בני־ברק, מתנ"ס משואות. כ־800 איש יושבים מרותקים מול הסרט "ושבו בנים", המגולל את סיפורם של החטופים קית' סיגל, שלומי זיו ואגם ברגר (שמכונה כאן בקהל "התצפיתנית הצדקנית", וסיפורה מובא מפי אביה). גיבור נוסף של הסרט נוכח באולם – אורי חנן, ניצול ממסיבת הנובה. בתום ההקרנה הוא נואם בפני הקהל, וזוכה לפרץ מחיאות כפיים כשהוא מתאר את תהליך ההתחזקות שעבר מהיום הנורא ועד הלום. ריקודים ספונטניים פורצים, וחנן נישא על כתפיים. "אנשים מגיעים דרך הסרט לחיבור מטורף עם החטופים", אומרת הבמאית מיכל כץ. "מבחינתם לראות אדם שהיה 'שם' זה כמו לראות מלאך אלוקים".
כץ, חסידת גור, יוצרת סרטים למגזר החרדי, תיעודיים בעיקר. מצוידת בטלפון כשר ובלי רישיון נהיגה, היא יצאה כבר ביום ראשון, 8 באוקטובר 2023, לתעד את סיפור החטופים במטרה להנגיש אותו לציבור שהיא באה ממנו. "לא הפסקתי לחשוב על החטופים, על חוסר האונים שלהם", היא מספרת. "בשלב מסוים התחלתי לקרוא ספרי מתכונים כדי להצליח להירדם. אמרתי לעצמי, הסרט התחיל. עברנו את נקודה X, ומה יהיה ה־Y? חייבים לצלם את המאורע המחולל".
לריאיון נעתרה כץ רק אחרי מסע שכנועים, ובתנאי שלא תצולם. גם בסרט "ושבו בנים", שזוכה בחודשים האחרונים להצלחה גדולה במגזר, היא אינה נראית על המסך, וקולה לא נשמע: מי שהיה לה לפה, שדיבר אל המצלמה וראיין את החטופים, הוא הרב ישראל גולדווסר - חוקר שואה אוטודידקט ומרצה פופולרי בציבור החרדי. לצד הפרויקט הזה תיעדה כץ כבר מהימים הראשונים של המלחמה את מאבקה של דיצה אור להשבת בנה אבינתן, והסרט המלווה אותה נמצא כעת בשלבי עבודה מתקדמים.
הבינה שתיעודה יהיה יומן מצולם בשביל בנה. דיצה ואבינתן אור עם חזרתו | צילום: נעמה שטרן
"רציתי להעביר לציבור החרדי את הסיפור של החטופים ששבו, ולעשות זאת מהזווית האמונית", מספרת כץ. "שום יוצר חרדי לא חשב שהסיפורים האלה מתאימים למגזר או מעניינים אותו. הם לא דמיינו שזה יכול להגיע ככה, באריזה יהודית כל כך. כאילו הסיפור הזה הוא 'שלהם', היהדות היא 'שלנו', ואלה שני נושאים נפרדים. והנה אנשים צופים בסרט, ואחר כך יש שירי התעוררות ותפילות. החלק האמוני נוגע מאוד בקהל.
"זה לא סרט לילדים, יש בו קטעים לא קלים. ידעתי שאני מסתכנת, ושייתכן שאני עובדת לחינם. הבנתי שיכולים להחליט שזה סיפור קשה מדי שלא עובר מסך. אבל הרגשתי שחייבים לגעת בדקויות של מה שהם חוו, לחשוף את החטופים כאנשים, לא ככותרת".
העיתונות החרדית סיקרה את המלחמה וגם את החטופים. אז מה הקהל הזה בעצם לא קיבל?
"אנשים אמרו לי: 'ראינו בעיתון, אבל לא באמת ידענו'. בעיתון המודיע לא היה חסר פרט מידע, אבל לא הייתה תחושת עומק. הקוראים לא הרגישו את העניין מבפנים. הבנתי את זה בצורה הכי חדה כשהראיתי לנשים קטעים מהראיונות שקיימתי עם דיצה אור. החיבור שלהן היה מיידי, ואחר כך הן סיפרו לי שהן מתפללות יותר על החטופים. ברור שהנשים האלה התפללו גם קודם, אבל עד אז הן הרגישו שכפר־עזה ובארי רחוקים מהן; כשאת רואה אמא שמחכה לבן שלה, זה מעורר משהו אחר לגמרי.
