיו לו הרבה שיתופים, והרבה תגובות. אבל רוב התגובות, אני כותב את זה בעצב גדול, היו תגובות של כעס – "הממשלה ארורה", "אין מחילה על פשע ההפקרה", "אין הבדל בין ממשלת ישראל לחמאס". ואני קראתי את התגובות והצטערתי כל כך. וזה לא שאין בי כעס. אבל כעס זה דבר מסוכן. זה לא סתם שהפוסטים שהכי מתפוצצים ברשתות – הם פוסטים של זעם ושנאה.

בני אדם אוהבים לשנוא. שנאה מעניקה לנו תחושה של כוח, בעולם שכולו חוסר אונים. שנאה מעניקה לנו זהות, ושייכות, וחוסכת מאיתנו עבודה פנימית. אבל שנאה גם מכרסמת פנימה, לתוך הנפש. היא הופכת אותנו לצרי עין ומרירים. היא גוזלת מאיתנו את מי שאנחנו אמורים להיות כשיש בנו אהבה. ולכן, כמו שכתבתי בתחילת הטקסט הזה – אני מרגיש שהחיים הם בחירה מתמשכת בין כעס לאהבה. אני מרגיש שהמשימה שלנו, כבני אדם, היא לבחור באהבה - פעם אחר פעם. כשאוהבים באמת – גם הכעס נראה אחרת.

אני חושב על ששת החטופים, ששת היפים, מדליקים נרות בעומק המנהרות, בלב עזה. הם צוחקים ביניהם – "איפה הסופגניות", הם מברכים בקול חנוק – "שהחיינו וקיימנו לזמן הזה". ועכשיו הם מתים. איזה סיוט. איך נזכור אותם עכשיו. באהבה או בכעס. איך נזכור את הסיפור הזה, א־לוהים. וגם חנוכה הוא חג כזה, של בחירה – של איזה סיפור אנחנו רוצים לזכור. איזה סיפור אנחנו רוצים להיות. ניצחון החשמונאים, אם נודה על האמת, היה אסון היסטורי, מרד אלים שהוביל לשלטון כוחני, כהונה מושחתת, מלחמות אחים, ולבסוף חורבן וגלות איומה. ובכל זאת – זה לא הסיפור שאנחנו מספרים הלאה. אנחנו מדליקים נרות דקיקים. זוכרים פך שמן קטן שהספיק לשמונה ימים. אנחנו שמחים על ניצחון הרוח. מתעקשים לזכור את האור הטוב. אנחנו מדליקים נרות, שהולכים ומתגברים, אנחנו שמחים וחוגגים ואוהבים, כדי לא לשקוע בכעס, בייאוש, בכאב או באשמה. אנחנו אוהבים. כי החיים הם בחירה מתמשכת בין כעס לאהבה. וטוב לבחור באהבה. זאת דעתי. חג שמח.