רגע אחרי שהגיע לבסיס רעים, מרחק קצר מהמקום שממנו נחטף, התעטף בר קופרשטיין בדגל ישראל וענד על פרק כף ידו צמיד שקיבל ועליו הכיתוב: "תמיד בידיים של בורא עולם". מאז הגיע הצמיד לידיו הוא דואג להסתובב עם כמה צמידים כאלה בכיס ולחלק אותם לכל מי שהוא פוגש – משר הביטחון ישראל כ"ץ, ועד אחרון המבקרים. הסיסמה המשפחתית, שהתנוססה גם על חולצות בני המשפחה והחברים שקיבלו את פניו, הייתה המוטו שליווה את האם ג'ולי מרגע שנחטף בנה. באופן אבסורדי, כמו הרבה דברים בשנתיים האחרונות, הוא הפך למזוהה איתה דווקא בעקבות שיחה טלפונית שקיבלה לפני כשנה ממחבל חמאס.
"קיבלתי שיחה ממישהו שהזדהה כחמאסניק, עם מבטא איראני כבד", סיפרה בזמנו. "הוא איים עליי וטען שאם אני רוצה לראות את בר שוב, אני צריכה לעשות יותר עבורו – לצאת להפגנות ולהתלונן על ישראל בהאג. אחרי שהתעשתי קצת, עניתי לו 'אתה יודע, בר שלי לא בידיים שלך, הוא בידיים של בורא עולם. וגם אתה בעצמך בידיים של בורא עולם'. היה שקט על הקו, ואז הוא ענה לי: 'כל הכבוד, גברת'.
"הייתי בטוחה שבר פשוט זורם עם הכיתוב כי זה מה שהדפסנו", אומרת ג'ולי השבוע, "אבל אז התברר שהוא עבר תהליך זהה במנהרות חמאס. במיוחד במקרה מטלטל שהיה להם שם, אחד מתוך המון פעמים של סכנת חיים מיידית".
האב קם מכיסא הגלגלים לכבוד הבן. בר ומשפחתו אחרי השחרור | צילום: ריקי סיטון
האירוע המדובר התרחש כאשר אוהד בן־עמי, שהשתחרר בעסקה השנייה, בפברואר האחרון, עדיין הוחזק בשבי עם חמשת הצעירים שהשתחררו בשבוע שעבר: מקסים הרקין, שגב כלפון, אלקנה בוחבוט, יוסף חיים אוחנה, ובר. "אחד השובים הודיע להם שהם הולכים לחסל חצי מהם, ואמר להם לבחור מי יהיו השלושה שיוצאו להורג", מתארת ג'ולי את ששמעה מבנה. "כשהם סירבו לשתף פעולה, המחבל דרך את נשקו וכיוון אליהם. בר ישב בצד ואמר לעצמו: אני בידיים של בורא עולם, ורק בידיים שלו. האמונה הייתה מאוד חזקה אצלו, לא רק בדיבור אלא במצב נפשי ובמעשים ממש. הדבר הראשון שהוא ביקש כשחזר אלינו היה ציצית".
הופתעת?
"האמת שכן. בר לא היה כזה לפני שנחטף. הוא היה מסורתי אבל לא לבש ציצית, לדוגמה. ראינו שכל השבים חזרו יותר אמוניים, בצורה יוצאת דופן, אבל בר אמוני בריבוע. כל הזמן הזה כשהוא היה שם בשבי, בתנאים לא פשוטים ובימים קשים מאוד, היה לו חיבור מטורף לבורא עולם. הם היו מתפללים על בסיס יומיומי – פסוקים מתהילים, קצת ברכות. מה שזכרו זכרו, ומה שלא – אלתרו. אנחנו צוחקים איך אוהד בן־עמי מקיבוץ בארי ומקסים הרקין מטירת־הכרמל נתקעו עם ארבעה מסורתיים – שגב, יוסף־חיים, בר ואלקנה. כל אחד הביא מה שהוא זכר מהתפילה, וביחד הם יצרו תפילה חדשה. הם אפילו בנו נוסח סליחות והקפידו לקום לסליחות. כל אחד זכר איזה חלק, ובר אומר שהם הגיעו לחצי שעה של סליחות. שרו בקולי קולות את 'אדון הסליחות' במנהרה. זה מדהים".