"הניתוק לא הגיע מתוך אכזריות, אלא מחוסר חשיפה. הייתי בעצרת תפילה שמשפחות החטופים קיימו בכותל, ובכיתי איתן, אבל לא כולם במגזר חוו את זה ככה. הבנתי שצריך לחבר אנשים דרך הרגש, כי לא מספיק לקרוא את הסיפורים. כשאנשים צפו בקטעים מהסרט הם בכו, וזה לא היה בכי רגיל, אלא בכי של טראומה ראשונית. כאילו הם חווים עכשיו את מה שקרה בשמחת תורה".
כץ (32), נשואה לחנוך ואם לארבעה, נולדה וגדלה ברמת־החייל בתל־אביב, שם היא מתגוררת גם היום. בשכונה יש קבוצה גדולה של חסידי גור, והיחסים עם השכנים החילונים, היא מספרת, תמיד היו טובים. "חיינו בשקט, בתוך חממה. עד גיל עשרים לא ידעתי ששונאים חרדים. גם היום אני לא מרגישה שנאה בחיי היומיום ובחיים המקצועיים. כשאני עובדת עם הציבור הכללי, אני פוגשת שיתוף פעולה והערכה. החרדיות היא לא אישיו".
היא מגדירה את עצמה במאית ויוצרת, "אבל בעולם שלנו זה נקרא 'מפיקה', כי אין הבחנה בין בימוי להפקה ולשאר התפקידים". כבר בגיל 16 יצרה לסמינרים ולמחנות קיץ תוכנית הווי שכללה סרטונים והנחיה מעל במה. שלוש שנים אחר כך יצרה סדרת סרטונים מותאמים לילדי המגזר, שנקראה "חמישייה". הסרט הראשון עסק בחמישה כללים לבריאות טובה, ו"חמישייה 2" הוקדש למוגנות ובטיחות. כשהוציאה אותו, היא לא תיארה לעצמה איזו סערה תחולל המילה "מוגנות". "הייתי באמצע הקרנה של התוכנית בבני־ברק, אני על הבמה, מאות ילדים בקהל, ופתאום נכנס גבר ומתחיל לצרוח על הילדים שהם צריכים לצאת, כי מכניסים להם כאן תכנים בעייתיים. ירדתי מהבמה וביקשתי מהאבטחה להוציא אותו, תוך כדי שאני מנסה להרגיע את הילדים. בחוץ התפתחה תגרה בינו ובין האחראי על ההגברה, ריססו שם גז מדמיע, עד היום אני לא יודעת מי ריסס על מי. למחרת היה לי אירוע במקום אחר, וגם שם ניסו למנוע מילדים להיכנס לאולם, אבל העירייה נערכה מראש ודאגה לאבטחה".
היוזמה הבאה שלה, בית ספר למשחק לנשים, כבר גררה פשקווילים שהופנו נגדה באופן אישי. בית הספר דווקא זכה להצלחה, אך כץ החליטה לבסוף לסגור אותו כדי להתמקד ביצירת סרטים למגזר החרדי. את ההיצע הקיים כיום בפלח השוק הזה היא מבקרת בחריפות: "היוצרות החרדיות המובילות מפיקות סרטי אקשן שרק הולכים ומסלימים - מלחמות, הפצצות. אלה סרטים שמטרתם למלא אולמות ולמכור כרטיסים גם לילדות בנות 11, ולכן כותבים ומציגים עלילה מופרכת, למשל ילדה בת 18 שמנצחת את סטלין ועוד דברים לא הגיוניים. בתור אישה חרדית אני מעוניינת לראות סרטים רגשיים יותר, שקשורים גם לחיים שלי. אני מבינה את המצוקה, כי קשה לגעת בדברים רגישים במגזר החרדי. אפרת ליבי, יוצרת דתייה, הוציאה סרט מקסים שנקרא 'ידיים מלאות', על נשים שמתמודדות עם עקרות משנית. הייתי שמחה לעשות סרט כזה, אבל זה לא יעבור אצלנו. אני מביאה למגזר את מה שהוא יכול להכיל ולקבל".
