"אני יודעת שהסיכוי קטן מאוד, אבל נשארת עם תקווה": טליק גואילי מחכה לרני

הוא היה הראשון לצאת, והאחרון לחזור. ב־7 באוקטובר זינק רס"ר רן גואילי מביתו כשהוא מתעלם מכתפו השבורה, ניהל קרב יחיד, חיסל עשרות מחבלים ולבסוף נחטף. מאז הוריו רואים את החטופים החיים והמתים שבים ארצה, בעוד בנם, שכבר הוכרז חלל, נשאר האחרון שמוחזק בעזה. "בהתחלה גורמי המודיעין אמרו לנו לא לדבר, מכיוון שהוא שוטר", אומרת אמו טליק, "היום אני עושה הכול כדי שכל אזרח במדינה יכיר אותו".

היא עורכת דין במקצועה, אבל בשנתיים האלה לא עבדה, סגרה את המשרד. "אין לי פנאי אפילו לחשוב על זה. את פשוט חיה, בלי שום אסטרטגיה לעתיד. לא מתכננת מה את רוצה לעשות בעוד שנה או שנתיים, לא מציבה לעצמך משימות הישגיות. אין שגרה. יש רק לעבוד בלהחזיר את רני. לקום לזה כל בוקר, יום אחר יום. תמיד הייתי אדם שיודע בדיוק איפה הוא עומד, תמיד היו לי תוכניות מגירה, מעולם לא הרגשתי חוסר אונים. גם בתקופות מאתגרות בחיים, מבחינה כלכלית או אחרת, ידעתי מה אני מתכוונת לעשות. וכאן את מוכנסת לסיטואציה שאין לך שום יכולת השפעה עליה. תחושה מתסכלת מאוד. גנבו לי את הילד שלי, ואני לא יכולה לעשות כלום".

ליום חמישי נקבעה להם פגישה עם טוני בלייר בלונדון. ימים אחדים קודם לכן הם נפגשו עם שגריר ארה"ב בישראל.

הם יכולים לעזור?

"אין לי מושג. אנחנו הולכים לכל מקום שאנחנו יכולים. כל הזמן מדברים, אומרים את מה שאנחנו רוצים להגיד".

יש זמנים שבהם הגעגוע קשה במיוחד?

"כל הזמן, כי רני נוכח כל כך בחיים שלנו. את אומרת לעצמך – תחשבי שהוא בטיול ויחזור עוד מעט, אולי זה יקל. זה די פסיכי, לחכות לגופה. מעבר לכך שאנחנו מחכים לנס, מה הקשקוש הזה - את מחכה כדי לקבור את הבן שלך? זה לא סביר בעליל. לא משהו שאפשר להסביר אותו, או לחשוב עליו".

"שכל ילד ילמד עליו"

במכשיר הטלפון שלה היא מציגה תמונות שהעלו המחבלים לרשתות החברתיות. בנה נראה מובל על אופנוע בתוך עזה, שכוב מאחורי הנהג. הוא נטול חולצה, מדמם, פניו מופנות אל הקרקע. טליק מסבירה שהיד והרגל אומנם שמוטות, אך טונוס השרירים עוד ניכר בהן – מה שמחזק אצלה את המחשבה שעוד יש בו חיים. בהתחלה, אי אז, היא לא הייתה מסוגלת כמעט להביט בתמונה הבלתי נתפסת הזאת. לא ישנה בגללה בלילות. "יימח שמם. זה לא פשוט, אבל מה נעשה? אין לנו ברירה". יש סרטון אחד שבו היא העדיפה לא לצפות: המחבלים צילמו בו את עצמם, מעל רן. "כנראה מורידים לו את הנשק. אחרי כמה חודשים מצאו את הנשק שלו בבארי, בתיק של מחבל".