דווקא שם, כששוביהם מקפידים על התפילות המוסלמיות ואוחזים בקוראן, בחרו הצעירים שהוחזקו בשבי להתעקש על הזהות היהודית ולציין את החגים ככל יכולתם. "הם עשו קידוש והבדלה על מים, השתמשו בפנס במקום נר הבדלה", מתארת ג'ולי. "הם אפילו שמרו בצד גזר ולוביה לסימנים של ראש השנה. אפילו את ל"ג בעומר ציינו, והדליקו אש קטנה במקום מדורה. זה כמובן עשה להם צרות במנהרה, חנק להם את האוויר. אוהד בן־עמי היה המבוגר האחראי, זה שמאפס אותם בכל פעם שהם מתכננים לברוח או לעשות משהו שיסכן אותם. בל"ג בעומר ההוא הם צחקו איתו, 'כל הזמן אתה עוצר אותנו ומזהיר שלא נעשה שטויות, ודווקא עכשיו לא יכולת לעצור אותנו?'"
מעבר לחגים, הם שמרו על שגרת שירי אמונה וחיזוק. "בר יודע עכשיו בעל פה את כל הבתים בשיר 'בר יוחאי', אפילו אני לא יודעת אותם בעל פה", אומרת אימו. לקראת השחרור של בר מבית החולים הזמינה משפחתו את הזמר יגל אושרי, והוא שר יחד איתו ועם חבריו את השיר "לצאת מדיכאון" ("גם בשעות החשוכות של הלילה"), שהחטופים נחשפו אליו במהלך השבי.
ילד פלא
בר בן ה־23 הוא הבכור מבין חמשת ילדי קופרשטיין. כשהיה כבן 16 נפצע אביו טל בתאונה קשה ועבר סדרה של ניתוחים מורכבים. במהלך הניתוח האחרון הוא עבר אירוע מוחי שהפך אותו למשותק וסיעודי, בלא יכולת לדבר או ללכת. שלוש שנים וחצי לפני שנחטף עבר בר מיוזמתו לבית סבו וסבתו, כדי לפנות חדר לעובד הסיעודי של אביו. נוכח מצבו של האב נרתם בר לנהל את דוכן הפלאפל המשפחתי, שנפתח זמן קצר לפני התאונה. במקביל הצליח להתמיד בלימודיו לבגרויות, ואף מצא זמן להתנדב במד"א ובארגון "ידידים". "ילד פלא", מסכמת האם ג'ולי.
למסיבת הנובה הגיע בר במהלך חופשה משירותו כלוחם סדיר בחטיבת הנח"ל, ושימש באירוע כסגן קב"ט. כשמתקפת הטרור האיומה החלה, הוא בחר להישאר ולטפל בפצועים במקום להציל את עצמו. בתוך כך הוא חילץ מבלים מהשטח למושב פטיש באמצעות ריינג'ר, תוך שהוא מסתכן בארבע גיחות שונות לשטח האש, עד שלבסוף נתפס ונחטף. בהמשך אותו בוקר פורסם סרטון שבו נראה בר אזוק בידיו וברגליו, וסביב צווארו כרוך חבל. בסרטון הוא צועק את שמו ומבקש מהמחבלים שיטפלו באלקנה בוחבוט שהיה פצוע לצידו. כך גילו הוריו את דבר חטיפתו.
האב טל לקח על עצמו ללמוד לדבר מחדש ולעמוד על הרגליים, כדי שיוכל לקבל כראוי את פניו של בר כשיחזור. "טל עשה דרך עצומה", אומרת ג'ולי בהתרגשות. "הוא כל כך משתדל, ופתאום יש לו מוטיבציה מטורפת לקום ולא לוותר. זה שיעור בשבילנו, כי אם הוא יכול אז כולנו יכולים. הוא היה ממש כלוא, שבוי בתוך הכיסא שלו, אבל הוא לא ויתר לעצמו. הוא עושה הכול בשביל בר. הוא לא ישב בבית בחיבוק ידיים ובכה אלא יצא להפגנות, עשה מה שהוא יכול. זה עוצמתי לראות ככה אבא של חטוף, גם במצבו. אנחנו כל כך גאים בו על הדרך הזו". לדבריה, בר נחשף בשבי לראיונות של הוריו, והיה מודע למסע השיקום של אביו. הוא לא שמע אותו מדבר, אבל כבר בשבי שמע על כך שלמד לדבר לכבודו.