7 באוקטובר מזווית אמונית. הרב גולדווסר בכפר־עזה, מתוך הסרט | צילום: א. שפירא
הסרטים שלה מיועדים לגיל עשרים ומעלה. אחד מהם עסק בפרשת פיקסלר - מאבק משפטי וציבורי שהתנהל באנגליה בשנת 2021 סביב גורלה של הפעוטה אלטע פיקסלר, בת למשפחה חרדית ממנצ'סטר. במהלך הלידה סבלה אלטע ממחסור בחמצן, ובשל כך נגרם לה נזק בלתי הפיך, והיא נזקקה לתמיכה נשימתית רציפה. בית החולים שהיא אושפזה בו עתר לבית המשפט באנגליה וביקש לנתק אותה ממכונת ההנשמה, בנימוק שכך ייחסך ממנה סבל מתמשך וחשוך מרפא. הוריה התנגדו בתוקף, ובטיעוניהם בבית המשפט התבססו גם על ההלכה היהודית, אך הערכאות באנגליה קיבלו את העתירה, והילדה נותקה מהמכשירים ונפטרה. "הסרט הזה הוא מסע אמוני מטורף. זו טלטלה רגשית שעוברת על הצופה", אומרת כץ.
סרט אחר שיצרה נולד מתוך סיפורו של קרוב משפחתה משה שינפלד, שהיה מראשי חסידי גור. כנער צעיר הוא הצליח לשרוד את אימי השואה, ולהציל גם אחרים. לאחר פטירתו הגיעה כץ לשבעה ופגשה שם את גוטקה, בת דודה של שינפלד, שניצלה בזכותו. "היא יושבת שם, אישה בת 90, ומתארת בפרוטרוט ומכלי ראשון סיפור בריחה של שלושה ילדים, ששינפלד הצליח להציל בדרכים באמת לא הגיוניות. הבנתי שאפשר לעבד את הסיפור הזה לתסריט עלילתי".
הסרט שיצרה, "רכבת של ידיים" (2019), צולם באודסה בהשתתפות 200 שחקניות וניצבות. הפקה בסדר גודל כזה דרשה השקעה ראשונה של כמיליון שקלים, ומי שסיפקו לכץ את התקציב היו חמיה וחמותה, שמשכנו לשם כך את ביתם. "הם האמינו בחלום של הסרט, והיו בטוחים שהוא יכסה את עצמו. הם אמרו לנו: 'אנחנו סומכים על חנוך לעניין הכסף, ועל מיכל בהפקה'".
בסוף הסרט מפגישה כץ את גוטקה האמיתית עם השחקנית שמגלמת אותה, ברגע תיעודי עמוס רגש. "'רכבת של ידיים' הצליח מאוד", היא מספרת. "הצופות עפו על זה שהסיפור אמיתי, בכו מול המסך. שם כנראה נדבקתי בחיידק הדוקומנטרי".
שנתיים אחר כך היא יצרה את "לחזור הביתה", סרט חצי־תיעודי וחצי־עלילתי, שבמרכזו יחסי הורים וילדים. הצילומים התקיימו הפעם בגאורגיה, מכיוון שבאוקראינה כבר השתוללה מלחמה. התסריט נכתב על בסיס סיפורה של אודל קליגר, אושיית רשת חרדית שאביה נפטר בילדותה. כשבגרה ניתקה אודל את הקשר עם אמה, ובעקבות הסרט הוא חודש. "זה סרט שבוכים בו בטירוף, כי הוא נוגע בנקודות הכי רגישות. אני יודעת שהיו צופים שקיבלו השראה מהסרט, עשו חושבים וחידשו קשרים.
"אנשים חרדים לא נחשפים בדרך כלל לדבר כזה - מישהו שיושב מול המצלמה ומוציא הכול החוצה. במגזר מחנכים לשמור על פאסון, ולכן הם בהלם כשאנשים 'מתפשטים' כך על המסך. יש במגזר איחור התפתחותי בכל מה שקשור לקולנוע, הדוקו הגיע אליו בשלב מאוחר, ואולי זה גם כי קולנוע כזה דורש חשיפה מסוימת שלא תמיד עומדת במגבלות הצנזורה. עד היום כשאני מקרינה סרטים כאלה באירועים, יכולים לשאול אותי 'מי כתב את הטקסט לגיבור?'. זה הרגע הכי מבאס - חבר'ה, לא הבנתם שזה אמיתי? החושפנות פחות מתכתבת עם העולם המוקפד והמתורבת, ולכן קשה להם להכיל שהמרואיינים עושים דבר כזה".
