ספר שהצנזורה עיכבה חושף את התנהלות צה"ל בסוגיית החטופים

זהו רומאן וסיווגו הוא "בדיוֹן", פיקשן, סיפורת – אך הוא מבוסס על ניסיונו האישי של המחבר, והמסופר בו תיעודי ביסודו. האירועים הזכורים לנו מתחילת מלחמת חרבות ברזל, ו"מאחורי הקלעים" של אירועים אלו המסופרים בספר והדמויות הפועלות, רק "שונו, עובדו, אוחדו או נבראו מחדש לצורך היצירה הספרותית ולשם שמירה על ביטחון המקורות וצנעת הפרט". הצנזורה הצבאית השהתה את פרסומו עד לאחר שחרור כל החטופים, וגם אחר כך פסלה פרקים והשחירה עוד כמה קטעים. האבחנה בין העיקר לבין הלבוש הספרותי קלה, ומאפשרת – מחייבת! – לדון בספר לא על פי ערכו האומנותי הבינוני אלא על פי לב מהותו: האמת שהוא מאשש וחושף על התנהלות צה"ל בנושא החטופים.  

בסגנון בהיר מאוד, בשפה יומיומית ואפילו קצת פחות, בפאתוס, במעורבות רגשית משכנעת, ובמקומות הנכונים גם בהומור משתלח, מסופר כאן סיפורו של אורי מאירי (הדמיון לשמו של המחבר יאיר מירון אינו מקרי) – יזם היי-טק המגויס למילואים בבוקר 7.10 ומקבל את הפיקוד על יחידה באמ"ן העוסקת בשבויים ובנעדרים. היחידה משתדרגת ומתנפחת במהירות, ומעל מאירי מופקדים אחרים, אך הוא מצוי בלב קבלת ההחלטות ואיסוף המודיעין. היחידה מתַכללת את המודיעין על השבויים והנעדרים, ופועלת תחילה להבהרת המצב. כבר בימים הראשונים, בתנאים של כאוס ושל חוסר פניוּת מצד גופי צבא ומודיעין אחרים, ותוך ניסוי-וטעייה ותושייה טכנולוגית שהספר רק רומז לגבי טיבה, מתקדמת היחידה בהפחתת מספר ה"נעדרים" שגורלם אינו ידוע תוך איתור החטופים.

אך ליחידה תפקידים נוספים – בימים כתיקונם, וביתר שאת עכשיו. היא אחראית על מבצעים הנוגעים לשבויים, כולל מבצעי חילוץ. ועתה היא אחראית גם לקבוע באילו אזורים ברצועה אסור לצה"ל להפציץ, מחשש שנמצאים שם חטופים. כך הופכת היחידה למעין פיקוד עליון של הצבא, המוסמך לסכל מבצעים על פי אמת מידה אחת: סכנה לכאורה לחייהם של חטופים, ברמה המיידית.

זהו כמובן שיקול בעל חשיבות עילאית: מוסרית, אנושית ומורלית. כשצה"ל משקלל אותו עם שיקולים חיוניים אחרים, כגון הסתברותה של הפגיעה בחטופים בפועל, מידת הוודאות של הימצאותם שם, תועלתה של הפעולה המבוקשת לסיכול שיגור רקטות וכדומה, הצורך המבצעי למגר את חמאס, תרומתה של הפעולה לאפשור הצלתם של חטופים אחרים, ובמיוחד ביטחונם של לוחמי צה"ל בשטח – זה סביר. אך היחידה, כך מתחוור מן הספר, מתמכרת  לשיקול היחיד של הימצאות חטופים בסביבה – בהתאם לאווירה התקשורתית בישראל, ובהתאם לתרבות הכסת"ח. חמור מזה, צה"ל משתעבד לה. ידה של היחידה קלה על המעצור. קל להסתיר מידע מיחידות השדה, קל לטפטף למטכ"ל מה שנוח, קל להיות פופולרי.

אורי, המסַפר, עוקב אחר הדינמיקה של ההתנוונות בפיקוד הצבאי וחזרתו אל סורן של מוסכמות המחדל. הכתיבה העלילתית מאפשרת לו לעשות זאת, ראשית, על דרך ההמחשה החיה. הקורא נכנס בעובי קורת הדינמיקה הבין-אישית בחידה. אורי, ככמה מעמיתיו, מקריב הרבה בחתירתו לעשייה צבאית, בסיכון עסקיו ופרנסתו ובמתיחת החבל עם הנוכחות לצד אשתו בתקופה שבה היא זקוקה לעזרתו במיוחד. ואילו אחרים עסוקים בפוליטיקה פנימית ובהישרדות קרייריסטית. זו דינמיקה סוערת. כך למשל מעמדו של אורי ביחידה צונח לאחר מקרה שבו חמאס טוען שחטופה נהרגה בהפצצת צה"ל שאורי "אישר" – גם לאחר שמוכח שחמאס רצח אותה. בכיר מודיעין בדימוס שאורי חתר להחזיר ליחידה, בגלל דבקותו הידועה במשימות, עובר אף הוא למחנה מסכלי המבצעים.

אך יותר מכך זועקים הדברים כשהם נוגעים לאירועים מזוהים. משתמע למשל שנפילת עשרת לוחמי גולני בשג'אעייה בחנוכה תשפ"ד – ביניהם המג"ד תומר גרינברג ואלוף-משנה יצחק בן-בשט – נגרמה משום שיחידת השבויים והנעדרים פסלה מתן סיוע אווירי ללוחמים באזור. עולה אף שהיא אף סיכלה חיסול של יחיא סנוואר בתחילת המלחמה (וכשהוא היה המכשול בפני עסקת חטופים!) בגלל אפשרות שיש שני חטופים בקרבת מקום. הספר שלפנינו, בדיוני מבחוץ, היסטורי מבפנים, הוא כתב אישום נגד חברה מופקרת שהתמכרה לנהמות לב.

מתיר אסורים, דקה אחר דקה במשימה להצלת חיים | יאיר מירון | ידיעות ספרים, 2026, 343 עמ'