ג'ולי עצמה השתדלה להתרחק מהפגנות ומראיונות, והבהירה שהיא עושה עסקאות רק עם אלוקים. דרך ריקי סיטון, "הרבנית של כיכר החטופים", שהפכה לחברה קרובה שלה, היא החלה לקדם פרויקטים אמוניים רבים לזכותו של בנה. "הרגשנו התעוררות רוחנית מטורפת, ענקית ממש", מתארת ג'ולי. "פרויקט התפילין שלנו קם כדי שעל כל חטוף יהיה מישהו שמניח תפילין לזכותו. התנדבו לזה הרבה יותר מ־251 אנשים, כאלה שבחיים שלהם לא הניחו תפילין קודם לכן. פרויקט השבת, שהרימה אושרית אלישע, הביא יותר מ־3,000 איש שלקחו על עצמם איזושהי קבלה בשבת. שלחנו לכל אחד מהמצטרפים לפרויקט ערכת שבת – פלטה, כוס קידוש, מחם וכדומה. כל זה לזכות בר. סיפרתי את הסיפור שלו, וביקשתי שמי שיכול שייקח על עצמו משהו בשבת".
השבוע, תוך שהם מתמקמים בכפר המכבייה, המשמש כמתחם שיקום לטובת פדויי השבי ובני משפחותיהם, הם חנכו דוכן תפילין בכניסה למקום. "הקמנו את הדוכן לעילוי נשמת אלון שמלי, שנרצח במצרים ב־8 באוקטובר 23', בהשראת הטבח", מציינת ריקי סיטון, שמשתתפת בשיחתנו. "לצערנו המשפחה הזו נדחקה והם מרגישים שקופים, והיה לנו חשוב לעשות משהו עבורם".
הוא ישן מספיק
בזמן שאנחנו משוחחות, ריקי וג'ולי נקראות להצטרף לשאר המשפחות ולציין בחגיגיות את ראש חודש מרחשוון, אבל השעה מאוחרת וג'ולי כבר עייפה מאוד. שנתיים מורטות עצבים, ועוד שבוע מטלטל של הצפה רגשית, דורשים גם לעצור רגע ולנוח. "ולא שהוא נותן לי לישון יותר מדי", היא צוחקת. "בהתחלה ישנתי איתו בחדר שלו בשיבא. אחרי שנתיים, לא רציתי לעזוב אותו לרגע. פיזית יש לו עוד דרך משמעותית, אבל נפשית הוא חזק מאוד. היום אני ישנה בחדר נפרד, אבל הוא כותב לי הודעות גם בארבע לפנות בוקר. בלילות, בכל פעם שעוצמים עיניים הכול עולה. הגוף והנפש, הכול ביחד. יש גם המון מה להשלים, ובר בהצפה – הוא משתף וגם רוצה לשמוע, לא רוצה להפסיד שום דבר. יש לנו המון פערים להשלים, והוא גם מבקש להיות מעורב מאוד בהכול".
השבוע, לדוגמה, כשריקי וג'ולי היו בפגישת עבודה בדרך לפרויקט נוסף לטובת משפחות השבים, בר הצטרף אליהן וביקש לשמוע. "במשך שנתיים הדרך שלו להתמודד הייתה לישון המון, כמה שאפשר. זו הייתה דרך לברוח מהמציאות. גם כשנתנו לו מכות איומות הוא ניתק את הראש מזה ולא הרגיש את הכאב. גם כשהיו מרעיבים אותם בצורה אכזרית מאוד, הוא הלך לישון. עכשיו זהו, הוא ישן מספיק. הוא מתיישב איתנו ורוצה לשמוע, וגם מביע דעה".