סרט תיעודי אחר שלה, "גיבור כארי", מספר על אחיה ארי ז"ל ועל התמודדותו עם מחלת הסרטן. וכרגע היא עוסקת בשני סרטים נוספים "שיש בהם בשורה אדירה לתחום בריאות הנפש, ואני מקווה שבמגזר בשלים לראות אותם. לצד האתגרים, אני מרגישה שיש לי שליחות עצומה ויכולת לשנות את העולם ולהעביר אג'נדות חשובות, וזה קורה דווקא כי הסיפורים הם אמת, ולא תסריטים עלילתיים. לדוקו יש יכולת היסטרית לחולל שינוי בתפיסות העולם של הצופים, וממילא להשפיע על חייהם באופן ישיר. בעיניי זה כוח אדיר, ואני משתדלת להשתמש בו כדי לעשות טוב. הסרטים גם מעוררים הרבה אמונה. אני לא צדיקה ולא מבקשת להחזיר בתשובה, אבל כיף לדעת שאני משפיעה כך על אנשים. זו אנרגיה מטורפת".
"בשעה שהציבור כולו שרוי בצער, אסור לאדם לומר 'שלום עלייך נפשי'". קבוצת חסידים באתר ההנצחה ברעים | צילום: אי.פי.איי
איך מתייחסים בקהילה למקצוע שלך? גם אם כל הסרטים כשרים למהדרין, בימאית זה לא מקצוע סטנדרטי בחסידות גור.
"רואים בזה מקצוע חינוכי וערכי, כי התפוקות שלי מועילות מאוד לחברה. אפשר לומר שאני משפיענית בחברה החרדית, רק לא במובן של הרשתות החברתיות".
הרב ישראל גולדווסר, שמתווך לצופים את סיפור החטופים בסרט "ושבו בנים", פינה עם בני משפחתו את ביתם בבני־ברק ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר, כדי לארח בו משפחה שנמלטה מנתיבות. "לא עשיתי את זה מרוב צדקות, אלא מתוך מודעות היסטורית", הוא מסביר. "אני מדריך מסעות לפולין, ובכל פעם שאני מגיע לטרבלינקה, בתוך עשר דקות שואלים אותי – 'כשנהרגו פה יהודי פולין, מה עשו יהודי רומניה?', או 'כשנהרגו פה יהודי הונגריה, מה עשו יהודי ארץ ישראל?'. ואין לי מה לענות. מה הם עשו? הלכו לעבודה והתווכחו עם הבוס שלהם על המשכורת. כשהגיע 7 באוקטובר, אמרתי לעצמי שלא אהיה כמו האנשים ההם. אם יבוא יום וישאלו אותי מה עשיתי כשזה קרה, אוכל לומר שלפחות נתתי את הדירה שלי ל־13 נפשות שנמלטו מהדרום כשרק כותנות לעורן. התקיימו אז לוויות מדי יום, אלפי אנשים ישבו שבעה, עשרות אלפי חיילים יצאו מהבית והתייצבו בגבול עזה ובגבול הלבנון - במציאות כזאת לא יכולתי להישאר בבית. זה היה החלק האישי שלי".
הוא בן 45, חסיד גור, מרצה פופולרי במגזר החרדי. הרצאותיו עוסקות במגוון נושאים, שהמרכזי שבהם הוא השואה. דודתו היא חוקרת השואה אסתר פרבשטיין, שמחקריה על החיים הדתיים תחת הכיבוש הנאצי נחשבים פורצי דרך. "היא גייסה אותי להתחקות אחר נושא המחתרת החסידית בגטאות. לצידי בשטיבל של חסידות גור התפללו אנשים שהיו שם במרתפים ולמדו תורה בגטו, אז התחלתי לחקור את העניין הזה. מהר מאוד הבנתי שחייבים לספר כמה שיותר את סיפורה של השואה, הסיפור הכי גדול בתולדות עמנו".
