בחג סוכות בשנה שעברה עוד לא הייתה לנו אפשרות להתבונן בצלילות על מה שעברנו בשנה החולפת, לשקוע ממש ביגון ובכאב. עדיין היינו במצב של הישרדות בכל הזירות האפשריות. חלקנו עדיין לא חזרנו לבתינו - בצפון ובדרום, ולא יכולנו לראות מעבר למה שמתרחש בטווח הקצר, בימים ובשבועות הקרובים אלינו.

ישבנו אז בסוכה, וניסינו לאמץ אלינו את שמחת החג בכל דרך. הרגשנו שחובת השמחה של החג היא חובה שיש בה מן המוסריות. שבאמצעות הגברת "ושמחת בחגיך" נצליח לשנות את גורלנו ולהמתיק את דיננו. ובעיקר, לא יכולנו בשום צורה לראות מתי ואיך תסתיים המלחמה הזו.

השנה התחושה אחרת. אנחנו אומנם עדיין בתוך המלחמה, ועדיין מתאמצים כדי לחוש שמחה, חשים צורך לייבא אותה מהחוץ. אבל גם יש באוויר תחושה שאנחנו לקראת סיום.

יש תחושה שאפשר לספור לאחור לקראת סיום המלחמה. ובעזרת השם לקראת השבת החטופים.

באופן מפליא ומעט מאכזב, התחושה הזאת לא מביאה איתה יותר מדי הקלה או שמחה.

לא נתקלתי בסעודות החג והשבת בשום שיחה שיש בה שמץ של התרוממות רוח, לנוכח ההתפתחויות שיכולות להעיד שהסיום קרוב. 

כאילו, הנה בא הרגע לו ייחלנו ואליו קיווינו, ועדיין הטעם המר והעצוב בפה, לא חולף.

אני כמובן יכולה לתלות את זה בסיבות רבות.

יש חשש שהסיום הזה לא יביא איתו את השקט והביטחון המיוחלים, אחרי כל מה שעברנו.

יש הבנה שמחיר הסיום גבוה וכואב, שאנחנו רועדים ממה שהוא עלול להביא עלינו.

יש דאגה מהאפשרות שילדינו ונכדינו ירגישו עד כמה המחיר גבוה, וכמה נוראות יהיו התוצאות של החלטתנו לשלם אותו.

ואולי עצם ההתקרבות לסוף מאפשרת לנו להתבונן אחורה, לתפוס את הראש ולשאול בפליאה המומה מה לעזאזל עברנו, מה הם עשו לנו, וסוף־סוף להתאבל כמו שצריך על מתינו ולחבוש מחדש את פצעינו.

להרגיש מנצחים

אבל דווקא בגלל כל התחושות הקשות שאני מרגישה באוויר, יחד עם התקווה שהנה־הנה זה ממש הסוף, אני חושבת שיש לנו חובה כעת לייצר שמחה. לחזק את תחושת ההקלה, ולתת לעצמנו את כל הזכות שבעולם להרגיש מנצחים.

דווקא כעת, כחלק מההכנה לקראת החטופים שעתידים לחזור, יש צורך ואולי הכרח להראות להם פנים שמחות, מתרגשות, גאות ומנצחות.

כחברה, אנחנו מכירים את הקושי לעבור כל כך מהר ממצב של אחיזה נואשת בעצב, במלחמה, באבל ובדאגה, אל מצב של רוגע ושמחה.

יש משהו כמעט לא טבעי בשינוי הקצב הזה. הרי שנה שלמה נמדדה לנו לפי כמות הצפירות, זירות המלחמה, הדמעות וכמובן רשימות הנופלים. בתוך זה, איך אפשר פתאום לנשום אחרת, לשיר, לחייך באמת?

זה לא רק עניין של צורך למען החג והמצווה, אלא שאלת זהות: האם אנחנו בכלל מסוגלים לשמוח שוב?

נראה שלמדנו השנה משהו עמוק על שמחה. הבנו שהיא לא בהכרח תוצאה של נסיבות טובות, אלא בחירה של עם שחי את ההיסטוריה שלו בזמן אמת. השמחה שלנו השנה אינה רועשת, לא תמיד מצטלמת היטב, לא תמיד נראית נוצצת  מבחוץ.

היא מתרחשת בשקט, במאמץ.

זאת שמחה עקשנית, שמסרבת לוותר על עצמה גם כשאין לה כמעט על מה להישען.

וככל שאני חושבת על זה, אני מבינה שאולי דווקא זו השמחה האמיתית ביותר שלנו.

שמחה שלא מבטאת הדחקה, אלא עמידה.

שמחה שיודעת את מחירה של הדמעה ולצידה, ממש כתף אל כתף, בוחרת לחבק את החיים.

שמחה שנולדת לא מתוך שפע אלא מתוך הישרדות, מתוך אהבת הארץ, מתוך אמונה ותקווה עיקשת שעם ישראל לא רק ישרוד אלא גם יפרח שוב.

לא רחמים אלא חיים

ואולי כך נכון להתכונן לשובם של החטופים.

אולי צריך ליצור מרחב רגשי שבו אפשר לנשום שמחה, כדי שהם ירגישו שחזרו הביתה אל מקום חי.

אל אנשים שמאמינים בטוב, למרות הכול. אל לב שלא נכנע.

המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים להעניק להם היא לא רחמים, לא שתיקה כבדה וחשש ממחיר השבתם של החטופים, אלא חיים.

השנה בסוכה, עם כל המחשבות האלה, אולי נבין שהשמחה שלנו אינה סותרת את האבל. היא מתקיימת לצידו.

אפשר לשבת תחת סכך זמני, בעולם שעדיין רועד, ולהרגיש בכל זאת משהו מניצחון הרוח. מהידיעה שאנחנו כאן, חיים, נושמים ומאמינים. וזאת כבר סיבה אמיתית לשמוח.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il