ג'ולי קופרשטיין | צילום: אריק מרמור
את החוסן הזה היא מייחסת לסיפור חייו ולהתמודדות האצילית עם מצבו של אביו. את החוסן שלה היא מייחסת לאמונה עמוקה שמה שצריך לקרות קורה, ובזמן הנכון. גם כשצפתה בשחרור חטופים אחרים הצליחה לרקוד ולצהול, אף שבנה שלה עוד היה בשבי. "זו אמונה שלכל דבר יש הזמן שלו", היא אומרת. "אם הוא צריך לצאת אז הוא יֵצא, ואם הוא לא יצא, סימן שעוד לא הגיע הזמן שלו. מה גם שאנחנו משפחה אחת גדולה, כל הילדים החטופים הם של כולנו, הילדים שלי. כל אחד שחוזר זה עוד יהודי שחוזר הביתה. אנחנו מסתובבים פה בכפר המכבייה וכולנו פה ביחד. הורים משוגעים שמאוחדים ומגובשים, ופשוט כיף לנו לראות אחד את השני. כיף ומורכב, כי בסופו של דבר אנחנו משפחות עם רקע שונה, עם המון דילמות וטראומות, ולכל אחד ממשפחות השבים והחללים יש רמה אמונית משלו ותפיסת עולם משלו. אבל זה גם היופי, האחדות שבתוך כל אלה".
גם בסוגיית שחרור החטופים התרחש מעין חיבור מיסטי בין ג'ולי לבר, שהגיב באופן דומה. "שאלנו את בר איך הוא הרגיש כששמע על שחרור חטופים אחרים, והוא ענה: שמחה. שאלנו אם אולי הרגיש קנאה, והוא ענה בפשטות שלא. 'אם הוא יוצא, אני שמח שהוא יוצא. אני יודע שכשיבוא הרגע שלי לצאת אני אצא. הוא יוצא כי הגיע הזמן שלו, ואני אצא כשיגיע הזמן שלי'. ממש אותה מחשבה שהייתה לי".
מחשבה זהה נוספת הייתה הביטחון המלא שבר חוזר בחיים, גם אצל אימו וגם אצלו. השיר שביקשה ג'ולי לשמוע שוב ושוב במהלך השנתיים הללו היה "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה", תוך שהיא חושבת על הניסיון הקשה של חטיפת בנה, שהצטרף להתמודדות עם הנכות של בעלה. הסתרה שבתוך ההסתרה. אותו שיר עצמו ליווה גם את בר בשבי, כשהוא מתכוון למסתור בתוך מסתור שבו הוחזק במנהרות עזה. כיממה אחרי שובו הביתה התנגן השיר הזה בהקפות שניות בבית החולים שיבא, יוצר עבור שניהם סגירת מעגל נוספת.
"זה משהו שראינו אצל המון שבים, שמשהו שהמשפחה קיבלה על עצמה או חוותה היה זהה ממש למה שהחטוף או החטופה קיבלו על עצמם או חוו בשבי", מציינת ריקי סיטון.
"במקרה של חמשת הבחורים זה בלט גם בקשר בין המשפחות, הפכנו למשפחה אחת גדולה", מציינת ג'ולי. "עשינו יחד שבתות וחגים ויצאנו למסעות אמונה. הבנים שהיו יחד חשבו איך יצליחו לחבר בין המשפחות ולהכיר בינינו, וכשהם יצאו הם גילו שאנחנו כבר מגובשים ומחוברים. זה ריגש אותם מאוד".
ניצל את ידי הזהב
במהלך השבי, בר היה מוטרד באופן מיוחד ממצבם של הוריו. לג'ולי ברור שזה חלק משמעותי ממה שהחזיק אותו בחיים. "הוא השקיע המון באבא שלו, וגם עכשיו כשמישהו שואל מה הוא צריך, הוא אומר 'אני בסדר, תעזרו להורים שלי'. מצד אחד, בר יצא מהשבי עם כל הרצון לחיות ולעשות ולהיות; מצד שני, הוא עושה את זה בעדינות ועם פרופורציה ומתוך הבנה של מצבו. הוא מאוד בוגר, מנהל את כולנו. בעדינות, באצילות ובענווה, אבל מנהל את כולנו".