ההרצאות של גולדווסר מושכות קהל רב, ולכינוס שהוא מקיים מדי שנה בערב תשעה באב מגיעים אלפי אנשים. "הציבור החרדי מחובר מאוד לעבר ולהיסטוריה. בכלל, הדת היא מתגעגעת: המטריאליזם אומר 'בעבר היה עולם מפגר ואנחנו נחלצים ממנו', ואילו ההשקפה הדתית אומרת 'היה עולם מאיר, אנחנו מתגעגעים אליו'. יש פחות לימודי היסטוריה רשמיים בציבור החרדי, אבל כל הרצאה, פודקאסט, סרט, הפקה, כנס, עדות, כל דבר כזה שאני יכול להביא - הציבור עט עליו בשתי ידיים". הוא גם הקליט הסכת בן 400 פרקים על השואה. "אני קורא לזה פרקי מבוא, כי הסיפור עצמו מורכב מ־10 מיליוני סיפורים אישיים, מתוכם שישה מיליון שכבר לא ייכתבו וארבעה מיליון שיכולים להיכתב".
מאז 7 באוקטובר הוא פועל להנגיש לציבור החרדי את נושא הטבח והמלחמה. הפודקאסט שלו "אור עולם", שמדבר על החטופים ועל אירועים נוספים בחזיתות הלחימה, צבר עשרות אלפי האזנות. "יש כאן סיפור שנוגע כמעט בכל אדם בארץ, לפחות כמעגל שני. אין כמעט אדם שלא מכיר אישית חטוף, נרצח, פצוע, חיילים שיצאו לקרב או מפונים שנעקרו מבתיהם – חוץ מאשר בציבור החרדי. שם יש רבים שלא מכירים אף אדם כזה. לכן בכל במה שיכולתי, דרך כל מיקרופון שניתן לי, ניסיתי לספר, להסביר ולהזכיר שבשעה שאדם מישראל שרוי בצער, בשעה שהציבור כולו שרוי בצער, אסור לאדם לומר 'שלום עלייך נפשי'".
ארבעה חודשים אחרי 7 באוקטובר פנתה אליו צילי שניידר מארגון "קשר יהודי". "שניידר, אישה חרדית שגדלה במאה שערים, הגיעה לכל העצרות של החטופים ודיברה עם המשפחות", מספר גולדווסר. "עומדים שם עם מגאפונים וצועקים 'ביבי, ביבי, בושה', והיא אומרת להם – 'אתם חושבים שהוא שומע? הוא לא, וגם אם במקרה הוא שומע את הקריאות, הוא לא יוצא להקשיב. בואו נפנה למי שכן רוצה להקשיב, מי שאולי גם יכול לעזור'. כך היא הפכה הפגנות למעמדי תפילה. זה קרה כמה פעמים: פתאום הכול נעצר, וחילונים ודתיים נעמדים יחד לכמה דקות של תפילה, בזכות צילי שניידר. אחרי כמה אירועים כאלה היא הציעה למשפחות: בואו נעשה שבת להשבת הילדים. הגיעו לשבת הזאת 35 משפחות, מכל גוני הקשת ומכל הכיוונים. רובן לא שמרו שבת מעולם, ובכל זאת הן באו לשמור שבת יחד, לזכות הילדים".
חיבור מטורף עם החטופים דרך הסרט. אורי חנן בהקרנה | צילום: ללא קרדיט
שניידר הזמינה את גולדווסר לשבות איתם ולהרצות על ענייני אמונה. "אמרתי לה שאני מעדיף שהאדמה תבלע אותי. אני לא יכול לשאת עיניים אל האנשים האלה", הוא מספר. ובכל זאת לבסוף הוא הגיע, דיבר, ניחם, חיזק. "זו כנראה החוויה הכי קיצונית שהייתה לי בחיי. כל משפחה ישבה יחד - אבא, אמא, אחים וכיסא אחד ריק שעליו תמונה גדולה של הילד שנמצא בעזה. שנתיים אחר כך חזרנו לאותו מלון, אותן משפחות, אותו סידור - ועל אותו כיסא בדיוק ישב הילד. זה היה בלתי נתפס. יש משפחות שנכנסו לי ללב ואני שומר איתן על קשר, כמו המשפחה של מתן אנגרסט, של רומי גונן, של עומר שם־טוב ועוד".
