בשבוע שעבר מצאתי את עצמי מפרסמת מילים שישבו לי על הלב זמן רב. על הפחד העמוק לומר דברים שעלולים להישמע שנויים במחלוקת, או מתריסים כלפי 'המחנה' שלי. פחד עמוק מלבטא את הניואנסים העדינים של המחשבות שלי, מחשש שמישהו יקטלג אותי כמי שכבר אינה חלק מהשבט.
חששתי מתגובת הקהל, מהסערה שעלולה לפרוץ ברשתות החברתיות, מהביקורת שתבוא מבני משפחה, מחברים ואפילו מזרים מוחלטים. אבל יותר מכל, חששתי מהחרדה שמא הדעות האותנטיות שלי נעלמות, ואני נותרת רק עם דעות של אחרים. כאלו שאני מאמצת רק כדי לא להפוך להומלסית מחנאית. חשבתי על האפשרות שאאבד את תחושת השייכות והבית הרוחני, רק כי העזתי להשמיע משהו שלא כולם מסכימים עליו, שבירה של הקונצנזוס הפנימי שכל כך קשה ליצור.
הטור של יעל משבוע שעבר
אחרי שסיימתי לכתוב ולשלוח, ישבתי בבית וחיכיתי, כמו לפני בחינה גורלית או שיחה גורלית. חיכיתי שהשמים יפלו עליי, שיתקשרו לומר לי שאני כבר לא רצויה, קיוויתי שלא אשמע טלפונים נטרקים בעוצמה, ואני מספיק זקנה כדי לזכור כמה צליל טריקה הוא צליל מאיים. אפילו ציפיתי לשיחה נוזפת מהרב יהודה, ראש האולפנה שלי עליו השלום או למבט מצקצק ומאוכזב מאנשים שיזהו אותי ברחוב. דמיינתי תרחישים אפלים שבהם אני נתפסת כבוגדת, כמי שחרגה מהכללים הבלתי כתובים של הקהילה.
הכי מעניין
אבל שום דבר מזה לא קרה. במקום זאת, מכל עבר התחילו לזרום הודעות מפרגנות, לא על תוכן הדברים שכתבתי, אלא על העוצמה והכנות שבהן נכתבו. הודעות ששיקפו את אותם הפחדים שהעזתי להציף, כאילו המילים שלי שימשו כפתחו של סכר שעד כה החזיק רגשות דומים אצל רבים.
אני יודעת מה אתם אומרים לעצמכם: "ברור, היא אמרה דברים שהצד השני מזדהה איתם, אז הם מפרגנים לה והיא חושבת שכולם אתה". אז לא, זה לא מה שקרה. לא קיבלתי אף הודעה שהיללה את הדעה שלי כשלעצמה. איש לא אמר לי "כל הכבוד שאת אומרת דברים שנויים במחלוקת", או "כל הכבוד שהתפכחת". התגובות לא התמקדו בתפיסתי הפוליטית או החברתית, אלא בחוויה האנושית הבסיסית של שחרור מפחד.
כל הודעות הפרגון התמקדו בדבר אחד ויחיד: באומץ לומר משהו גם אם הסביבה הקרובה לא מסכימה איתו, באומץ לקחת סיכון אישי למען האמת הפנימית. באומץ לא לתת לפחד לנהל אותי במרחב הציבורי, ולהניח את החשש הזה פתוח על השולחן.
ובאופן כמעט לא ייאמן, זה הפך באופן מיידי את הדיון סביב הסוגיות האלו לדיון אמיתי, לגיטימי ומכבד. במקום לתקוף אותי כאדם, אנשים התפנו לנהל שיח ענייני מתוך רצון כן להבין. כשמורידים את מגן הפחד, נוצרת הזדמנות לשיחה, ללא תחושת האיום.
ברור לי שהדעות שהעליתי אינן סתם מפחידות. יש בהן אמת וסיבות רבות שבגללן עדיף לנו ונוח לנו שלא להתבטא בהן בפומבי. אף אחד מאתנו לא אוהב להרגיש דחוי ומנודה, וכולנו מפחדים מהנזיפות של סבא על שהעזנו לחשוב שונה משאר המשפחה.