שבוע וחצי אחרי שובו של בנה, ג'ולי מעידה שהיא עדיין משפשפת את עיניה בכל רגע, "מסתכלת על נס", כלשונה. "הוא ידע שאני מחזיקה באמונה חזק, הוא פשוט ידע, כך שהוא לא הופתע לשמוע על הפרויקטים שעשינו. והוא עצמו החזיק חזק באמונה. הוא זכר שיש לו מאתיים שקלים בארנק, והוא הבטיח שכשהוא חוזר הביתה הוא תורם אותם לצדקה".
אל התיאורים הקשים של ההתעללות בבנה ובחבריו היא בוחרת שלא להתייחס, אבל החיוך שלא יורד לה מהפנים מאז שובו הופך לרגע לדריכות כואבת. "זה ילד עם חוסן מטורף. חשבתי שהוא יגיע חלש ושבור, אבל קרה ההפך", היא אומרת. "גם בשבי הוא ניצל את ידי הזהב שלו וסידר להם את החשמל ותעלת מים ובור לעשיית צרכים. הוא גם הכין מקום בצד, למי שצריך רגע להתבודד ברגעים קשים".
בימים עמוסים אלה לצד בר, ג'ולי ממשיכה במסע האמוני שלה לזכות החטופים החללים ומבקשת שלא נשכח גם אותם. "הלב לא שלם עד שהם לא יחזרו", היא אומרת. "עם ישראל, העם המתוק הזה, כבר הוכיח אילו כוחות יש לו. אין חופה וברית בשנתיים האלה שלא התפללו לשלום החטופים והשבתם, אין אירוע שהם לא הוזכרו. אנחנו לא שוכחים את החיילים הגיבורים שעשו הכול כדי להחזיר אותם, והלב שלנו תמיד עם המשפחות השכולות ועם משפחות הפצועים בגוף ובנפש.
"אני רוצה לפני הכול להגיד תודה לעם ישראל המתוק הזה שאין עליו בעולם, שאני כל כך אוהבת, עם הנכונות המדהימה והלב הענק, שכל כך דאגו לנו. ההרגשה שלי היא שבּר הוא לא רק הבן שלי אלא של כולנו. גם בר מודע לחיבוק הזה, לעם שרק רוצה לתת ולעזור בכל דרך, ושהקל עלינו לעבור את התקופה האיומה הזו. הוא עדיין המום, הוא לא חלם שזה ככה, בטח לא בממדים האלה. הוא לא האמין למה שקרה כאן. בזמנו זה נתן לנו כוח להמשיך לקום בבוקר, הידיעה שכולם איתך. אז עכשיו אני מבקשת לתת את הכוח הזה לשאר המשפחות, מבקשת להמשיך את התפילות והקבלות".
יש כבר מחשבות קדימה?
"אנחנו עדיין מאוד קרובים לאירוע, אבל האמת היא שאני סומכת על בר. אני אולי לא ממש מסתכלת קדימה אבל אני רואה שיש אצלו משהו חזק, משהו עוצמתי ואחר. גם מהמנהרות הוא הפך עולמות בלי שהיה לו מושג, אז עכשיו הוא עוד יותר יהפוך את העולם. בר עניו ומתוק, לא פשוטה לו החשיפה. הוא בכלל לא מבין למה אומרים לו שהוא גיבור. הוא מבין מה הוא עשה ב־7 באוקטובר ובשבי, אבל לקבל שאתה מגה סטאר, מגה צדיק? הוא לא קולט את זה. הרי גם אנחנו עוד לא מעכלים שהם פה, איך השבים יעכלו את הסיפור כולו? אבל אני רואה מה יש לנו פה, ילד עם כושר מנהיגות, עם עוצמות מטורפות, אני ממש רואה איך אנשים מחכים למוצא פיו. ויש לו הרבה מה להציע".