בעקבות השבת הראשונה עם המשפחות, גולדווסר הבין שיש לו שליחות: להביא את נושא החטופים למגזר החרדי. הוא התחיל לעשות זאת בכל במה וירטואלית או ממשית שניתנה לו. "המשפחות ביקשו ממני שוב ושוב 'תביא את החרדים לכיכר החטופים', אבל ידעתי שלכיכר יש אג'נדה וצביון משלה - חילונית, מעורבת, צפון־תל־אביבית".
הוא עצמו הגיע לכיכר לאחר ששלי שם־טוב, אמו של עומר, הזמינה אותו לאירוע קבלת שבת שיזמה שם. "זה היה מחזה סוריאליסטי: אני עם קפוטה ושטריימל, וסביבי אנשים עם טלפונים, עם כלבים. דיברתי בלי רמקול כמובן, וכך עשתה גם שלי שם־טוב. זו הייתה כנראה ההרצאה הראשונה והאחרונה שלי שצולמה ושודרה בליל שבת. עמדתי שם באמצע כיכר בתל־אביב, מול אלפי חילונים, ואמרתי להם: אני לא בא בשמי. אני בא בשם 200 אלף תושבי בני־ברק. כולנו איתכם. כולנו מתפללים".
לאחר העסקה השנייה ערכו ב"קשר יהודי" שבת הודיה, בהשתתפות כמה מהחטופים ששבו ומשפחות חטופים. גם הפעם גולדווסר הוזמן. "זה היה אירוע לא רגיל - בכי, שירה והתרגשות שקשה לתאר. כשחזרתי הביתה, לא הצלחתי לישון כל הלילה. ישבתי וכתבתי ברצף את מה שחוויתי שם. אחר כך שאלתי את עצמי: למה לעצור כאן? המשכתי לכתוב על החטופים עוד שבועיים, וכך נולד ספר. קראתי לו 'ושבו בנים', שם שיש בו שבי, ויש בו שיבה, ויש בו גם חזרה בתשובה. זה ספר על כאב, על שותפות, על השגחה ועל התעוררות".
לא מעט אומץ נדרש ממנו, שכן בעולם החרדי לא מקובל להוציא ספר שמדבר על חילונים מזווית כזאת. "חששתי מאוד מהתגובות, פחדתי שאפילו יוכרז חרם על הספר. מצד שני ידעתי שבמקרה כזה אולי לא יהיה לי נעים לצאת לרחוב, אבל המכירות יוכפלו. בסוף לא החרימו אותו, ובשבועיים הראשונים הספר נמכר 'רק' בכ־8,000 עותקים, שזה מספר יפה מאוד".
בעקבות הספר הציעה כץ לגולדווסר את תפקיד המגיש־מראיין בסרט "ושבו בנים". "יצאנו למסע", היא מספרת. "כדי לראיין את קית' סיגל, למשל, נסענו לקיבוץ גזית, מקום מגוריו כעת. הרב גולדווסר אמר לו שהוא מתרגש מאוד לפגוש מישהו שהיה 'שם'. קית' תיאר לנו הכול בפרוטרוט, הוא זוכר כל אירוע וכל תאריך. הוא סיפר שרצו לאסלם אותו, וזה הביא אותו לחשוב על היהדות שלו. ריגש אותי לשמוע גם על מערכת היחסים המיוחדת שלו עם אביבה אשתו (אביבה נחטפה גם היא לעזה, ושוחררה בעסקה הראשונה – ר"ר). הוא השיג לנו אישור כניסה לכפר־עזה, ונסענו לצלם גם שם".
גולדווסר: "החטופים חזרו מהשבי, חלקם מתראיינים, אבל את הסיפורים של האמונה אף אחד לא פועל להנציח. אילנה דיין, עם כל הכבוד, לא דואגת להביא אותם, ואולי היא אפילו אוהבת לטשטש את זה. אותי לא מעניין ביבי־לא־ביבי, וגם לא סיפור המחדל: מעניין אותי להעביר הלאה את סיפור שמירת השבת של אגם ברגר. מעניין אותי לשמוע את הקיבוצניק שאומר 'הפעם הראשונה שחשבתי על יהדותי, ועל מה זו יהדות, הייתה במנהרה בעזה'. לשמוע חטוף שמספר ששבת רעב כדי לקבל סידור. זה סיפור גדול וחשוב, לכן בער לי כל כך לתעד אותם".
