אלה ימים מורכבים כל כך, וקשה כל כך לשאת אותם. בבקשה עזרו לי לשאת זאת. עזרו לכולנו לשאת זאת. מה שקורה כאן מורכב כל כך. התעוררתי ביום חמישי שעבר להודעות תודה ממשפחות חטופים חיים שבניהן שבים הביתה. אבל קיבלתי גם הודעות ממשפחות של חטופים מתים שיקבלו את בניהן בשקי גופות, וכולן שאלו, כל אחת בדרכה: איך עושים את זה?

אנחנו יודעים מהי התחושה כשילד חוזר בשק גופות מעזה. שלוש מהמשפחות שילדיהן אמורים לחזור בשקי גופות אמרו שהן מפחדות שחמאס אינו יודע כלל איפה הגופות נמצאות. יש אלפי בני משפחה של נרצחי 7 באוקטובר — אנשים שראשיהם נערפו, שנאנסו, שנשרפו ונטבחו בדרכים בלתי נתפסות — והם יצטרכו לומר "יזכור" בכל שמחת תורה, לציין יארצייט באותו היום עצמו. הם זוכרים היטב מה קרה לאהוביהם. אף אחד מהם לא מת בשנתו; כולם נרצחו באכזריות. כל כך הרבה כאב.שמעתי ממשפחות של חיילים שנפלו שאין להם אוויר, שהם שבורים. הבנים, הבעלים, מסרו את נפשם למען החטופים וכמוהם גם אלפי החיילים שנפצעו בגוף ובנפש ויישאו את הפציעה כל החיים. כולנו חייבים להחזיק אותם ולשאת עמם את הכאב.

ואנחנו לעולם לא נראה את הירש. כמו כולם, גם אנחנו מלאי התרגשות והקלה עבור המשפחות שיזכו לראות את בניהן חוזרים הביתה. למען זה פעלנו והתאמצנו כל כך במשך 737 הימים הקשים שעברו מאז 7 באוקטובר. אבל לצד ההקלה אנו חושבים על החטופים האהובים שיחזרו הביתה רק בשקים – אם בכלל יימצאו כולם מתחת להריסות.

איך אפשר לשאת את התחושות הסותרות והאמיתיות האלה באותו הזמן?

אני יודעת שבישראל, וגם בקרב יהודי העולם, יש כמיהה עצומה לשמוח, לחגוג, לסיים סוף־סוף את הפרשה הזאת. להתנהג כמו האמריקאים ביום הזיכרון – לשתות בירה, לאכול נקניקיות, לקנות בהנחות ולחייך. אני מבינה את זה. זה מתיש להיות עצוב ולסבול. האמינו לי, אני יודעת. אבל יש כאן אלפים שנגזר עליהם להיות כלים שבורים.

מאז יום חמישי קיבלתי יותר מאלף הודעות מבני משפחות שמרגישים שהעם שלנו אינו רגיש מספיק כלפיהם. אם אחת כתבה לי שהיא התרסקה לגמרי. "איך זה ייתכן?" היא שאלה, "שמפניה וריקודים ברחובות?"

יש משפחות שאיבדו כמה וכמה מבניהן בשמחת תורה – כאלה שייאלצו לומר "יזכור" על כמה ילדים מדי שנה, בשמחת תורה, לנצח.

אני לא יודעת איך להכיל את כל זה. אז אני מחפשת אנשים חומלים, שאני מאמינה שיבינו את התערובת הבלתי אפשרית הזאת שאנחנו נאלצים לשים בקערות הסדוקות שלנו. במסורת היהודית יש לנו תקדים ליכולת להכיל שתי חוויות סותרות בו־זמנית. בשיא השמחה, תחת החופה, אנחנו זוכרים לשבור כוס. וזה רק משל קטן. מי ייתן שהסובלים מקרב עמנו יתנחמו באהבתם של השמחים. ומי ייתן שהשמחים מקרב עמנו ימטירו חמלה, רחמים וחסד על אלה שלא זכו לסוף שכולנו התפללנו אליו. מי ייתן שנשמע לקהלת, ונדע לחיות במקביל את "עת לבכות ועת לשחוק" – בחן, ברוך ובקדושה.

א־לוהים, אני מתחננת: עזור לנו לעשות זאת. עטוף אותנו בחסד, ברחמים ובחמלה. בתפילה לקץ כל הסבל – רק אהבה.