כשנכנסתי בשבת בבוקר לאולם הספורט הקטן והפשוט שהוא בית הכנסת הצנוע שלנו "הקהל", עיטרו את הקירות תמונות של 14 ילדים מהקהילה שהתחילו את הלימודים בכיתה א' השבוע ולצידן ציטוטים מהמשנה האהובה עליי, פרקי אבות פרק ד' משנה א':

"אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם", "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ", "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ", "אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּּרִיּוֹת". אלו ציטוטים מעוררי השראה לילדים, לנו וגם למקבלי ההחלטות שלנו.

במהלך שנת האבל שלנו, מאז שבננו הירש נרצח בשבי בעזה, קיבלתי על עצמי את המנהג המסורתי לא להיות שליח הציבור לתפילות בשבתות או בחגים. האמת היא שאני לא חזן טוב במיוחד, אבל בדרך כלל אני מוכן לגשת. כשאהרון הגבאי ניגש אליי בזמן שספגתי את התמונות והציטוטים שעל הקיר ושאל אותי אם אוביל את החלק הפותח של התפילה, פסוקי דזמרה, נדהמתי לרגע. לא לקחתי על עצמי שום תפקיד רשמי בבית הכנסת מאז הבוקר המקולל של 7 באוקטובר 2023, שאז אני הייתי הגבאי של בית הכנסת. אהרון שאל אותי בעדינות אם אני מוכן לעשות את הצעד הזה "החוצה" מתוך האבל הרשמי. "בסדר", עניתי עם רעד בלב וקמתי להוביל את התפילה: "רבי ישמעאל אומר, בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת..."

התמונות של הילדים שמתחילים את שנות בית הספר, הציטוטים מעוררי ההשראה והצעד האישי הקטן שלי למעבר מתוך קהילת האבלים (האם יש אי פעם דרך לצאת מהקבוצה הזו?) בחזרה לקהילה הרחבה יותר, הובילו אותי לראות את בוקר השבת שלי בבית הכנסת שלי באור אחר. כאילו אותן שעות ספורות היו מיקרוקוסמוס של המציאות, המורכבויות הרגשיות, של עולמנו כיום.

כאשר החלה קריאת התורה חילקו את הגלויות שיצרנו בקהילה עם שם, תמונה וביוגרפיה קצרה של כל חטוף. חשוב לנו להכיר את החטופים כאנשים אמיתיים, אנשים עם חלומות, משפחות ותשוקות. השבוע קיבלתי את איתן הורן. כבר ידעתי שאיתן ביקר את אחיו יאיר בקיבוץ ניר־ עוז ושהוא אוהד הפועל באר־שבע ומחנך בלתי פורמלי ששימש שליח בפרו, והוא אח, דוד ובן אהוב, אבל קראתי כל מילה בכוונה גדולה כי חייבים לשנן את הסיפורים האישיים של החטופים ללא הרף.

בהמשך קריאת התורה, חברים שלנו, זוג צעיר מאיתנו בהרבה, עלו לבימה כדי לתת שם לבתם שזה עתה נולדה, תינוקת שנולדה לתוך מציאות מורכבת זו, שחייבת להשתפר - בת לאבא ששירת תקופות ארוכות כרופא קרבי במילואים. כמה מתאים השם שנתנו לה, רוני ציון. כאילו כדי להורות לתינוקת התמימה הזו שעליה למצוא בתוכה את הכוחות לשמוח.

עברנו להפטרה. בחור צעיר פתח את הברכות בניגון יפהפה אך לא שכיח, הגרסה האיטלקית המסורתית (אך לא הרומית - לרומא יש מנגינה משלה) של ההפטרה. לא יכולתי שלא להסתכל סביב החדר ולשים לב, בנוסף לצברים ילידי ישראל, גם לעולים מאוסטרליה, בלגיה, קנדה, צרפת, אירלנד, איטליה, רוסיה, שווייץ, בריטניה, ארצות הברית וממקומות אחרים. קיבוץ גלויות חי ומשגשג - יהודים מכל רחבי העולם בבית כנסת אחד, מאוחדים לחיזוק החברה והמדינה בישראל, ונותנים את כל מה שיש לנו כדי לשפר אותה.

עם סיום התפילה, 14 הילדים שמתחילים את כיתה א' התיישבו בקדמת החדר. המבוגרים שרו להם שירים על יופיין של האל"ף־בי"ת, הילדים אכלו עוגיות בצורת אותיות עבריות, טבולות בדבש. כמה מתוק הוא החינוך, חינוך יהודי בארץ ישראל. כמה מבטיח הוא הפוטנציאל של מה שילדים אלה יוכלו לעשות עם אוצר בלום זה. וכמה ישראלי, שבתוך פתקי "מה אני מאחל לעצמי" שלהם, רבים כל כך מהילדים האלה כתבו, "שכל החטופים שלנו יחזרו הביתה בקרוב".

אבל עם 48 החטופים שעדיין מוחזקים בשבי בעזה, תפילת הבוקר שלנו בשבת לא הייתה שלמה בלי הליכה של שלוש דקות לצומת ראשי, צומת אורנים בדרום ירושלים, כדי להצטרף למשמרת 101 הקבועה שומרת השבת (ללא מיקרופונים, ללא מצלמות) למען החטופים. מאות אנשים: גברים בכיפות, גברים בראשים גלויים, נשים בחצאיות, נשים במכנסיים, קשישים בכיסאות גלגלים, תינוקות בעגלות - התאחדו והתחננו שוב לבורא העולם לזרז את חזרתם של יקירינו.

כשאני הולך לארוחת צהריים של שבת, אני מוצא את עצמי מעכל את הצומת שבין האישי לקהילתי, את האיזון בין מציאת שמחה לבין שמירה על הקצב ההכרחי בפעילות הקריטית להצלת החטופים שלנו. אני מוצא את עצמי מקווה שהצעד הקטן שעשיתי בהובלת התפילה בפסוקי דזמרה יוביל לצעד קטן נוסף עבורי, עבור משפחתי, עבור עם ישראל. יותר מכול, אני חושב על הצעירים שלנו ועל התינוקת רוני ציון, ואני מתפלל שבקרוב כולנו נמצא סיבה, ודרך מוצדקת, לחגוג במתיקות ובשמחה כשאנחנו זוכים לחזרתם של ה־48 הביתה.