מעגל מזיק
אבל ההסתרה של הדעות האמיתיות שלנו בארון חשוך רק כדי להרגיש שייכים, גורמת לפחד הזה לגדול ולשלוט במרחב כולו. כל מי שהגיב לי, מימין ומשמאל, פעילים ואדישים כאחד, כולם חזרו על אותו הדבר: "הלוואי שהיה לי אומץ לומר את דעתי באמת". נראה שהמילים שלי נגעו בעצב חשוף, שקיים אצל רבים שחשים לכודים בין אמונתם לבין הציפיות החברתיות.
השיח הציבורי מושפע עמוקות מהפחד הזה. כשהוא מנהל אותנו, אנחנו נוטים לשתף רק דעות שהן מיינסטרים בקהילה שלנו, ובכך אנחנו משמרים מציאות מדומה של קונצנזוס שלא באמת קיים.
| צילום: רעות בורץ
הדבר יוצר מעגל קסמים מזיק: אנחנו פוחדים להתבטא כי אנחנו חושבים שדעתנו חריגה, וזה גורם לאחרים ששותפים לאותה דעה לשתוק, ובכך מחזק את התחושה שאין מספיק אנשים שחושבים כך. כשהפחד הזה שולט, אנחנו לא רק מסתירים את עצמנו, אלא גם מונעים שיח ענייני שיכול להוביל לפתרונות. במקום להתמודד עם דעות מורכבות, אנחנו מעדיפים לתייג אנשים ולהכניס אותם למשבצת שנוחה לנו, וכך מוותרים על ההזדמנות להקשיב ולהבין זה את זה.
אם נחזור לעניין המלחמה והחטופים, השבוע האחרון והשיחות הרבות והמעשירות לימדו אותי שכדי לבסס דעה, לא משנה מאיזה צד, עלינו להניח שתי שאלות בסיסיות על השולחן, שהן הבסיס לכל הדיון. שאלות אלו אינן מבקשות תשובות מידיות, אלא מעודדות חשיבה ארוכת טווח ורוחב מבט.
אז שאלה לתומכי עסקת חטופים: מה יקרה אחרי שכל החטופים יחזרו הביתה? מהי האסטרטגיה הביטחונית והלאומית ליום שאחרי שהמלחמה תסתיים? האם אנו מוכנים להתמודד עם התגברות האיום הביטחוני בטווח הקצר, במקביל לתקווה להשיג שלום בטווח הארוך? שאלה זו מכריחה אותנו להתמודד עם ההשלכות המידיות של העסקה ולבחון את התוכנית הכוללת מעבר לשחרור חטופינו.
ושאלה למתנגדי העסקה ולתומכי המשך הלחימה: מה יקרה אחרי כיבוש עזה והפלת חמאס? איזו חברה וקהילה אנחנו בונים פה בעקבות הניצחון הזה? האם אנחנו מוכנים לקחת אחריות על הפלסטינים? האם יש לנו באמת תוכנית ישימה להגירה מלאה? האם חיסול חמאס מלא מלא, כולל גם תקיפות במדינות שכרגע אנחנו לא במלחמה איתן? האם אנחנו ערבים לכך שבאמת יש לנו מלאי חיילים מספיק גם לעוד שנים ארוכות, או לפחות חודשים ארוכים של לחימה? שאלה זו דוחפת אותנו מעבר לסיסמאות של ניצחון צבאי ומזמינה אותנו לחשוב על המציאות שתיווצר בשטח.
שתי השאלות הללו מכריחות אותנו להתבונן מעבר לנקודת המבט המידית שלנו, ולחשוב על העתיד המורכב שאנו יוצרים במו ידינו. הן מנתקות את הדיון מההתקפות האישיות ומחזירות אותו למקום של אחריות וראייה מפוכחת. הן לא מבקשות פתרון קסם, אלא מציבות אתגר למחשבה. בשיח שכזה, מתוך תקווה, נוכל למצוא מכנה משותף ולהוביל את עצמנו לחברה בריאה יותר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il