כץ מספרת שכבר בתחילת המלחמה ניסתה ליצור קשר עם משפחות חטופים, אך גילתה שזו משימה לא פשוטה. "היה בלגן רציני, אפילו לא ידעו את שמות כל החטופים. נעזרתי בעמיתים מעולם התקשורת, וכך הגעתי למשפחות של אבינתן אור, אליקים ליבמן ואיתן מור".
סיפר הכול בפרוטרוט. קית' סיגל והרב גולדווסר, מתוך הסרט | צילום: א. שפירא
הרבה מאוד אנשי תקשורת פנו אליהם. מה גרם להם לתת בך אמון?
"אמרתי להם שאני רוצה להציג את הסיפור שלהם מהזווית האמונית. זה גם סיפור שבמקומות אחרים פחות רצו לשמוע".
השידוך עם משפחת מור לא צלח לבסוף. את אליהו ליבמן, אביו של אליקים, היא ליוותה במשך תקופה ארוכה, "והיה לו קשה עם זה שאנחנו נמצאים לידו ושומעים כל מילה. צילמנו אותו ברגעים רגישים מאוד, למשל כשקוראים לו מהצבא לראות סרטון שבו אפשר לזהות את בנו. כשהוא תיאר לי את הסרטון, אמרתי לו שאני לא מרגישה טוב. לא יכולתי אפילו לשמוע את התיאור, והתביישתי בזה מאוד. זו גם הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה". שבעה חודשים אחרי תחילת המלחמה התברר כי אליקים לא נחטף לעזה, אלא נרצח בנובה, ושרידיו נטמנו בטעות יחד עם שרידיה של נרצחת אחרת.
המצלמה של ענבר קלינגל, הצלמת שעובדת עם כץ, המשיכה ללוות את משפחת אור. לדברי הבמאית, מהרגע הראשון הייתה לה תחושה שהגיבור הראשי שלה הוא בעצם גיבורה – דיצה אור. "היא כוכבת, דמות קולנועית. אם היא הייתה מהצד האחר של המפה, אין לי ספק שהיו עושים עליה סרטים באורך מלא בכל הערוצים".
בימים הראשונים של המלחמה הלכה כץ לחפש את דיצה בהפגנות ליד הקריה. "הגעתי לבגין וראיתי מפגינים, אנשים תולים סרטים צהובים על מכוניות כשאף אחד עוד לא מבין מה זה, עומדים שם גם אנשים מאנבידיה, החברה שאבינתן עבד בה – אבל דיצה לא שם. למחרת הגעתי שוב, ואז פגשתי אותה". דיצה, היא מספרת, הבינה שהתיעוד יהיה מעין יומן מצולם שיחכה לאבינתן כשיחזור מעזה.
איך מצליחים ללוות אדם במצב רגיש כל כך?
"אותי מפחיד אפילו לנסוע לשילה, מקום מגוריה, אבל הרבה יותר הפחיד אותי שלא יהיה סרט. פרויקט כזה גובה מחיר נפשי, כי את כל הזמן חוששת שהאדם שמולך יתחרט והכול יתמוסס. צריך להיות כל הזמן במשא ומתן עם מי שאתה מסקר ועם הגורמים מסביב. דיצה ושאר קרובי החטופים היו צריכים למשל לסמוך עליי ששום תמונה לא תצא לתקשורת.
"כשאני מביימת סרט עלילתי, קל למצוא אנשים שירצו לעבוד איתי. הזמנים ידועים, הלוקיישינים מוגדרים מראש. סרט תיעודי, לעומת זאת, הוא אתגר: יכולים להקפיץ אותך בכל רגע, גם בשעת לילה מאוחרת או מוקדם בבוקר. היינו אצל דיצה בבית בשמונה בבוקר, לראות את השיחה היומית שלה עם אבינתן כשהיא מתפללת. אלה היו שיחות אישיות מאוד. כשאבינתן חזר, ליווינו את אמא שלו עד רעים בשיירה עם משטרה צבאית. היו לנו איתה עשרות ימי צילום. גם כשהיא הייתה בחו"ל, אמרתי לה שאם קורה משהו דרמטי, שתודיע ונשלח צלם".
אבינתן חזר לבסוף בערב שמחת תורה, ולכץ היה ברור שהיא עומדת לעבוד בצורה אינטנסיבית עד הרגע האחרון. "מכיוון שבחג מותר לבשל, אמרתי לבעלי 'סמוך עליי, תשאיר לי פלטה ריקה מחוברת לחשמל'. האמת היא שקיוויתי שהוא בכל זאת יבשל משהו, אבל הוא דווקא סמך עליי. הגעתי ממש לפני כניסת החג, ועוד צריך לעשות הושענות עם הערבות, לדאוג שכולם יתקלחו וללכת עם הילדים להקפות. כשהגענו לבית הכנסת, הנשים עשו סביבי הקפות עם שאלות על אבינתן ועל דיצה. כולם ידעו שאני עמוק בסיפור הזה".
כדי להציג את ההיבט האמוני של סיפורי החטופים והניצולים, גולדווסר גם מוביל סיורים בעוטף עזה. כן, כולל הנובה. "אני לא מוותר על ביקור במקום הזה. הבאתי לשם המונים, יותר מעשרת אלפים איש. יש מי שרוצים לדלג על האתר הזה, ואני לא מסכים. מצד שני, אני אומר ביושר: ההנצחה במקום, התמונות שם, צורת הלבוש - זו לא השפה שלי. לכן אני עומד מעט מרחוק. לא בלב ההנצחה החילונית, אלא בהנצחה שלי. אני אומר קדיש, לומד משניות. במקום הזה נהרגו מאות יהודים לא בגלל מסיבה אלא משום שהם יהודים. כל היער שמע קריאות 'שמע ישראל'. זה סיפור יהודי, סיפור של עם, וזה הסיפור שחשוב לי לספר.
עוד כתבות בנושא
"הכאב שלי מתחדד כשאני מגיע למשל למגרש המכוניות בתקומה, ויש שם קבוצה חילונית, ומישהו מסתכל עלינו ושואל 'מה אתם עושים פה? איך אתם קשורים?'. ואז קורה דבר קשה: אנשים בקבוצה שלי מתכווצים, משתתקים, לפעמים אפילו בורחים. לא נעים להם. ובתוכי בוער להגיד: מה זאת אומרת? אתה באמת חושב שזה סיפור רק של חילונים או של קיבוצניקים? זה סיפור של עם ישראל. אני מסכים שיש כאן משהו לא טבעי. יש חרדים שחושבים שזה לא הסיפור שלהם, ויש חילונים שחושבים כך עלינו, אבל אני דואג להבהיר שזה כן הסיפור שלנו, ולייצר חיבורים, חברותות, מפגשים".
הוא מודה שלא תמיד הוא משתמש בשמה של המסיבה. "אני יכול להגיד יער רעים, חניון רעים, יער בארי - אלה היו השמות של המקום לפני המלחמה. לפעמים אני כן אומר נובה, בעיקר כשאני רוצה להמחיש את הפער בין בחור שמגיע למסיבה ובין מה שקרה לו אחר כך, עד שהוא קיבל על עצמו שמירת שבת. אבל אני אף פעם לא בודק בציציות, לא מאשים ולא אומר 'זה קרה בגלל חילול שבת'. בחיים לא. דווקא הניצולים עצמם אומרים כך לפעמים. הרבה מהם מקבלים על עצמם לשמור שבת, ואומרים: 'אתה יודע למה זה קרה? כי חיללנו שבת'. ואני שותק. אני לא הייתי אומר את זה.
"אנחנו רוצים דבר פשוט: שכל אחד יספר לדורות את הסיפור הערכי שלו. אני לוקח למשל את הסיפור על אליה כהן, שהמחבל נתן לו ביסקוויט ואמר לו 'תאכל', והוא ענה: 'לא, נתחלק בזה ארבעתנו'. את הסיפורים האלה צריך לפמפם ולתעד. לי חשוב לשמור את הסיפורים שיהיו רלוונטיים לעם ישראל גם בעוד מאות שנים. זה מה שאני מתאמץ לעשות, ועל זה אני לא מוותר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il