רן היה אמור לעבור ניתוח בכתף ביום שני, יומיים אחרי שמחת תורה. בשבת בבוקר, עם הישמע האזעקות, הוריו העירו אותו והם ירדו יחד למקלט שבמרתף. "ב־6:41 רני קיבל פקודת 'פרש פלשת', פקודה נדירה שמופעלת בחדירת מחבלים לארץ. אנחנו היינו מול הטלוויזיה, רואים את הטנדרים בשדרות, ופתאום אני רואה אותו לבוש מדים. אמר שהגיעה פקודה. אמרתי – 'מה פקודה, אתה עם כתף שבורה, שב בבית'. רני ענה 'אתם חושבים שאתן לחברים שלי להילחם לבד?', והראה לנו שהיד שלו מצליחה לזוז", היא מדגימה בהרמת זרוע. "גם אבא שלו תהה איך הוא יצליח לירות, אבל רני אמר שהוא יצליח. לא יכולנו לעצור אותו. הוא לקח את מפתחות האוטו של איציק, ונסע. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו".

יומיים אחרי הטבח הוגדר רן גואילי כמנותק קשר. "אמרו לנו שלא מוצאים אותו בשטח ולא בבתי החולים. אחרי שבועיים הודיעו לנו שהוא נמצא בעזה, בוודאות מלאה". ב־30 בינואר 24', בשעת לילה, נשמעה דפיקה בדלת. "אמרו לנו שלפי אינדיקציות ומודיעין, הוא לא קיבל טיפול רפואי לפציעות שלו, ולא שרד. אנחנו מאמינים שבזמן החטיפה הוא היה בחיים. בתמונות הוא נראה אומנם מחוסר הכרה, אבל בתנוחת הגוף רואים שהוא מחזיק את עצמו. הדו"ח הרפואי קובע שאי אפשר לשרוד את הפציעות שהיו לו ללא קבלת טיפול, אבל אנחנו רואים שהפציעות הן ברגל, ביד, בכתף, ואלה לא פציעות שמתים מהן. אצל חטופים אחרים היו תמונות של פציעות שלא הותירו מקום לספק, במקרה שלנו זה לא כך. רני הובל על האופנוע, הוכנס לאיזשהו מוצב שלהם בזייתון, ומשם לא יודעים מה קרה. הכול הערכות. אני יודעת שהסיכוי קטן מאוד, אבל אני נשארת עם תקווה".

הם מחוברים לפורום תקווה, אבל במוצאי שבת הגיע איציק, אביו של רן, לכיכר החטופים ונאם שם. "היה לו קצת מוזר להגיע לשם, אבל יש לנו הרבה כבוד לכל מי שבא לשמוע על רני. בסופו של דבר כולנו יהודים וציונים גאים, אנחנו עם אחד, וחשוב שנישאר ככה. קצת איבדנו את הרסן בשנים האחרונות, במיוחד לפני המלחמה. דווקא משום שאנחנו משפחה ימנית, אני מקווה שנצליח ליצור איזשהו שינוי. כרגע אין יותר מדי מסרים פוליטיים סביב נושא החטופים. מה שנשאר הוא ליצור מודעות לרני. שיכירו אותו, שיבינו את חירוף הנפש שלו. שכל ילד ילמד מהסיפור שלו איך צריך לפעול כשעם ישראל במצוקה. רני היה בחופשת מחלה, עם כתף שבורה. הוא לא היה חייב לצאת, אף אחד לא היה כועס עליו אם היה נשאר בבית – אולי רק הוא היה כועס על עצמו. ובכל זאת הוא עלה על מדים ויצא להגן על מדינת ישראל.

"יש משהו שברור לי במאה אחוזים: אם רני היה יוצא בשלום מ־7 באוקטובר, הוא היה מתגייס למילואים ונלחם בעזה. אחד הדברים שנותנים לנו גאווה – ואני מקפידה להציג את עצמי כ'אמו הגאה של רן גואילי' – זה שהבן שלי בחר במודעות מלאה להילחם. הוא היה יכול להתחבא בתוך השיחים, ואף אחד לא היה רואה אותו. אבל הוא החליט שלא, הוא יצא להילחם ולהגן".

הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון